The End of The Planet פרק 1

אם יהיו תגובות טובות אני ימשיך ;)

"תתעוררו! כבר בוקר!" העיר אותי קול.
בוקר.
קשה לדעת אם זה באמת בוקר בגלל החושך שבחוץ.
כל "בוקר" אותו הדבר.
השכמה של השומרים בטענה שהשעה כבר מאוחרת, הדלקת המנורות לרמת האור של אותה שעה ותחילת היום המייגע.
קוראים לי אסף, שם ישן, אבל אני חי איתו.
השנה היא 3250, 34 שנים אחרי שיצאנו מן הכדור המתפרק שלנו.
אני לא נולדתי עדיין שהכוכב שלנו החל להתפרק, אך לפי מה שהורי סיפרו לי על זה, ולפי שיעורי ההיסטוריה, זה היה נורא ואיום.
אני נולדתי 15 שנה אחרי ה"בריחה הגדולה".
"קדימה כולם ללבוש מדים!" צעק הקול.
מדים, למה בכלל הסכמתי ללכת לחללית הזאת? הם היו יכולים לבחור מישהו אחר לעשות את זה, אבל אני כמו מטומטם התנדבתי.
הוצאתי את המדים מקפסולה שלהם והם עלו עליי אוטומטית.
הצעידו אותנו לארוחת בוקר בטור עורפי, חילקו לנו מגשים וישבתי לאכול ביחד עם חבריי בשולחן שלנו, השולחן הכי רחוק מהיציאה.
"אני שונאת לקום בבוקר!" העירה אנג'לינה כמו בכל בוקר.
"גם אני", הוסיף מייק.
"זה לא כזה נורא, בחללית שלנו היו מעירים אותנו ב5 בבוקר, לטענתם", הערתי.
"מתי הזקנים האלה יבינו שכבר אין זמן? אנחנו בחלל", אמרה אנג'לינה ופרשה את ידיה כדי להמחיש את דבריה.
"הם מנסים לשמור על מה שהיה", אמר ג'ייק.
כולם פנו הפנו את הראש אליו, בדרך כלל הוא לא דיבר אלא רק שתק והקשיב, אך שהוא פתח את פיו תמיד הייתה לו תיאוריה או מחשבה מחושבת.
"מבחינתם האנושות, שקיימת כבר 70,200 שנה, צריכה להיות עם בסיס כלשהו. הבסיס הזה הוא זמן. גם בחלל יש זמן, רק שהוא נמדד בצורה שונה ולא רואים הבדלים בין הזמנים השונים. לחלל זמן משלו, הכל מתנהל באטיות רבה, לוקח מיליוני שנים עד שמשהו נוצר. הדור שלפנינו רוצה לשמור על משהו מהעולם שהוא מכיר, מהעולם של כדור הארץ, לכן השעונים שלהם עדיין מכוונים לפי זמן כדור הארץ. אנחנו, שנולדנו בחלל, איבדנו את השעון הביולוגי שיש לאבותינו, תהליך אבולוציוני טבעי לגמרי. בגלל זה לשומרים, למנהיגים ולהורים שלנו יש סדר יום כזה".
השתררה שתיקה סביב השולחן, כל אחד לקח את הדברים וניסה לעקל אותם.
"איזה אוכל מגעיל יש פה!" הפתיע את כולנו מייק שניסה להעביר נושא.
"כן…", מלמלנו והמשכנו לאכול.
לאט-לאט אנשים החלו לעזוב את חדש האוכל, אנחנו לא קמנו, זה היה המנהג הקבוע שלנו, לחכות שכל האולם יתרוקן ואז לצאת בלי להידחף ולדחוף.
קצת סקירה על החברים שלי: מייק היה הבחור המצחיק שלנו, הוא היה אפרו-אמריקאי, או מה שזה לא יהיה. אנג'לינה, הבחורה הכי יפה בחללית הזאת לדעתי, אני דלוק עליה מאז שהכרנו, אך אין לי אומץ להגיד לה על זה. ג'ייק, כמו שכבר אמרתי הוא הבחור המחושב שלנו, הוא לא מרבה במילים, יש לו אינטלגנציה גבוהה מאוד וידע בסיסי נרחב.
אנג'לינה זינקה ממקומה למשמע כל רעש קטן ומיד סקרה את החדר עם העניים והכחולות החודרות שלה. לאחרונה היא פחות קופצת אך מדי פעם הגוף האטלתי שלה נמתח. מייק כמובן צוחק עליה ואני לא יכול שלא להצטרף אליו. רק ג'ייק כרגיל נשאר מחושב.