סוד 1 סיפור חדש

צללית12 08/11/2013 624 צפיות אין תגובות

שלום, חברים!
זה קטע התחלה של סיפור שכתבתי, ואולי גם אמשיך אותו:

יש לי סוד.

זה לא סוד רגיל, שחברה מספרת, ואם את מגלה, היא תכעס.
זה סוד אחר. מהסוג שאסור לספר. מהסוג שמספיק שאת יודעת אותו, וכבר את בסכנה. אם יש בכלל כזה סוג.
אמא אומרת שאלה הם. אם אספר, הם יבואו וייקחו אותה. אולי גם אותי. אבל אסור שיגלו אותי. היא אומרת שאם ייקחו גם אותי, הסדר בעולם לא יישאר, כי הטיפה האחרונה של הקסם תיעלם. לנצח.

היא מגיחה אל הגינה.
פניה העדינות מחייכות אלי, למרות שאני רואה את הדאגה נשקפת אלי מעיניה הירוקות.
"למה לא סיפרת לי עד עכשיו?" אני אומרת, בעיניים רטובות מדמעות.
"סיפרתי מה?"
"את יודעת- שיש בנו קסם!"
"לא רציתי לפגוע בך. אם את יודעת, גם הם ידעו."
"מי זה הם? למה את לא מוכנה לספר לי?"
אבל היא רק מביטה בי בצער.
"אסור היה להם לדעת על קיומך."
אני קורסת על הרצפה, הדמעות כבר זולגות ממני מהירות, חסרות מעצורים.
מבטה של אמי מתרכך. היא מתכופפת לעברי ומחבקת אותי בחוזקה.
הצער שלי נמהל בשלה ואנחנו יושבות ככה, עד שהדמעות שלי מפסיקות לרדת.
אחיזתה מתרופפת לאט, לאט והמבט הקשוח חוזר לפניה
"תכף הם יגיעו. בואי, את צריכה להסתתר"
היא קמה, מושיטה אלי את ידה, אבל אני לא אוחזת בה. לא עד שתענה לי.
"מה יעשו לי?" אני שואלת בקול רועד.
"ישתמשו בך. ינצלו אותך."
"למה?" אני שואלת, מבולבלת עוד יותר משהייתי.
"ויולה, זה לא זמן מתאים לדיבורים." היא אומרת, ואני יודעת שהזמן שלי אוזל.
"אז מתי זה הזמן?" אני נועצת את מבטי במבטה בעיניים הירוקות שלי, הזהות לשלה.
היא נאנחת. "די, מתוקה, אנחנו ממהרות. יום אחד יהיה זמן להכל.
לפתע השתנה מבטה."טוב שנזכרתי!"
היא מושיטה את ידע לכיס מכנסיה המשופשפים, ושולפת שרשרת עם תליון.
התליון לא גדול יותר מהזרת שלי, והוא נראה כדרקון קטן וירוק, כצבע עינינו, נושף אש.
"קחי את זה. הוא יגן עלייך"
"אבל-"
תכף הם יגיעו. בואי, את צריכה להסתתר" היא אומרת שוב, חוזרת על אותה שורה שכבר אמרה לי.
הפעם כשהיא מושיטה את ידה, אני לוקחת אותה בלית ברירה.
היא ממהרת איתי אל גזע אלון עתיק ועבות, בעל צמרת גדולה, שעמד בגינה מאז שאני מכירה את עצמי.
אמי נעמדת ברגליים מעט מפוסקות, והתחילה ללחוש מילים לא מובנות. היא הביטה אל השמיים, שהתחילו להתכסות עננים. מבטה שב אל הדלת והיא צעקה "היפתח!", וכאילו מהאוויר הופיעה ידית מסולסלת.
"אמא, לאן אנחנו הולכות?"
"שקט ויולה, את מפריעה לי להתרכז!"
משום מקום, הופיעה גם דלת, כהמשך לידית, וגזע העץ נפתח, ופתאום אני יכולה לראות את פנים הגזע.
מדרגות מחוסות בצמח מטפס יורדות למטה, אל החשכה, מסביבן קירות העץ. על הקירות חרוטות המון מילים, וגם ציורים, שאיני יודעת מהם.
"ויולה, היכנסי לכאן. בהמשך המדרגות ישנה דלת. צאי ממנה, ותגיעי לאיש זקן. תאמרי לו שבת'אני שלחה אותך. הוא כבר ידע מה לעשות". היא מביטה בי בדחיפות.
"מה אתך, אמא?" אני שואלת, מבינה שכבר אין טעם להתנגד, שבואו של היצור המבעית שנלחם באמא, וגילוי כוחות ה…קסם שלה בפני, שינו הכל.
"אני צריכה…. לטפל בכמה דברים" היא אומרת. היא רוכנת לעברי ומחבקת אותי חיבוק חפוז.
"אני אוהבת אותך, ויולה, לעולם אל תשכחי את זה"
"אני לא רוצה ללכת" אמרתי בקול נחוש, אך ידעתי שאין טעם.
אני מסתכל במהירות על הגינה שלנו. הגינה שבה גדלתי, עם אמא.
הפרחים היפים עדיין מלבלבים. הורד שהתעקשתי שתשתול באמצע הגינה פורח באדום בוהק. הדשא ירוק, מלא חיים, ואני כבר מרגישה געגוע. אני חוששת שזו הפעם האחרונה שאראה אותה, ואת הבית שלי.
"את חייבת. את תפגשי אותי. אל תדאגי. אני לא אשאיר אותך לבד."
ובמילים אלה היא נעלמה כלא הייתה, והדלת שבעץ נסגרה בטריקה, משאירה את העולם שבחוץ ואותי נפרדים.
היום הכל הולך להשתנות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך