Sleep – פרולוג

יומה של אם התחיל כמו בכל יום אחד – השעון המעורר שלה צפצף, היא נסתה לדחוף אותו מאליה וקמה ממיטתה בחוסר רצון. היא לא אהבה את הימים בכלל, אבל כאשר החליפה שלה התהדקה עליה היא נזכרה מדוע הזריקה לעצמה את חומר ההרגשה אתמול בערב. היא לא הייתה נרדמת אם היא הייתה יודעת שמוציאים אותה לאזור הקרינה.
היא הרגישה את הזעה שלה מופיעה על מצחה כמעט מיד, והבגד ספג את כולה ושחרר אותה החוצה. זה מה שהוא עשה עם כל דבר. היא נשמה עמוק, סידרה על פניה את המסכה המסודרת ממילא והתקרבה לדלת החדר המנימליסטי שבמעונות.
היא הייתה פסיכיאטרית, כפי שהיו קוראים להם מאז הימים של האנושות הלא גרעינית. סיפרו לה פעם שאת הגרעין הראשון שחררו בתקופה ההיא, אבל היא לא באמת האמינה. היא לחצה על הדלת, שזמזמה בשקט בזמן שבדקה את הדופק שלה, לחץ הדם שלה ועוד מדדים שאם לא יכלה לקרוא להם בשמם.
היא הייתה פסיכיאטרית, אחרי הכל. הם היו גבוהים רק במעט מהאנשים בהם היו אמורים לטפל. הדלת סיימה לזמזם וקיר הזכוכית השני הופיע מאחוריה, מכריח את אם לצאת מהחדר, גם אם לא רצתה. המשמרת החד-חודשית שלה החלה, ולא הייתה לא ברירה אלה לעשות כמצווה עליה מהאנשים שמעל. היא הרימה את מבטה כאשר יצאה למסדרון, סקרה את לוח התקרה במבטה, וכאשר שום הודעה ששחרה אותה מתפקידה לא הופיעה, היא המשיכה ללכת במסדרון בצעדיים מכניים, מנסה לגרום ללב שלה להפסיק לדהור. הוא היה מסדרון ארוך, מאלה שבהם חיו הפסיכיאטרים. כל אחד בחדר נפרד, עד אשר שניים זווגו וגידלו את הפסיכיאטר שיבוא להחליף אותם. היא לא חיכתה ליום בו יזווגו אותה, למרות שדבר זה פתר אין ספור בעיות בשבילה.
מחשבותיה נדדו, והיא כמעט נתקעה בדלת המתכת שהובילה לכיוון הכדור. היא נאנחה באיטיות, והדלת החלה לזמזם וצווח.
"22828," היא אמרה אל הדלת, שזמזמה בתשובה לשניות שהיו ארוכות מספיק בשביל לגרום להתחרט על העובדה שלא ניסתה להלחם בגורל המיועד לה, לפחות שבשבוע הקרוב, פחות או יותר.
"אמנדה אלקורס, פסיכיאטרית," אמרה המכונה בקולה הרובוטי. אם הזדעזעה לרגע, נזכרת שוב במעמד הנמוך עד-כדי-כאב שהייתה שייכת לו. למרות שהכאב, במקרה הזה, היה אמיתי למדי. היא כמעט צחקה מהמשפט שעלה במוחה, כשהדלת נפתחה והיא נזרקה לתוך הכדור.
היא הייתה לבדה, לשם שינוי. בפעמים הקודמות היו שולחים פסיכיאטרים אחרים יחד איתה בכדור, מה שאומר שכל השאר עשו בעיות. אולי כמה עשו יותר מדי בעיות, ואז יחזירו אותה למכון לפני שהיא תעשה יותר בעיות משהיא תעזור. המחשבה שמחה אותה לרגע, עד שנזכרה שברגע שישלחו אותה היא לא תוכל להיות מזווגת. לא שהיא רצתה, אבל היא כן רצתה להפתר מהמשמרות באזור. הכדור יצא בזינוק מהבניין והחלון הזעיר שבו החשיך במידיות, לא נותן לאם מספיק זמן בשביל להבין היכן היא נמצאת. האנשים שמעל חשבו שאם הפסיכיאטרים ידעו, הם ינסו לברוח. לא שזה היה אפשרי, כולם ניסו לפני אם. היא הייתה חכמה מספיק בשביל לא לנסות. זה היה נגמר בלהיות לבד לנצח, או עיבוד רעלני. היא לא אהבה את אף אחת מהאפשרויות, אם היה מותר לה לדבר בכנות. הכאב המציק מאחורי ראשה התגבר ברגע שהכדור האיץ שנית, גורם לה לחרוק בשיניה בכאב וכעס. אוזיה התפוקקו לשניות, לפני שהקסדה סדרה את הלחץ, כאשר הכדור התקרב לקרקע. היא נזכרה מרצפת הכדור, נדחפת לתא שלפני הדלת, מתחמקת מדלת הזכוכית שכמעט נסגרה עליה.
"ברוך הבא לאזור הקרינה," אמר הקול הרובוטי, גורם לאם להזדעזע. הדלת מלפניה נפתחה, ואם ירדה לכיוון הקרקע, שהשמיע קולות רחש קלים והעלתה עשן כאשר דרכה עליה.