The End of The Planet פרק 2

ביציאה חילקו לנו את סדר היום שלנו, שעות מסודרות ושעון עדכני בגלל שבחלל כל
"יום" משתנה הזמן. היום החליתו למקם אותי בחממות המלאכותיות, למזלי ביחד עם אנג'לינה.
עלינו על מדי ב', אותם מדים, רק יותר מסריחים.
מייק החליט להבריז מהעבודה בתחנת הכוח והצטרף אלינו.
לא הייתה הרבה עבודה, ומייק הצחיק אותנו רוב הזמן, כך שזה היה נסבל.
לאחר 5 שעות של עירוב של צחוקים ועבודה קשה הגיע הזמן לארוחת צהריים.
לארוחת צהריים הגישו מן עיסה חסרת טעם ופרי. אני, אנג'לינה ומייק ישבנו לאכול והחלתנו לחכות לג'ייק 10 דקות לפני שנאכל.
ג'ייק לא הגיע אחרי 10 דקות.
"מעניין איפה הוא?", אמרתי והתחלתי לאכול.
"מייק, איפה הוא היה אמור לעבוד?", שאלה אנ'לינה והחלה גם היא לאכול.
"אני חושב שמחוץ לחללית, אבל אני לא בטוח", אמר מייק בפה מלא.
"מחוץ לחללית?! רק אנשים שהם מעל לגיל 30 אמורים לעבוד שם!", צעקתי עליו.
"מה אתה רוצה ממני? זה לא אני שהצבתי אותו שם, הוא חייל כמו כולנו כאן", אמר מייק בהתגוננות.
מיד קמתי. לא ידעתי מה לעשות, ג'ייק לא בנוי לעבוד מחוץ לחללית, אמנם יש לו מסה לעמוד שם, אך יש הרבה סכנות שם בחוץ, והדבר צריך ריפלקסים מהירים, דבר שאין לג'ייק. יעתי שהרבה אנשים נהרגים שם, וזה ממש לא היה אמור להיות התפקיד של ג'ייק!
מי הציב אותו שם? הוא החליף מישהו?
אנג'לינה הושיבה אותי בחזרה.
"אנחנו לא יודעים מה קרה לו", לחשה לי, "אבל זה לא הזמן להתחרפן, אני יודעת שהרבה אנשים לא חוזרים משם, אבל אנחנו לא צריכים להשתגע בגלל זה".
בעוד היא מדבר ראיתי את קצין האזור שמחוץ לחללית מודיע משהו לאחראי המחלקה שלנו.
ראיתי שהוא קיבל שוק לרגע, אני כבר ידעתי מה קרה, ניחשתי ישר.
מיד התמוטטתי. אני לא זוכר מה קרה אחר כך.
שמעתי את אנג'לינה צועקת את השם שלי במעורפל, ראיתי את מייק בהלם מבעד לדמעות שנקוו בעניי, אך הכל היה עדיין מעורפל.
אני לא יכולתי להמשיך בסדר היום שלי, אני מיד זינקתי ממקומי ורצתי לחדרי, התבוננתי בחפצים של ג'ייק ישן איתי.
אחרי כמה זמן נשמעה דפיקה בדלת.
"היכנס", אמרתי בקול חלול.
לא ראיתי מי נכנס, רק ישבתי ובהיתי בחפצים שלו.
מי שנכנס לא דיבר, הוא התיישב לידי וחיבק אותי מיד זיהיתי את המגע, אך לא יכולתי לנתק את מבטי מספרו של ג'ייק שהיה פתוח על מיטתו.
"אסף…", אנג'לינה לחשה באוזני.
לא הגבתי, רק המשכתי לבהות.
"אסף אני יודעת מה אתה עובר, הוא היה חבר טוב של כולנו, זאת אבדה גדולה לכולנו"
"את לא מבינה, את לא יכולה להבין", הטחתי בה בשקט, "הוא היה האדם הראשון שעזר לי אחרי שבאתי מהחללית של ישראל, הוא האדם היחיד שדאג לי בכל הצרות שלי, הוא היה איש הסוד שלי, הוא היה…"
לא יכולתי יותר, התפרקתי סופית, הדמעות פרצו בלי שליטה מעיניי, הרגשתי את חומה, והדבר היחיד שהצלחתי להגיד זה: "אנג'לינה… אני… אני אוהב אותך"
"גם אני אותך,אסף, גם אני אותך", אמרה אנג'לינה ברכות.
הסתובבתי אליה בפתאומיות, היא נבהלה.
"את לא מבינה?! אני אוהב אותך!", צרחתי בכל כוחי לחלל שמעליי.
חיבקתי אותה, היא החזירה לי חיבוק.
"גם אני אוהבת אותך, אסף", אמרה שוב ברכות.