משה הדרקון (סיפורי שמוליק – פרק שני)

היה היה, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, אבל לא רחוקה מאד, דרקון אדום ואימתני ששמו בישראל היה משה. אך כל הסיפור היה לפני שנים רבות, ואז עוד אף אחד לא שמע על ישראל ובטח ובטח שלא על אשקלון, וגם הארץ שבה חי משה הייתה די קרובה, בעצם, אך הסיפור נשמע טוב יותר כשאומרים שהייתה זו ארץ רחוקה. אז כדי לא לבלבל יותר מדי, נגיד ששמו של הדרקון היה משה בכל מקום שלא יהיה.
בימים אלו, היה משה מטיל אימה על הארץ, כי משה היה דרקון גדול ורעב ולכן היה כל היום מעופף בשמי הארץ ותר אחר טרף. מוקדם בבוקר היה הוא מקיץ משנתו ויוצא אל הבוסתנים, לתפוס כמה ארנבות. בשעות הבוקר המאוחרות, לאחר תנומה קלה בשמש העולה, היה יוצא לקטוף כמה כבשים מן האחו. בצהריים, כששוב תקף אותו הרעב, היה יורד על איזו פרה או שתיים בשדות החומוס בהם הן רועות. אחר הצהריים, כששוב התגבר בו הרעב, היה אוסף לו מבין החיטים כמה תרנגולות, אבל לא הרבה – כדי שישאר לו תאבון לארוחת הערב. ובבוא הערב, היה יוצא משה שוב אל החורש כדי ללקט איזה חזיר-בר או שניים והיה טורף אותם בביס אחד. לבסוף, כשהיה משה הולך לישון, היה הוא שבע ומרוצה ודבר לא הטריד את מנוחתו.
אך חיות השדה, החורש, הבוסתנים והאחו סבלו עד מאוד מרעבונו של הדרקון. כל לילה, כשנחירותיו של משה היו נשמעות למרחוק, היו נפגשות חיות השדה (והחורש והאחו וכו') וסופרות את אבדותיהן של היום שחלף, והיו הן מתאבלות עד מאוד על כל החיות שאבדו.
דבר שניסו חיות השדה לעשות כדי למנוע ממשה לטרפן, לא צלח. כששלחו משלחת לבוא עם משה במשא ומתן, הודה להן הדרקון על שבאו, כי חסכו לו את הטרחה שבצייד, וטרף את כולן. כשניסו להתחבא, בכל מחבוא אשר מצאו – מצא אותן משה, שהיה בעל ראייה חדה וחוש ריח מפותח מאוד. כשניסו להתגונן, מוטט משה את ביצורי הגנותיהן ללא כל מאמץ וכשניסו הן לתוקפו, לא יכלו כל כלי נשקן כנגד קשקשיו העבים.
כך היו הדברים בימים הללו וכל חיות השדה היו מפוחדות ואובדות עצות, כי לא היה להן דבר לעשות כנגד הדרקון האימתני.
ואז, לילה גשום וקודר אחד, כשכבר נראה היה לחיות השדה שאין דבר שיוכלו לעשות כדי לשנות את גורלן פגע ברק משמים בעץ, ליד מאורתו של משה והעץ נדלק ובער. משה שהתעורר מהרעש וראה אור מחוץ למאורתו, יצא לבדוק מה מקור ההמולה הזו וכשראה את האש, לא ידע הוא מהו הדבר הזה, כי משה לא היה דרקון יורק אש. הרי, דרקונים שיורקים אש יש רק באגדות. משה היה דרקון רגיל לגמרי ובאותו הרגע, ראה אש בפעם הראשונה בחייו. בתחילה סקרן היה משה ורחרח את הלהבות, אך קירב הוא את אפו יותר מדי ונכווה. אז צווח משה צווחה כזו שכל חיות השדה התעוררו ויצאו מיד את משכנן כדי לבדוק מי הפריע את מנוחתן. כשהגיעו בשקט אל מאורתו של משה, ראו הן אותו מנסה להכות באש, אך האש רק שרפה את קצות אצבעותיו וראו הן אותו מנסה לשאוג על האש ולהפחידה, אך אש – אי אפשר להפחיד, וזו רק המשיכה לבעור מול הדרקון המבוהל. כשראו זאת חיות השדה, היו צריכות הן כולן להתאמץ עד מאד כדי שלא לצחוק, ונשכו את שפתותיהן כמעט עד זוב דם.
או אז, החליט השועל הערמומי לחמוד לצון למשה, וקרא לעברו בקול (ממחבואו, כמובן): “משה!". “מי שם?” שאג משה בכעס לעבר האש הבוערת ולא יכל לראות אף חיה מסביב, כי היה הוא מסנוור מהאש ולא יכל הוא להריח אף חיה, כי עשן מילא את אפו.
“אנכי אדוני אלוהיך!”, קרא השועל לעברו ומשה, שהיה מפוחד מהאש, האמין ושאל "מה אתה?” וחזר השועל: “אנכי אלוהי אביך אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" ואלה שמות אבותיו של משה, את זאת ידע השועל, אז פחד הדרקון נורא כי האמין הוא לכל הדברים שאמר השועל והסתיר את פניו כי ירא משה מהביט אל-האלהים. מיד הבין השועל כי משה יאמין כעת לכל דבר אשר יאמר לו, אז חשב מהר ומיד עלה לו רעיון איך לסיים אחת ולתמיד את הטרור שמטיל משה על כל החיות, ואמר: “ירדתי להוציאך מן-הארץ ההוא אל-ארץ טובה ורחבה אל-ארץ זבת חלב ודבש". אז אמר משה אל האש: "הנה-אלוהי אבותי שלחני ואשאל-מה שמו-מה אומר?”, ענה לו השועל: “אהיה אשר אהיה", אך ראה השועל כי משה אינו מרוצה מהתשובה, חשב מהר על שם והוסיף: “יהוה אלהי אבותיך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחך. זה-שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". כמובן, משה לא יכל שלא להאמין לתשובה בשפה כזו מליצית וכבר התכונן לצאת את הארץ, אז הוסיף השועל ואמר: “דבר נוסף לי אליך לאמור; זאת החיה אשר תאכל, מכל הבהמה אשר על-הארץ: כל מפרסת פרסה, ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה, לא תאכל! וגם את זה לא תאכל:”. “את הארנבת", לחשה הארנבת אל השועל והשועל אמר מיד, “את הארנבת, כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה; טמאה היא לך". “ואת החזיר!” לחש לשועל חזיר-הבר והשועל הוסיף מיד: “ואת החזיר כי-מפריס פרסה הוא, ושסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר; טמא הוא לך". מיד החלו כל חיות השדה לבקש מהשועל שיוסיף אותן לרשימה והשועל פצח בדרשה ארוכה עד שכל חיות השדה היו לטמאות עבור משה.
לבסוף כשהאש כמעט וכבתה חמקו החיות בחזרה למשכנן והשועל סיכם ואמר: "זאת תורת הבהמה והעוף, וכל נפש החיה, הרמשת במים; ולכל-נפש השרצת על הארץ: להבדיל בין הטמא ובין הטהור;", ושלח הוא את משה בחזרה למאורתו.
למחרת כשהקיצו החיות משנתן לא ראו הן את משה מעופף בשמי הארץ ושמחו הן מאד ובאו הן אל השועל וחגגו הן יחד ששה ימים וששה לילות.
ואז מוקדם בבוקר השביעי, הופיע משה בשמי הבוסתנים ומיד נסו כל הארנבות על נפשן, אך משה רק קטף מן הפירות ורק אותם אכל. הביטו בו הארנבות והוא, שראה אותן שאג עליהן: “הסתלקו! חיות טמאות!” והן, קיפצו בשמחה הרחק ממנו. בשעות הבוקר המאוחרות, הופיע משה בשמי האחו ומיד נסו כל הכבשים על נפשן, אך הוא-נחת רק כדי לקטוף מן העשבים ולאכול אך אותם. כשבהו בו הכבשים בפליאה, סינן הוא לעברן: "טמאות אתן וטמא הוא בשרכן!", אז הן מצדן-המשיכו ללכך מן העשב. בצהריים, כששוב תקף אותו הרעב, הופיע משה בשדות החומוס, אך לא על פרה ירד, כי מן החומוס הוא אכל. כשגאו הפרות זו לזו בשאלה, קרא הדרקון לעברן: “טהור אני-ובשרכן טמא הוא-לא אוכל!”. אחר הצהריים, כששוב התגבר בו הרעב, הופיע משה בין החיטים, אך לא תרנגולות אסף הוא, כי אם חיטה ושעורה לקמח. כשקירקרו התרנגולות סביבו, מבולבלות, ענה להן: “שקץ אתן-אתכן לא אוכל!” והן, שאינן יודעות מה זה “שקץ” החליטו לא לשאול והמשיכו ללקט גרגירים בשמחה. בבוא הערב, הופיע משה בשמי החורש ומיד פצחו כל חזירי-הבר בדהרה, אך לא אותם חיפש הדרקון ללקט. כל שלקט הוא, אלו פטריות. כשראו זאת חזירי-הבר, שמחו עד מאוד ולעגו לעברו והוא-שראה את שמחתם ונפגע מלעגם-שאג לעברם בכעס: “בכל השרץ והשקץ טמאים אתם מכל וטמאים יהיו אכלי-בשר החזיר והטריפה!”, אך זה רק גרם להם לצחוק עוד יותר חזק ומשה עזב את החורש בכעס.
בלילה, כשהלך משה לישון, לא היה הוא שבע כי אכל רק מיני צמחים וירקות, אך היה מרוצה על שקיים את מצוות אדוני-אלוהיו.
מאז ואילך לא אכל עוד משה מחיית השדה אלא רק מתבואתו, אך כפי שיודע כל ילד קטן, אין הדרקון יכול להתקיים מאכילת כל מיני צמחים. כך היה, שעברו הימים ומשה נהיה צנום ורזה עד מאוד, אך לא הפר הוא את מצוות אדוני-אלוהיו, ולבסוף לא היה בו עוד כוח, נפח הדרקון את נשמתו ומת, וכל שנותר ממשה הדרקון: זו תורתו.
סוף טוב, הכל טוב.