מדרגות נעות

דור פקח את עיניו וניסה להיזכר מה קרה. רק לפני רגע עמד במעלה המדרגות הנעות בקניון, כשלפתע הרגיש דחיפה ואיבד את שיווי משקלו.
הוא שכב על רצפה, מסביבו שקט מוחלט. דור ניסה לקום לאיטו. להפתעתו גילה שהוא מרגיש בסדר גמור ואחרי בחינה נוספת, הבסדר גמור הפך להיות מוזר. הצלקת ברגל, זאת שהרוויח בטיול בצפון, נעלמה והחתך מהסכין במטבח מהבוקר, גם הוא כבר לא היה.
הוא התרומם על רגליו, מסתבר שהוא עדיין היה בקניון, אבל החלל העצום מסביבו נראה חיוור כמו השתקפות.. הכל הואר באור מסתורי בוהק, מעט מסנוור.
המדרגות דממו ונראה שהיה לבדו. הוא החל להרגיש חרדה קלה מזדחלת במעלה עורפו. זהו? החיים שאחרי הם קניון אחד גדול?
הוא החל ללכת באיטיות במעברים. "הלו??" קרא בקול. תמיד חשד שלא ישרוד הרבה שנים, אבל זה מוגזם, למות בצורה חסרת משמעות לחלוטין, על קצה מדרגות נעות באחד המקומות המסמלים יותר מכל את אפסיותו של האדם? זוגיות מעורערת, עבודה מקרטעת ועכשיו גם לא למות כמו שצריך?
לא יכול להיות שכאן הנצח.. חשב. "אתה צודק, בערך" קול מאחוריו הקפיץ אותו. הוא הסתובב בבהלה, ולא ראה אף אחד "יש פה מישהו?" שוב דיבר הקול "טכנית יש פה אותך, אבל אתה כבר לא בדיוק מישהו" התפלמס הקול, "ואני? אני בטוח לא מישהו.. הייתי יודע אם הייתי הופך למישהו ולא נראה שזה יקרה בעתיד הקרוב"…
דור סובב את ראשו במהירות מצד לצד, חושב שקלט כיוון, אבל איבד אותו בפתאומיות.
"איפה אתה? מה זה המקום הזה?" שאל בחשש.
"רק רגע," חזר הקול "אני מנסה לעקוב אחרי הפרוטוקול"
פרוטוקול? אולי הקול הזה רק בראשו והוא עוד רגע יתעורר על המדרגות הנעות כשמעליו אנשים מודאגים? הוא החל לסתור לעצמו בניסיון להתעורר. "די, למה באלימות? אני כבר אתך.." הקול נשמע לחוץ.
"הנה," קרא "מיד תבין מה קורה".
לפתע נשמעו רחשים ומולו נוצר ענן שהזכיר לדור גוש עצום של שערות סבתא. מתוכו צעדה דמות אדומה גבוהה, בעלת שתי קרניים, שיניים מחודדות וזנב. עורה היה מתוח באופן מוגזם על גופה כאילו לבשה בגד הקטן ממנה בשתי מידות. כולה הייתה מכוסה ורידים בולטים.
"אההההה" דור פלט צעקה ונפל לאחור, זה באמת קורה? הוא החל להזיע.
למראה תגובתו נרתעה הדמות אחורה בהפתעה. "זה לא נוח לך? אבל זה מה שמופיע לך בראש.. תן לי לנסות שוב" מלמלה. היא פסעה לאחור ונבלעה בתוך הענן. לאחר זמן קצר, יצא מהענן לא אחר מאשר מלאך המוות! כמו בסיפורים – שלד גדול, מכוסה גלימה שחורה ומחזיק חרמש שקצהו אדום כדם.
למראהו, קרס דור לחלוטין והחל לרעוד ללא שליטה. "מה עכשיו? חשבתי שזאת הדמות שאתם מכירים שמה" התכופף אליו אדון המוות. דור פלט יבבה קטנה והזדחל עוד מעט לאחור. "ככה לא נוכל לשוחח, זה בטוח" המשיך קולו של מוות להתגלגל באוויר, למרות שדור היה בטוח שהוא לא יוצא מפיו. "ננסה שוב, תהיה בשקט שאוכל להסתכל לך במוח. מי השד שלך?".
שום דבר שנאמר לא הצליח לחדור את חומות ההיסטריה של דור. רק ההוראה לשתוק השפיעה עליו והוא קפא במקומו בעוד הוא מכסה את עיניו בידיו.
לאחר שקט ארוך, נשמעו שוב הרחשים ושוב רעם הקול "מה אתה אומר? אני חושב שהפעם מצאתי את השד שלך, כלומר את דמותו, אותי" התבלבל מעט הקול.
במשך זמן ארוך דור לא הגיב. לבסוף פתח לאט את אצבעותיו והציץ בעין אחת. נראה שעיניו לא העבירו את המסר הנכון למוחו, הוא מצמץ עד שהבין מה עומד מולו. צחוק היסטרי התפרץ מגרונו. מולו עמד ליצן ענק אדום שיער, לבוש סרבל צהוב, עורו לבן כסיד וחיוך מצויר על פניו.
כל מה שקורה לא סביר לחלוטין אבל דור בעצמו כבר לא היה במצב סביר ולכן הוריד את ידיו מפניו, ניגב את הזיעה ונעמד לאטו.
הליצן צעד קדימה ואמר "ידעתי שבסוף נמצא.. זה השד שלך? כל אחד וטעמו. אם זה מה שיעזור לך לתפקד, אני אקח".
הליצן הביט בו והמשיך "אתה כבר מבין איפה אנחנו, נכון?"
"אני חושב.." גמגם דור ומוחו לא הפסיק לנסות לדחות את מה שעיניו ראו. אבל אי אפשר היה להתחמק ממה שעמד לפניו. הוא נשם נשימה עמוקה והחליט להתעשת "אז איפה אמרת שאנחנו נמצאים? ולמה אני פה?"
הליצן הרים את עיניו ממסך קטן ומרצד שהיה מחובר לכף ידו. "אנחנו במעבר ואתה בהמתנה".
"כלומר, אני לא מת? יש סיכוי לחזור?" קרא דור בתקווה.
"לא, לא" ניפנף הליצן בביטול בזרועו "מצבך סופי. אתה בהמתנה עד שיוחלט אם תעלה במדרגות או תרד בהן".
זה היה יותר מדי עבור דור. הוא התקרב בצעדים מאיימים לעבר הליצן והניף אצבע מאשימה כלפיו "אני חושב שיש לך טעות, מי שלא תהיה ואני חושב שאתה צריך להחזיר אותי בדחיפות, אתה לא מבין את ההשלכות של מוות עבורי עכשיו. תעשה מה שצריך במכשיר הזה שלך ושלח אותי בחזרה מיד".
לא נראה שהנאום המאולתר הטריד את הליצן, להיפך, נראה כאילו הוא שמח מכך שדור מדבר. הוא הביט במסך שוב וסימן משהו. "מובן שמוות הוא לא עניין פשוט, אבל בשביל זה אני פה, אתה יכול להתייחס אלי כעוזר שלך במעבר בתקופת ההמתנה. עכשיו בוא נראה איך אפשר שתרגיש יותר נוח".. הוא החווה תנועות החלקה על המסך ולפתע הופיעו לידם שני כסאות בר ושולחן ארוך שעליו בקבוק ושתי כוסות. הוא החווה בידו לעבר אחד הכיסאות בעוד הוא מתיישב בשני. דור ניגש לכיסא, מישש אותו בזהירות ולבסוף התיישב עליו.
הליצן, מרוצה בעליל, המשיך לסמן על מסכו. "מה אתה עושה שם?" שאל דור.
"אל תתן לזה להטריד אותך" השיב.
עוזר? תקופת המתנה? "אולי תדאג לי לגלידת פיסטוק מד"ר לק?" פלט דור בצחוק היסטרי.
"אנחנו מתייחסים ברצינות למצב הרוח של הלקוחות, זאת תהיה איוולת להתעלם מכך" אמר הליצן "מאז שהשירות הופרט, אנחנו ממקסמים את חווית הלקוח כך שכל אחד יגיע ליעדו מוכן ככל האפשר".
הוא עצר לרגע כנזכר ואמר "אל תשאל איזה בלגן היה לפני. מזל ש'בחברה' יצרו פרוטוקול מסודר שמקל עליך את המעבר ככל האפשר". הוא חזר על המילים האחרונות כמו מנטרת שיווק, ככל האפשר..
דור לא הבין כלום. הוא הרגיש כאילו הוא בתוכנית ריאלטי.
"תסתכל על זה כך- בדיוק התגברת על הפחד הגדול ביותר שליווה אותך כל חייך – הפחד ממוות, ועכשיו אתה משוחרר. אין סודות. מה שיש זה מה שיש"
הדבר היחיד שדור כן הצליח להבין הוא שכדאי לבדוק את תכולת הבקבוק שמולו.
הוא הרים אותו והביט על התווית – בקבוק וויסקי ישן ויוקרתי. הוא לא התאפק, חלץ את הבקבוק במשיכה ורחרח, הריח החריף והנעים היכה בו ואפילו הצבע נראה נכון. הוא משך כוס ומזג בנדיבות רבה. הליצן עקב אחר מעשיו והמשיך לסמן אי אלו סימונים על הצג בהבעת שביעות רצון.
דור נשם ולקח לגימה גדולה, השהה את הנוזל בפיו לרגע ובלע בבת אחת. חמימות נעימה התפשטה לאיטה בגופו.
לאחר רגע, לגם עוד לגימה, הרים עיניו אל הליצן ונראה שהחליט משהו "טוב, כרגע לפחות אני הולך עם ההסברים שלך. תן לי את הסיפור המלא, אני רוצה להבין".
הליצן הביט בו בסיפוק סידר עצמו בנוחות על הכיסא מהעבר השני של השולחן. הוא סימן משהו מהיר בצג וחזר להביט בדור "בוא נתחיל מהדברים הפשוטים. כבר הבנת שאתה נמצא במעבר ואתה מחכה. הנפילה שלך הייתה קטלנית ומתת ברגע שנחתת עם מפרקת שבורה"
שאלה התגבשה במוחו, אך הליצן קטע אותו עוד לפני שהוציא מילה "לא סבלת, יחסית. זה קרה מהר מאוד".
"אתה יכול לקרוא את המחשבות שלי?" שאל דור.
"זה קצת מורכב" הליצן ניסה להסביר "אין לך בדיוק מוח שמחשבות יכולות להיווצר בו, אבל אם נניח לזה ונשאר במושגים פשוטים, אז כן, אני יכול"
דור, שכבר החליט לוותר על כל דבר מורכב במצב שבו הוא נמצא, לגם עוד לגימה מהכוס "באמת בוא נשאיר הכל פשוט, אל תגיד לי שאין לי מוח ושאני לא חושב, פשוט תענה על השאלות שלי".
הליצן הנהן וחזר לסמן במכשירו. "מובן בהחלט, הלקוח תמיד צודק" אמר בחיקוי כושל של איש מכירות.
"אבל מה אתה? שד מהגיהינום? יש בכלל גיהינום?" ירה דור, בעוד המשקה משתלט על מחשבותיו.
"טוב ששאלת", ענה הליצן ולא המשיך את התשובה כפי שנימת קולו רמזה.
"ולמה אנחנו נמצאים בקניון?" הליצן הציץ במסכו, שוב מתעכב עם התשובה.
"איזה פספוס" מלמל דור "אני מתעב קניונים. לא רציתי להיות פה היום ובטח שלא זה יהיה המקום בו אסיים את חיי." דור תהה פתאום "מה עם הסיפורים על כך שכל החיים חולפים לך מול העיניים? כל האנשים שהכרת?"
הליצן הרים יד וגירד בפדחתו "לצערי לא הצלחתי לארגן לך.. זאת פרוצדורה מורכבת למדי. לא כולם מקבלים, רק מי שמסומן אצלנו כאח"מ" ומיהר להוסיף "אבל זה לא שאתה לא חשוב, כל לקוח חשוב לנו כאן ב'חברה'. ואתה חשוב לי, אתה הלקוח הראשון המשמעותי שלי"
דור החליט לנטוש את קו השיחה הזה בעוד הוא נזכר במה שנאמר מוקדם יותר "לעלות או לרדת במדרגות, מי קובע? אפשר עדיין להשפיע?"
נראה שהוקל לליצן על כיוון השיחה, אך במקום לענות מיד חזר לצג שבידו ושיחק בו מעט. לבסוף השיב "אתה לא יכול השפיע כבר, זה נגמר ברגע שנחתת בתחתית המדרגות, ומי קובע? ניתן לומר שאתה קבעת את גורלך. הכל הוכנס לתוכנת 'המאזן' והיא מחשבת בזמן שאנחנו מחכים כאן."
עם סיום דבריו, נפער פתח בתחתית המדרגות והן החלו לנוע למטה לעבר שתי קשתות זהובות גדולות.
"מקווה שהספקתי להקל עליך מעט" אמר הליצן ונעמד. "נראה שהגיע זמנך לתפוס את המדרגות".
"לאן הן מובילות?" דור ניסה להבחין בפרטים כלשהם בתחתית גרם המדרגות ללא הצלחה.
"עוד שאלה טובה" ענה "לכל אחד יש את הגיהינום הפרטי שלו, מעניין מה הכינו לך".
"ואם אסרב?" צעק דור בייאוש אך גילה לחרדתו שהוא כבר ניצב על המדרגות היורדות.
הליצן החל להיעלם, אך לפתע חזר והתגשם, רץ לכיוונו של דור המבועת. "אל תשכח למלא שאלון שביעות רצון" צעק מלמעלה "תשתדל למלא משוב חיובי, זה יעזור לי " ובתום דבריו נעלם שוב, הפעם לחלוטין.