the red wings elf פרק 2

פרק 2:
בפרק הקודם:

"שמך הוא אלפייה אלזימה בתם של הנרי וקארה המלכים של אלפייה וייעודך הוא למשול על ממלכת האלפים ולשרות שם סדר, את לא מבינה שדודך הורס את הממלכה!"….

"אני לא אלפית!!אני אלפייה!!!!!!!!"
האדמה התחילה לרעוד, צרחתי בקולי קולות הזכוכיות התנפצו, בקירות הופיעו סדקים, עניי ה יו עצומות וכול מה שרציתי זה להשמיד את המועצה ואת העובדה שאני שונה…
ועכשיו….

הכעס שלי עבר על גדותיו, כול מה שאי פעם רציתי לעשות לאנשי הכפר רציתי לעשות עכשיו. את כול הנקמה שנוצר בי את ההרגשה של הבדידות של חיי הכאב שחוויתי התפשט וככול שהתפשט הכאב כך גם גדל כוחי והתפרץ. הצרחות שלי גרמו לגרוני לצרוב הרגשתי שאני לא מחזיקה את עצמי על הרגליים ועוד שנייה אני נופלת פלאשבקים על העבר הופיעו. שמעתי אנשים קוראים לי בשמי אך לא הקשבתי להם. מישהו החזיק את ידי. שהסתובבתי ראיתי את דולירוס. הוא חייך חיוך ואמר:" תני את ידך!! תרפיי !לא יקרה לך כלום! סמכי עלי!!"
"עזוב אותי!" אמרתי לו נתתי תנופה לידי והוא עף קילומטר ממני, הרגשתי את עצמי מתרוממת מהאדמה, לא הבנתי מה קורה פה, הרגשתי כאב חד בגב. עצמתי את עיניי. אבל בין רגע ברגשתי שאני לא יכולה לזוז, הנשימות שלי הפכו להיות כבדות ובין רגע מישהו הוריד אותי מהרצפה, הרוח שהייתה סיבי נעלמה, כאילו מישהו כפה עלי להרפות מהכעס. שפתחתי את עניי ראיתי את דולירוס עם מקל מורם ואמר:" ועכשיו את מאמינה לי?"
הסתובבתי לאחור כדי לראות למה גרמתי וקפאתי מהמראה:
כול החדר הושמד, הזכוכיות שבורות חברי המועצה מחוסרי הכרה על הרצפה וגם המורה, הופיעו מלא סדקים בתקרה, המקום נראה כמו חורבה, הסתכלתי על המורה שלי ורעדתי מרוב הלם. אני? איך? מה הולך פה? מה עשיתי?. לא!. איך יכולתי לפגוע במורה שלי שרק לו היה אכפת ממני. הסתכלתי על דולירוס ושאלתי:
"מה עשיתי?"
"כדאי שתשבי!"
התיישבתי על הרצפה ורועדת מפחד, לא ידעתי מה עוללתי ובעיקר מה קרה פה, איך אני האחת שמכנים אותה מפלצת מצליחה להרוס ולהחריב את המועצה ולפגוע בהם. ובעיקר לפגוע באחד שתמך בי כול הזמן ולא עזב אותי לעולם: המחנך שלי.
"מה קרה פה?" הסתובבנו לכיוון הדלת וראינו את מפקד פלוגת החיילים של המושבה עומד שם המום אם מלא חיילים. דולירוס קם על רגליו ואמר:" אני יכול להסביר!"
"אלפית!!!!!"
הצעקה נשמעה מהחלון, הסתכלתי לעבר החלון וראיתי את פוריק עומד שם עם רדלוק. ועכשיו הייתי יותר מבוהלת. איך זה הגיוני שרדלוק חי?, הוא נגע בי, רצחתי אותו כמו את החברה הכי טובה שלי. "תפסו אותה!" החיילים רצו לכיווננו ואני לא יודעת מה הולך פה? הרי אין שום סיבה לקרוא לי אלפית למרות שהסיפור כנראה נכון אבל אלפית?. דולירוס עמד וחבט פעם אחת המקל וכול החיילים עצרו. המפקד חייך חיוך ואמר:" תראו מי פה!! הרבה זמן לא ראינו אותך והנה אתה"
"כן, עבר הרבה מאז אותו היום" דולירוס אמר וחיבק את המפקד.
"דולירוס ידידי הוותיק, למה אתה מגן על ילדה כזאת?" והצביע עלי.
"זו חובתי"
" הילדה הזאת מסוכנת יותר מקולוסר ! אין לה שום זכות להישאר בחיים."
"אל תשווה אותה לקולסר בחיים!!" תקף דולירוס, פניו היו זעופות ועצבניות והמשיך:
"קולוסר אומנם אלף, אך היה החבר הכי טוב של ארבעתנו!. הוא היה אחד מהחמישייה הבלתי מנוצחת עוד בזמנו. ולעולם אל תשכח את זה!"
"כן אני יודע אבל להזכירך הוא הרג את ג'ייל והרס עולמות שלמים!!הוא נוכל שנהרג בסוף!!"
בין רגע מכול הצרחות וההתקפות מילים הופיע השקט, בפעם הראשונה ראיתי את פניו של דולירוס נופלות, ראיתי את הצער בעיניו.
"מצטער דולירוס! לא התכוונתי.."
"זה בסדר לוקי, פשוט הרבה זמן לא שמעתי את השם הזה"
"אז אתה לוקח אותה לממלכת האלפים?"
"כן" מחה דולירוס והמשיך:
"זו משימה שהנרי הציב לי!"
"הנרי? באמת מה קרה לו? הרבה זמן לא שמעתי ממנו!"
"לצערי" שתק כמה דקות דולירוס ואמר:
"הנרי ידידנו הוותיק ומלך האלפים נרצח!"
"אהה.." אמר בצער המפקד על החיילים.
"דולירוס" הקול היה תוקפני, כעסני ובעיקר מוכר, וידעתי למי שייך קול זה. פניתי להסתובב לעבר הקול וכך גם דולירוס מסתבר שכול מי שהיה בחדר התעורר מהבלגן שיצרתי. המורה נעץ בי מבט מוזר ואני חייכתי אליו.
"אני מקווה שאתה תלמד אותה להשתלט על כוחותיה למה בקצב הזה לא יהיה עולם!"
"בדיחה טובה! גבירתי." אמר דולירוס והמשיך:
"אני אקח אותה איתי, ואני אדאג לצרכיה אין לכם ממה לדאוג"

"אני מקווה לכך דולירוס" אמר אחת מבכירי המושבה.
"אלפייה!" הסתכלתי על דולירוס שהוא אמר את זה, ושאלתי:" מה?"
"לכי לביתך תיקחי איתך רק מה שאת צריכה זזים מפה עוד רבע שעה!"
"מה???" צרחתי את זה, ועכשיו הוא רוצה לסלק אותי מהמקום היחיד שאני קוראת לו "בית", ולכן צרחתי עליו:
"אין שום סיכוי! אני לא זזה מהמושבה הזאת, אולי מה שאמרת נכון אך המושבה הזאת היא ביתי אוני לא הולכת להיות מלכה של אלפים גם לא בעוד שנה!"
דולירוס הסתכל עלי במבט כועס ואכזרי מבט שלעולם לא היה לו, אבל עד כמה שהוא ביקש עמדתי על שלי אני לא זזה מהמושבה. זה הוא ביתי וכאן אשאר לעד.
"אלפייה אלזימה" אמרה בכירת המושבה והמשיכה:
"אם לא תלכי עם דולירוס, אני ידאג בעצמי שתעופי מהכפר הזה!"
"אלפייה" הקול היה עדין ורגוע הקול שהיה אופייני תמיד למורה שלי, אריקו. הוא חייך לעברי והתקדם לעברי ואני פחדתי שמא יעשה לי משהו ולכן פסעתי אחורנית הוא המשיך לפסוע אך דולירוס תפס לאריקו את היד ואמר:
"תשחרר! זה לא ילך!"
ברגע הזה הופיע ויכוח בין המורה לבכירת המושבה לדולירוס ואני ניצלתי את ההזדמנות לברוח הבייתה. בדרך הבייתה כשרצתי כולם הסתכלו עלי כמו תמיד. את אותם העניים האפלות מלא שנאה ואי שייכות ושונה קיבלתי כמו תמיד אך לי זה כבר לא הפריע כי עכשיו שאי יודעת למה אני שונה אז זה לא הפריע לי. אבל מה שהפריע לי זה שהסתירו את הסוד הזזה ממני ולא סיפרו לי אותו בצעירותי. הגעתי לביתי לאחר רבע שעה קלה וקיוויתי שהם עדיין רבים וכך אני יוכל לסדר את הבית ולהתחבאות כדי לא לצאת מהמושבה.
פתחתי את הדלת הכניסה והדלקתי את האור, הלכתי למטבח לאוכל כי גוועתי מרעב ונשמעה ניפוץ זכוכית. תפסתי מיד סכין והתקדמתי לעבר הסלון. שאלתי בקול מי זה אך ללא מענה, המשכתי יותר יותר והפחד עלה בגופי, אולי הם גילו שנעלמתי ועכשיו הם מנסים להרוג אותי?, לא אין סיכוי דולירוס לא יסכים. היה דמה מוחלטת ולכן חשבתי ששוב דמיינתי את זהה ולכן הורדתי את הסכין והסתובבתי להמשיך לאכול אך הרעש של ניפוץ הזכוכית של החלון נשמע שוב ובניפוץ הזה נבהלתי, ועלו מלא מחשבות בקרבי: אולי זה רוח רפאים? מה יקרה לי? מי זה?. התחילו להופיע קולות של צעדים והתחלתי להילחץ עוד יותר, ולכן רצתי לעבר דלת הכניסה ניסיתי לפתוח אותה אך היא נעולה. נעולה? לא נעלתי אותה בכלל? חשבתי לעצמי איך זה הגיוני? מה הולך פה?.
הצעדים התחזקו יותר ויותר והתגברו, האור נכבה נדלק, התחלתי לצעוק הצילו שמישהו יציל אותי הסתובבתי לאחור וצרחתי:
"אההההה………………………….."