Humans – The Experiment

פרק 1 – חוצפה:

"בעזרת מכונת הזמן שבניתי הכל אפשרי, הרשו לי להדגים לכם: רוברט, תועיל בטובך להיכנס לתוך המכונה?" אמרה ציפי.
"אני לא יודע, זה בטיחותי?" שאל רוברט.
"כמובן, אין ממה לחשוש." ענתה לו.
"אוקי, אני נכנס." אמר רוברט ונכנס לתוך המכונה.
"כמו שאתם יכולים לראות יש כאן מנגנון לכיוון התאריך שאליו רוצים להגיע, אני אכוון את המכונה לדקה אחת לפניכן כלומר, לתאריך 6.12.06 בשעה 19:05 אתה מוכן רוברט?" שאלה ציפי.
"אני מניח." ענה רוברט.
ציפי כיוונה את התאריך והשעה הרצויים ונשמע פיצוץ.

7 שנים לאחר מכן:
"אני גאה להכריז בזאת על פתיחתו של בית ספר חדש, בית הספר "HUMANS". בית ספר שיתמקד במקצועות ההומאניים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, רפואה ומשפטים, בית ספר שיוביל לעידן חדש. לא עוד מכונות בשר ודם, הגיע הזמן להיות קודם כל, בני אדם." הכריזה ציפי עם פתיחת בית הספר.

כיום:
"תלמידים יקרים, אני מתרגשת להכריז על פתיחת השנה השלישית בבית הספר "HUMANS". כמו בכל שנה אתם תיבחנו במקצועות פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומקצועות הומאניים נוספים, אבל השנה, על מנת לאתגר את התלמידים יוצע פרס, התלמיד המצטיין השנה יקבל תעודת הוקרה ויזכה לטוס לאמריקה. שיהיה יום טוב לכולם." אמרה ציפי באולם בית הספר עם פתיחת שנת הלימודים החדשה.

עם סיום נאומה של המנהלת יצאו התלמידים להפסקה.
"מ'מצב נסיכה? מתרגשת לחזור?" שאל בן את שירה חברתו ונישק אותה.
בן ושירה הם מלך ומלכת שכבת י"ב, לבן שיער שטני, עיניים ירוקות, גובה מטר 80, פנים חלקות, שפתיים ורודות ומן זוהר מיוחד במבטים שלו. אין אחת שלא הייתה רוצה להיות בקרבתו. לשירה שיער בלונדיני גולש, עיניים תכולות, גובה מטר 75 ופנים נוצצות, אין ספק ששניהם פשוט זוג מלכותי.
"אני לא מבינה מה אנחנו עדיין עושים פה, שנה שלישית שאנחנו נמצאים בבית הספר המפגר הזה, לא עוד מכונות בשר ודם עלאק, חיה בסרט הציפי הזאת" ענתה שירה מצחקקת.
"את לא חושבת שעידן חדש נפתח כאן? נו באמת שירה, איך את לא רואה את זה?" אמר בן ושניהם צחקקו יחדיו.
"תגיד מה עם אמא שלך? עדיין מאמינה שתשתנה ותתחיל לעזור לה?" שאלה שירה.
"מאמינה, לא שאני יכול לעשות משהו עם התמימות שלה" ענה.
"בן, דבר יפה לאמא שלך" אמרה.
"היא אולי שומעת אותנו" היא התקרבה לאוזנו של בן ולחשה, שניהם שוב פרצו בצחוק.
"אחיי" צעק אודי לפתע משום מקום.
בן הסתובב וחיפש את הקול הקורא לו. הוא הבחין כי אודי מתקרב לעברו ועל פניו הופיע חיוך.
"מה קורה גבר? שנים לא התראינו" אמר בן והושיט את ידו לאודי לצורך לחיצת יד.
אודי הוא חברו הטוב ביותר של בן, אפשר להגדיר אותו כנסיך השכבה. הוא בחור נאה, שיערו חום, עיניו כחולות, גובהו מטר 85 ופניו חלקות. אודי הוא ילד רע, בכל הזדמנות הוא חייב להציק לתלמידים החלשים ממנו ובעיקר הוא נטפל לגל, החנונית של השכבה.
"לגמרי אחי, טוב לראות אותך" ענה אודי והושיט את ידו חזרה לעבר בן.
הם לחצו ידיים והמשיכו בשיחתם.
"שמעתם על התלמידה החדשה שמצטרפת אלינו? מישהי נוספת להציק לה!" הוסיף. פניו של אודי הקרינו באור מרושע עם אמירת הדברים.
"על מה אתה מדבר בן אדם?" גיחך בן.
"אתם לא תאמינו אבל חברה של גל, החנונית הדוחה, מגיעה לבית הספר" אמר אודי.
"חברה של גל? יש לה חברות?" הופתע בן.
"גם אני הופתעתי, יואו אני מת לפגוש אותה, מת לראות ת'פרצוף שלה אחרי המתיחה שאני מתכנן לה."
"ואו אחי תרגיע, לך תדע אולי החברה שלה דווקא יפה" אמר בן ואודי פרץ בצחוק מתגלגל.
"יפה???? אתה זוכר שמדברים על חברה של גל??" אמר אודי.
"זוכר, אבל גם רואה מול העיניים שלי" אמר בן ואודי השתתק והסתובב לאחור. הוא ראה את גל וחברתה הולכות לעבר הלוקרים ופניו הצוחקות הפכו פנים המומות.
"ואו, היא מהממת!" צעק אודי לפתע.
"שש, תגיד מה אתה מפגר? מה אתה צועק את זה?"
"סליחה, אני שותק" אמר אודי וחיוך הופיע על פניו.
שירה גיחכה בצד ולא הגיבה לשיחתם.
"שמע אודי, רוצה אותה? תתחיל איתה. אבל תיזהר שלא יקרה לך מה שקרה לאבי". אמר בן.
"אני אזהר" אמר אודי, והלך.

הצלצול לשיעור הראשון נשמע וכל התלמידים נכנסו לכיתה, אודי כהרגלו דחף את עצמו על גל והפיל אותה.
"אוי סליחה לא התכוונתי" אמר והושיט את ידו לעבר גל.
גל חשבה שאודי יעזור לה לקום והושיטה את ידה אליו בחזרה אך אודי ניגב אותה בחולצתו ואמר:
"אבל מצד שני, אני סטרילי ואת מלאה מחלות אז… תקומי לבד כבר בסדר?"
פניה של גל היו על סף בכי אבל היא עצרה את עצמה, קמה ונכנסה לכיתה.

"היום נדבר על האחר" אמר צבי המחנך וכתב את המילה "אחר" על הלוח.
"מה זה בשבילכם אחר?" שאל צבי.
"יש למילה "אחר" שתי הגדרות מילוניות: האחת – לא דומה, שונה. והשנייה: חליפי או אלטרנטיבי." ענתה גל.
"תודה גל, הגדרה מצוינת אבל התכוונתי למה זה אחר בשבילך ולא מה זה אחר במילון." אמר צבי.
"אני יודע מה זה אחר." התפרץ אודי בגיחוך קל.
"כן אודי?" השיב לו צבי.
"גל." אמר אודי וכל החברים בכיתה התפרצו בצחוק.
"טוב אחי, זה היה חזק!" אמר בן בעודו צוחק.
"בן ואודי צאו מהכיתה!" צעק צבי.
"שיעור חופש.." אמרו בן ואודי יחדיו אך נקטעו על ידי דברי צבי המחנך.
"ושלא תחשבו לרגע שזה שיעור חופשי, לכו לחדר של סגנית המנהלת וכדאי לכם שהיא תגיד לי שהייתם אצלה" אמר עצבני.
"אוף." השיבו בן ואודי מבואסים ויצאו מהכיתה.

"יצאת תותח אחי!" אמר בן לאודי.
"מצטער שהסתבכת בגללי…" אמר אודי.
"איזה להסתבך? כל כך מהר שכחת שסגנית המנהלת היא אמא שלי?" אמר בן בביטחון.
"צודק אחי, יאללה כנס".
הם פתחו את דלת חדרה של לילך, סגנית המנהלת ואמו של בן, וציפי הייתה בחדר.
"יופי, גם אמא שלך וגם המנהלת בכבודה ובעצמה." אמר אודי.
"מה אתם עושים פה? אתם לא אמורים להיות בשיעור?" שאלה ציפי.
"המורה הוציא אותנו מהכיתה, מסתבר שאסור להביע דעה בבית הספר" אמר בן.
"בן תחשוב לפני שאתה מוציא מילים מהפה שלך." אמרה לילך עצבנית.
"לא רוצה, נמאס לי כבר שאת חושבת שאני צריך להקשיב לך כל הזמן, ונמאס לי מהבית ספר המחורבן הזה, אני הולך הביתה" אמר בן עצבני לפתע ויצא מהחדר.
"בן תחזור לכאן מיד אתה שומע?" הרימה לילך את קולה ואמרה.
בן לא הגיב לה, הוא המשיך ללכת בדרכו לעבר שער בית הספר.
"אני אלך אליו, את תטפלי באודי" אמרה ציפי ויצאה לעבר בן.
"כן אודי? עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה קרה?" שאלה לילך.
"צבי שאל מה זה אחר בשבילנו אז אני אמרתי את דעתי ואז הוא העיף אותנו מהכיתה" ענה אודי.
"מה זה אחר בשבילך?" שאלה לילך.
"מה זה משנה בכלל? דעה זו דעה אתם לא יכולים להחליט בשבילי מה להגיד" אמר עצבני ויצא מהחדר.

ציפי הלכה אל עבר בן, הוא הלך מהר מדיי בשבילה ולכן היא נאלצה לרדוף אחריו מתנשפת. לבסוף, ציפי הצליחה לתפוס את בן ליד השער:
"בן מה קרה?" שאלה ציפי מנסה לרסן את נשימותיה הכבדות.
"כאילו שאכפת לך בכלל" ענה בן.
"מובן שאכפת לי, אין דבר שחשוב לי יותר מהתלמידים שלי" אמרה ציפי.
"לשקר זה אחד הדברים שאנחנו צריכים ללמוד בבית הספר? כולנו הרי יודעים שהדבר היחיד שמעניין אותך זאת החתולה המפגרת שלך" אמר בן בזלזול.
"זהו זה אדוני הצעיר, אתה עברת כל גבול! גש מיד לספרייה ותכתוב חיבור של שלושה עמודים על חוצפה ותוצאותיה" אמרה ציפי עצבנית למדיי.
"לא בא לי" אמר בן, ויצא מהשער.
ציפי המיואשת פנתה חזרה למשרדה ונתקלה באודי:
"ואתה מה?" שאלה ציפי בקול גבוה ועצבני למדיי.
"המנהלת אני בסך הכל באתי להחזיר את בן, אמא שלו שלחה אותי." ענה אודי מצטדק.
"תגיד אתה חושב שנולדתי אתמול? תחזור מיד לכיתה שלך!" אמרה ציפי עצבנית.
"אני לא יכול, הוציאו אותי שכחת?" אמר אודי.
"טוב בואי אתי" אמרה ציפי ושניהם הלכו לעבר כתתו.

בן הגיע לרחוב אבן גבירול, קנה בקבוק קולה מהקיוסק של משה ונשכב על ספסל כשלפתע הומלס פנה אליו:
"זה הספסל שלי, עוף מפה." אמר ההומלס.
"למה אבא שלך קנה אותו??" שאל בן בעצבים.
"אמרתי לך זה הספסל שלי, תעוף!"
"לא בא לי, מה תעשה לי?" המשיך בן עם חוצפתו.
ההומלס לקח את ידו ונתן לבן אגרוף בפנים.