the red wings elf פרק 1 +פרולוג

פרולוג:
"הייתי לבד כל חיי. כול השכונה קוראת לי מפלצת, ואף פעם לא הבנתי למה?. ניסו להרוג אותי מספר פעמים.
בבוקר הייתי אוכלת חביתה ויוצאת לבית הספר ושם כולם היו זורקים עלי ביצים, קמח ואפילו גועש מרוב שהייתי תמימה ועדינה, כשנכנסתי לכיתה היו אומרים לי: תחזרי למקום ממנו באת, בית הספר הוא לא מקום למפלצת, עופי מפה, את לא שייכת למקום הזה!, לכי מפה את סכנה למושבה. אחרי בית הספר הייתי הולכת לפארק לרוקן את הצער שבי אבל גם שם כולם אם אותם עניים שחורות, אפלות והרצון להרוג אותי, ניסיתי להתעלם אבל היו פעמים שכמעט גרמו למותי. אף אחד לא התייחס אלי ובלילה הייתי מנגנת מוזיקה שאמי הייתה שרה עם דמעות בעיניים ונרדמת."
ככה היה שגרת החיים של אלפייה, היא גרה לבד בבית, ומנסה להסתיר את עצמה, למרות שניסתה לא הצליחה.
אלפייה אף פעם לא הבינה למה כולם שונאים אותה, מתנהגים אליה כמפלצת, היא מרגישה שמישהו עוקב אחריה לכול מקום, ורדלוק ילד מהכיתה שגר כמה רחובות ממנה מתעלל בה בכיתה. אבל מה שהיא יודעת זה שהיא מסוכנת, כשהיא מעוצבנת כול מ שלידה אף מטרים ממנה ומי שנוגע בה מת. כשיום הולדתה ה16 חייה של אלפייה משתנים ברגע אחד וכול מה שהיא חשבה עליו השתנה בין רגע.

פרק 1:
"יומני היקר:
שמי הוא אלפייה ואני גרה במושבה בשם לורינרה כולם אומרים שהחיים מחוץ למושבה מאוד מסוכנים, ושאלפים גמדים ושאר היצורים נכחדו ממזמן. אבל לא מה שמפחיד אותי, ממה שאני הכי מפחדת זה שמישהו יגע כי בפעם האחרונה שנגעו בי זה היה לפני 3 שנים. ומאוד הצטערתי על זה כי חברתי הטובה נגעה בי מבלי להבחין ומתה.
ועכשיו אני נמצאת בפארק של המושבה שוכבת על הספסל וכותבת לך, כשכולם בביתם יושבים האוכלים אם משפחתם ורק אני יושבת בחוץ ומכרסמת פירות וירקות. ואני מקווה שלא יבוא מישהו יחליט להתנקש בי כמו פעם האחרונה שהייתי פה"

"היי ילדה!" הרמתי את ראשי מהיומן ראיתי מולי את רדלוק ופוריק וידעתי שסופי קרב!. שאלתי אותם מה הם רוצים וישר שמתי את היומן בתיק שלי שלא יראו אותו. קמתי על הרגליים שלי ואמרתי: "אם בעלכן להציק לי אז תציקו בבקשה פעם אחרת".
פסעתי שני צעדים אחורה, ליבי פעם בחוזק הילדים בגילי לא ידעו את הסוד שלי רק המבוגרים. הם לא ידעו שאני מסוגלת להרוג בני אדם, ותמיד היו עקשנים לדעת את הסוד שלי. "אלפייה, אמרו לך שאת יפה?" רדלוק התקרב אליי יותר ופוריק נשאר מאחור עם חיוך על שפתיו, רדלוק חייך חיוך שטני ואמר:" מעניין מה את מסתירה מאחורי הכובע המוזר הזה" גם אני לא ידעתי מה יש שם אני פשוט שמתי אותו כול הזמן ככה מישהו אמר לי בגיל 6 לעשות.
ידיי רעדו מפחד ידעתי שמשהו יקרה ולכן ישר רצתי , רצתי הכי מהר שיכולתי אבל רדלוק ופירוק רדפו אחריי.
"ממה את בורחת?" רדלוק שאל אותי כולי רועדת מפחד, לא ידעתי מה יקרה אבל המשכתי לרוץ, עברתי דרך הגשר, הגעתי כבר לאזור המגורים ובלי לשים לב מעדתי על אבן ונפלתי. באתי לקום אבל גיליתי שרגלי מדממת. רדלוק התקרב אלי יותר ויותר והאנשים רק צחקו מסביבי מרוב צחוק על שנפלתי, רדלוק תפס לי את כף היד וסיבב הוא חייך ניסיתי לאבק ולכן הוא ישב עלי, כולי מפוחדת ממה שיקרה אך תוך שנייה חיוכו נעלם, ישר הבנתי מה הולך לקרות. הוא נפל אחורה ידיו קרסו וראשו מפוחד ואומר :"מה קורה לי?" ובין רגע קרס לרצפה ומת. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי את הלב שלי פועם חזק ופוריק הסתכל עלי בשוק, הוא התיישב ליד רדלוק ,בדק את נשמתו ואמר:" הרגת אותו!"
וקלטתי ישר מה קרה היכולת המוזרה שלי שוב פעלה, קמתי על רגליי חצי פצועה והסתכלתי על האנשים מסביב, האנשים התלחששו ושמעתי אותם אומרים:
"שוב זה קרה!"
"היא לא יודעת לשלוט בעצמה!"
"מפלצת! שתלך מפה!"
דמעות זלגו מעיניים ורצתי לביתי.

יום למחרת-העשירי לאוקטובר:
כשהתעוררתי בבוקר וזכרתי את מה שקרה אתמול החלטתי להישאר בבית, ולא רק זה, היום זה היה יום הולדתי ה-16 וידעתי שאם אני יצא החוצה אני לא יישאר בחיים. אך לצערי זה לא קרה, נשמעו דפיקות בדלת, כשפתחתי את הדלת ראיתי את מפקד החיילים של המושבה ועוד שלוש חיילים ניצבים בדלת. המפקד נכנס הביתה ואמר לי:,
"אלפייה! המועצה קוראת לך!"
לא רציתי ללכת, לא היה לי כוח לקבל מוסר עכשיו אז אמרתי:
"ואם אסרב?"
המפקד הרים טיפה את חרבו, ואמרתי: "טוב אני ילך לקחת אוכל ואבוא"
פסעתי אחורנית והתקדמתי צעד אך הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז, סיבבתי את ראשי וראיתי את אחד החיילים מחזיק לי את היד וקפאתי, הרגשתי את אותו הרגשה שהרגתי את רדלוק והחברה הכי טובה שלי. הסתובבתי מהר וניסיתי להרחיק את ידי אך הם החזיקו אותי חזק ואמרתי: "שחררו אותי אתם תמותו בבקשה! אל תגעו בי אני מתחננת!" ניסיתי להיאבק אך ככול התאבקתי הם הדקו יותר חזק את היד, הסתובבתי אליהם מהר באתי להחטיף לא אגרוף שיעזוב אותי, אך ברגע האחרון הם תפסו לי את היד השנייה ואזקו לי את שני ידיי באזיקים מוזרים שכפות ידיי מוסתרות על ידי כפפה מוזרה כך שלא אפגע באף אחת.
"ועכשיו אלפייה את לא תברחי נגדנו קדימה לצעוד!". ההרגשה שלהיות אזוקה הציקה לי מאוד, הרגשתי עוד יותר מנודה הידקתי חזק את ידיי לחזה, וראשי מכופף שנכנסנו לרחוב המבטים לא השתנו, הם תמיד היו אפלות כועסות, ומלא שנאה כלפיי, הרגשתי ברגע הזה יותר בודדה האחת שהולכת למוקד למות. הדמעות עמדו לי על סף זליגה אך לא רציתי להראות את עצמי חלשה ועצרתי אותם מלזלוג, היומן הקטן שלי היה בבית ורציתי כול כך להחזיק אותו, הוא היה החבר היחיד שלי חוץ מהחברה שלי מהיסודי שנרצחה על ידי. רציתי כול כך לברוח, להתנתק מהכפר, להעלם מפה אך המושבה מבוצרת שמורה 24 שעות גם באוויר וגם ביבשה אין לי שום אפשרות לברוח.
לקחו אותי לבניין המועצה וככל שהתקדמתי ועליתי קומה יותר חיילים הצטרפו מרוב חשש שאברח. נכנסתי לתוך חדר הישיבות. כשנכנסתי ראיתי כמה ועליה 3 אנשים בכירים במושבה, שלושתם היו אחרים על המושבה. הם הורו לי לשבת בכיסא בהתחלה לא רציתי כי מי יודע מה יקרה לי בכיסא, ובכול מקרה התיישבתי. חיילים רבים הגיעו ואטמו את החלונות והדלתות, וברגע זה החשד שלי עלה וידעתי שלא אצא מפה.
"שלום לך אלפייה אלזימה!"
זאת הייתה הפעם האשונה שמישהו קרא לי במושבה בשם המשפחה הסתכלתי עליה במבוכה והיא המשיכה:
"אלפייה, האם את יודעת למה זומנת לפה?"
ברור שידעתי, זומנתי לפה בגלל שרצחתי את רדלוק חשבתי, לא רציתי להגיד זאת כי אני רק יחמיר את המצב ולכן שתקתי. האיש האמצעי שישב מולי ליד הבימה קם ואמר:
"לפני שנתחיל בכול, אנחנו רוצים לתת לך מתנה!"
"מתנה?" שאלתי אותם, הופתעתי רבות, מתנה? ממתי נותנים לי! כאילו לי! ליחידה שלא צריכים לתת לה מתנה. אבל זה שימח אותי כי מישהו לפחות חושב עלי.
"כן מתנה שתעזור לך בעתיד." הדלת הצדדית נפתחה, בפתח הופיע זקן עם מקל מוזר וגביש בראש המקל ובידיו יש תיבה. שאלתי אותם בשביל מה? הרי אחת כמוני לא צריכה מתנות אך הזקן אמר:
"ברור שאת צריכה מתנה הנסיכה אלפייה אלזימה!"
"אתה בטח טועה אדוני אך אני מפלצת! אין לי שום זכות להיות נסיכה!" אמרתי בעודי קופצת מהכיסא בבהלה מהמשפט. את זה במהירות, ליבי דפק במהירות ידי רעדו החדשות האלו הרעידו את גופי, הצמרמורת עוברת וחולפת.
"אין שום טעות נסיכתי!" אמר הזקן. חיוכו עלה על גדותיו והוא המשיך:
"חיכיתי לרגע הזה ,מהרגע שבאת לפה ילדתי!"
צעקתי אליו שלא יבלבל את השכל ושהוא לא מבין כלום, ואין לא מושג בכלל מי אני?, ושהוא לא מכיר אותי. אבל חיוכו לא השתנה.
"אלפייה!"
הקול הזה היה צעקני ותוקפני, שתקתי את פי האיש דיבר זה היה המורה שלי שה הופיע הבכיר ה-2 שהיה היחיד מכוסה בגלימה. למה המורה פה? מה הולך פה?. הסתכלתי סביבי והמבט של כולם היו רציני האווירה הזאת גרמה לה לחלחלה בגוף.
"אני ידוע שקשה לך להקל זאת אך תקשיבי עד הסוף! בבקשה תמשיך דולירוס!"
"תודה אריקו!"
ועכשיו ראשי התמלא בשאלות. מה הולך פה? מה המורה שלי עושה פה? למה מתכוונים במילה נסיכה? למה אחת כמוני צריכה מתנה, ודווקא עכשיו?. אבל לא שאלתי ונתתי לזקן להמשיך.
"נתחיל מההתחלה:
לפני 16 שנה ממלכת האלפים הותקפה על ידי מישהו שאף אחד לא יודע, רוב האלפים הרגו אך מעטים נעלמו, הממלכה שלהם נהרסה המלך והמלכה הלכו להסתתר אבל ללא הועיל הפולשים מצאו את המחבוא, כשהצבא האלפים בא לעזור לחלץ את משפחת המלוכה היה מאוחר מכיוון שהמלכה נעלמה ביחד עם ביתה והמלך נרצח.
אחרי כמה שנים ממלכת האלפים השתקמה אבל לא היה להם מנהיג, ונעשו הרבה חיפושים למציאת המלכה וביתה אך לבסוף התייאשו וממלכת האלפים נשארה ללא מנהיג עד היום…"
שאלתי אותם ומה קרה לבסוף לנסיכה והמלכה , דולירוס חייך חיוך ואמר:
"זו את!, את הנסיכה של האלפים"
ברגע זה התחלתי לצחוק, מי אני נסיכה? עוד של אלפים? הגזע שחשבתי שנכחד עוד מלפני מיליון שנה. ואמרתי:
"תן לי הוכחה אחת שכול מה שאמרת זה נכון!" רציתי לראות מה הוא יעשה, וגם רציתי הוכחה הרי כול זה שטותי מידי ועוד ילדותי.
"בסדר"
דולירוס פתח את התיבה ושם הופיעו שני דברים:
"שרביט וכפפות!"
פקעתי בצחוק ואמרתי:
"הדברים האלה, הם דברים שיש לכול ילד כפפות נגד החורף ושרביט לאלה שרוצים להתחפש למלכים"
הייתי היחידה שצחקה ולכן שתקתי. הסתכלתי על דולירוס ופניו היו רציניות הוא התקרב לעברי ואמר:
"היום זה יום הולדתך ה-16 אלפייה! היום שבו את תלכי לממלכת האלפים ותמלכי שם!"
והסתכלתי לעבר המורה שלי והוא הנהן, אחרי כן סקרתי את החדר והבנתי שאין לי דרך להימלט אז אמרתי:
"ואם אני יסרב לבוא איתך זקן? מה יקרה לי?"
"אלפייה דברי בכבוד הוא.."
"הוא מה?" אמרתי, והמשכתי:
"כול הזמן ניסיתים להפטר ממני, אז למה עכשיו? למה דווקא עכשיו אתם מנסים להיפטר ממני? למה אתם מגרשים אותי? אני לא נסיכה ולא אלפית! אני בת אדם אני אלפיה!!!"
"לא!" אמר דולירוס והמשיך:
"שמך הוא אלפייה אלזימה בתם של הנרי וקארה המלכים של אלפייה וייעודך הוא למשול על ממלכת האלפים ולשרות שם סדר, את לא מבינה שדודך הורס את הממלכה!"
"אתה טועה! אני לעולם לא הייתי נסיכה ולא אהיה! אני מפלצת בת אדם שכולם מפחדים ממנה אני אלפייה! אני גרה במושבה הזאת והולכת…" אך ברגע זה דולירוס הופיע מולי והוציא לי את הכובע.
"מה אתה עושה? צעקתי אליו!" הוא הביא לי את השרביט ושהסתכלתי על השקיפות שלי ראיתי אוזניים של אלפים. ועכשיו התחלתי להילחץ, הרגשתי את הרגשות שלי מתפרצים, את כול הסבל שלי יוצא החוצה, וצרחתי:
"אני לא אלפית!!אני אלפייה!!!!!!!!"
האדמה התחילה לרעוד, צרחתי בקולי קולות הזכוכיות התנפצו, בקירות הופיעו סדקים, עניי ה יו עצומות וכול מה שרציתי זה להשמיד את המועצה ואת העובדה שאני שונה…