Paradise Lost – פרק 6

אישית לא חושבת שזה אחד הפרקים הטובים, אבל הפרק הבא אמור להיות טוב יותר.
אגב תקראו את ה-\"רציתי להוסיף\".

גן העדן האבוד – פרק 6:

"הדבר היחיד ששמתי לב אליו, היה הכפפות האדומות…" אמרה איזבל בעודה משחזרת את אירועי החיזיון האחרון שלה. כולם התכנסו בחדר של קיילס,שרה ופפר.
אלנה ישבה על המיטה לצד קיילס מבלי להגיב. כולם הסתכלו בה במבט מודאג.
היא הייתה טרודה מספיק.
"זה אומר שכבר לא בטוח פה." אמר ליאו. הוא לא באמת ניסה לעודד.
"יש מישהו שהיו לך סכסוכים איתו לאחרונה?" שאל שון בעודו לא מסית את העיניים מהנייד שלו. אלנה הנידה בראשה לשלילה.
"תני לי את היד שלך" הורתה מריאן. אלנה לא הבינה את פשר הבקשה, אך החליטה לא לשאול שאלות מיותרות והושיטה את ידה. מריאן נאחזה בכף ידה בעודה עוצמת את עיניה. בהבזק חד, החלה לקרוא את אירועי העתיד הצפוי.
"כפפות אדומות, שמלת דם-אדומה, פאה שחורה, מסיכה, יש לה משהו חד בצבע אדום בידיים…כביכול מה שיהרוג אותך.." אמרה. היא לא חידשה הרבה, רק הוסיפה פרטים שלא ראתה איזבל. "אין איזושהי דרך להשפיע על מה שעומד לקרות?" תהתה קיילס. מריאן ואיזבל העבירו מבטים בניהן.
"זה חומר שמשפיע רק על ערפדים ומוטנטים.." התפרצה שרה בעודה יוצאת מהמקלחת. הם אפילו לא שמו לב שהיא הייתה שם כל הזמן הזה, "לא הייתי צריכה להגיד את זה" אמרה בפחד והחלה להילחץ. היא ניסתה הימלט מהחדר, אך צ'ילי סגר את הדלת בפניה ונשען עליה, חוסם את המעבר.
"מאיפה לך?" איזבל החלה לחשוד בה. במיוחד מאחר ושרה לא הייתה אחת מהצוות שלהם.
שרה הביטה במבט אומלל לכיוונו של פיל, היא חיפשה בו גלגל הצלה.
"לפני כמה חודשים יצא לי לשמוע שיחה של כמה אנשים במעבדת ביולוגיה…הם דיברו על חומר מסוים שהורג ערפדים ומוטנטים, החומר מתחלק לשניים, אחד שולל כוח והשני הורג.." סיפרה. היא ידעה שהייתה עלולה להסתבך בעקבות זה, אך היא רצתה להזהיר אותם, לעזור להם.
"ראית מי אלה היו?" שאל צ'ילי. היא הביטה בו ונפלה אל תחת הכוח המכניע של עיניו הירוקות, בהן הבזקי להבות אפלות. הוא היה כל כך יפה בעיניה, זה כבר כמה זמן שהרגישה אליו משהו בלתי מוסבר. "שרה?" הוא נופף בידו מול פניה, מחזיר את תשומת לבה בחזרה אל השאלה.
"לא." ענתה. היא לא רצתה לספר את מה שעוללו לה האנשים ההם.
"אם כך…בואו ננסה להשפיע על העתיד.." הציע ליאו. "אלנה, מקס יהיה המלווה שלך בערב הנשף.." קבע.
"למה אני?" התפרץ מקס. "אם החומר משפיע רק על מוטנטים וערפדים, סימן שרק בן אדם יוכל להגן עליה.." הסביר ליאו.
"מפחד?" מריאן שלחה בו מבט מתגרה. הוא כיווץ את פניו, "לא." אמר. הוא לא היה מרוצה מהרעיון.
"אני גם יכול להיות המלווה שלה…במיוחד כאשר אני בן זוגה לערב." אמר פיל. הם התעלמו.
"אני מציעה להחליף תפקידים…אני ואת נתלבש אותו הדבר.." הציעה איזבל בעודה פונה אל אלנה, "אני אהיה זאת שתיכנס לחדר, ננסה לבלבל את הרוצחת.." אמרה.
"אם את עושה את זה, אני מחליף את מקס!" התפרץ סטף. היא הביטה בו בפליאה.
"יש לך חום?" תהתה.
"אני רציני." אמר, נחוש בדעתו. היא לא הבינה את התנהגותו, אבל בהחלט לא הייתה מרוצה מהרעיון.
"טוב אולי מספיק עם הרומנטיקה הזולה הזאת?!" התעצבן צ'ילי. הוא לא יכול היה לשמוע עוד את הנושא נמרח.
"לשם שינוי אני מסכים.." פלט שון, ממשיך לשקוע בתוך הנייד.
"אומר זה שלא מפסיק להתחנף לחברה החדשה שלו, זאת, זאת שאתה נפגש איתה בימי ראשון או שני?" רטנה לכיוונו איזבל.
"טוב, מספיק!" התפרצה אלנה, "הנושא יצא מהפרופורציות!" הכעס עלה בה. לא מספיק הידיעה שהולכת למות, אז גם החברים לא בדיוק הקלו עליה.
"מקס ופיל ילוו אותי ואני פשוט אקווה שזה יעבוד.." אמרה במרירות. ראו עליה שהיא לא האמינה שהרעיון יעבוד.

"היי! אתה לא תברח ממני כל כך מהר.." צעקה איזבל לכיוונו של סטף שמיהר להתפזר יחד עם השאר לאחר סיום ההחלטה שלהם. הוא נעצר והסתובב בחזרה לכיוונה בעודו מגחך. זה הרגיז אותה. "לא סיימתי איתך," אמרה בעודה ניגשת אליו. הוא הביט בה במבט שלוו ורגוע. היא הייתה לבושה במדי בית הספר, כרגיל על עקבים גבוהים, אשר נתנו לה להשיג את הגובה שלו. עיניה ברקו ואת שיערה הארוך אספה לצמה – משהו שהיה נדיר.
"כן, רפונזל, מה יש?" שאל. 'רפונזל?' הכינוי התרוצץ במוחה. היא הייתה מזועזעת מהאומץ שלו לקרוא לה ככה.
"א' כל, איזבל בשבילך! וב' כל – עם שיער כמו שלך, הייתי שותקת, פוקהונטס!" הקניטה אותו בחזרה בעודה נוגעת בשיערו השחור שהספיק להתארך קצת מעבר לכתפיים.
הוא פרץ בצחוק מלגלג. היא שעשעה אותו, למרות שזאת בכלל לא הייתה המטרה שלה. הוא רק הרגיז אותה. הוא שם את ידיו בכיסי המכנס והיה קשוב אליה.
"מה זה היה עכשיו, בחדר?" שאלה. הוא לא הבין, או שאולי רק עשה את עצמו.
"מה היה?"
"אם את עושה את זה אני מחליף את מקס.." היא ציטטה אותו.
"לא משהו שאת צריכה להתרגש ממנו." ענה. הוא בלבל אותה לגמרי.
"אז למה אמרת את זה בכזאת דאגה?" המשיכה לחקור. הוא נאנח בייאוש וגלגל את עיניו. היא רק המשיכה לזעוף מזה שלא ענה.
"סתם." אמר בפשטות.
"סתם? הרבה פעמים בשיעורים, אני מוצאת אותך שולח בי מבטים…אני עוד אחשוב שיש לך כלפיי רגשות" גיחכה מריאן עם מעט התנשאות. הוא ידע שאהבה את תשומת הלב שלו כלפיה.
"ואת?.." הוא הפנה את הנושא אליה. היא נרתעה לאחור ברגע שהתקדם צד אחד קדימה לעברה,
הוא המשיך להתקדם עד שלא היה לה מקום להימלט ממנו. הוא דחק אותה אל הקיר.
"היית רוצה שיהיו לי רגשות כלפייך?" הוא הביט בה בשעשוע וזאת האדימה בחוסר שליטה.
הוא נצמד יותר ויותר קרוב, מביט אל תוך עיניה. קצב הנשימה שלה נהיה איטי מכל רגע. היא לא ידעה כיצד להגיב. לא היה אחד בתיכון שהיה לו את האומץ ללכת כל כך רחוק עימה.
"השתיקה שלך עלולה לגלות לי את כל הקלפים שלך" לחש לאוזנה במתיקות מרירה.
הלחש שלו העביר בה צמרמורת, וכאשר הרגישה שלא יכלה לעמוד בזה יותר, דחפה אותו לאחור בכוח. "אידיוט!" סיננה והסתלקה מהמקום, מותירה אותו עם חיוך מלא שובע בפניו.

"הן לא אוהבות אותי במיוחד.." מלמלה שרה בעודה עוברת על מגוון השמלות הרבות בחנות.
היא, קיילס, פפר ומריאן יצאו מחוץ לתחום בית הספר, לחפש להן שמלות נשף בעיר. היה להן בדיוק שעתיים. "מי? אלנה ואיזבל?" שאלה קיילס בעודה בוחנת שמלה ירוקה שהתאימה לצבע השיער שלה. שרה הנהנה בחיוב, "גם מריאן לא מתה עליי" לחשה לאוזנה.
מריאן לא התייחסה. היא ופפר כבר היו באמצע מדידות.
"יש למישהי מאיתנו בכלל בן זוג לנשף?" גיחכה קיילס, מפנה אל שלושתן את השאלה.
"מי צריך בן זוג כשיש שמלות יפות? יבואו לבד" ענתה מריאן.
"חשבתי שמקס יזמין אותך" מלמלה פפר.
"ובכן, הוא לא" ענתה מריאן וצפתה בהשתקפות שלה במראה.
פפר נעמדה לידה, "אל תדאגי, גם אותי לא בדיוק הזמינו…" אמרה כשחיוך קלוש לשפתיה.
פפר לבשה שמלת ערב כחולה שהייתה תפורה במידה המתאימה לגופה הרזה, השמלה הייתה ללא כתפיות, והדגישה לה טוב את קו החזה בתחרה עדינה בצורת פרחים. על ידיה שמה כפפות בצבע מותאם. מריאן עמדה כאשר שמלת ערב שחורה עוטפת את גוף החרסינה שלה. השמלה המגונדרת הזכירה שמלות של דמויות דיסני; נפוחה בחלקה התחתון וצמודה במחוך לחלק העליון של גופה.
"אני לוקחת אותה." אמרה.
"אם הייתי מספיק נועזת, הייתי מציאה לצ'ילי ללכת איתי.." פלטה שרה. כל המבטים הופנו אליה מיידית. "צ'ילי הוא לא בדיוק בחור שקל להסתדר איתו.." מלמלה פפר. רק היא הכירה אותו באמת.
"מה הכוונה?" תהתה שרה.
"הכוונה שלה היא כזו: מי שמשחקת באש, שלא תתפלא אם תקבל כוויה" הסבירה מריאן.