The End of The Planet פרק 9

הרגשתי מיותר. הבטתי באנג'לינה. היא סקרה אותי, נראה היה כאילו קיבלתי את המכה קשה יותר ממנה, אולי היא נזכרה בחבר שלה שהחלפתי, אולי היא חשבה על האנשים שאיבדה. גם אם היא הייתה עצובה היא לא הראתה סימן לכך. 'הכחשה, שלב ראשון בקבלת כאב', נזכרתי במה שאמר לנו הקצין באימוני החקירה, 'הבן-אדם לא מוכן לקבל את זה שאיבד משהו, המוח שלו מנטרל כל מחשבה על כך, מסרב לקבל את זה…'. "אנג'לינה…", היססתי, "אני מבין שזה קשה לך, כך זה גם לי, אבל אנחנו נעבור את זה, אני מבטיח, ביחד".
עיניה של אנג'לינה החלו לנצוץ. 'צער, השלב השני בקבלת הכאב', נזכרתי שוב בקולו של הקצין, 'האדם מבין לבסוף כי אין ביכולתו לעשות דבר שיחזיר את קרוביו או את הדבר היקר שאבד לו, המוח נפתח ומשדר גלי עצב וצער, החלק של הרגשות במוח משתלט על הגוף ומציף אותו'. אנג'לינה נשברה והחלה לבכות על כתפי. חיבקתי אותה. הבטחתי לה הבטחות שאני לעולם לא אוכל לקיים.
היא התיישרה באחת והפתיעה אותי. היא ניסתה למחות את הדמעות, אך ללא הצלחה בשל מספרם ההולך וגדל. "אסף…", היא לחשה, "מה יהיה עלינו?"
עיכלתי את השאלה שלה, ידעתי שאני צריך לשקר ולהגיד שהכול יהיה בסדר, אך זה רק יגרום לה צער. בחרתי לשתוק, חשבתי שזה יעביר את משמעות הדברים. הבטתי בעיניה, הדמעות הפכו אותן לאדומות. שערה היה סתור ומפוזר, פייה היה רופף ומתחת לעיניה היו שקים שחורים. לא הייתי רגיל לראות אותה במצב הזה. ראיתי שהיא עדיין מצפה לתשובה, שהיא זקוקה לזה ממני. אני המשכתי לשתוק, ידעתי כי כל מה שאגיד רק יחמיר את המצב. השתיקה הכאיבה לי, אנג'לינה הביטה עליי עוד רגע אחד, נשמה נשימה עמוקה וחזרה להישען על כתפי. היא כבר לא בכתה, היא פשוט נשענה שם, השלימה עם המצב. 'שלב שלישי, השלמה', עלה במוחי שוב אותו קצין, 'אחרי שהמוח שחרר את כל האדרנלין האצור בו הוא נרגע ומשלים עם המצב, החלק הריאלי שלו, לא האמוציונלי, תופס פיקוד ומרגיע את הגוף אט-אט'. אנג'לינה רעדה על גופי, הרגישה שחום גופה גבוה והיא מזיעה. החלטתי לקחת אותה לחדר שלי.