Humans – The Experiment פרק 2

פרק 2 – נעדר:

ביום למחרת:
אודי נכנס בשער בית הספר וראה למולו את גל וחברתה משוחחות ביניהן.
"אני כל כך שמחה שהצטרפת לבית הספר, סוף סוף יהיה לי מישהו לדבר איתו." אמרה גל לליאל חברתה.
"גם אני שמחה להיות פה, תמיד התחברתי למקצועות ההומאניים, נושא בני האדם מרתק אותי." ענתה ליאל.
"כן רק חבל שהאנשים פה חסרי מצפון, במיוחד אודי, אני שונאת אותו." אמרה גל.
"מי זה אודי?" שאלה ליאל.
"אל תדאגי, את כבר תכירי אותו, בכל הזדמנות הוא דואג להציק לי." ענתה גל בפנים מיואשות.
"רגע, אודי זה הילד הזה שהוציאו מהכיתה אתמול?" שאלה ליאל וניסתה לשחזר את פניו של אודי.
"כן."
"הוא דווקא חמוד, אני בטוחה שהוא רק צוחק איתך, אל תיקחי אותו ברצינות." אמרה ליאל ומיד אחר כך אודי הצטרף לשיחה.
"אז מה? מדברות עליי?" שאל אודי בביטחון.
"כן בטח, אתה הנושא הכי מעניין שקיים לא חושב?" ענתה ליאל בטון ציני ולגלגני.
"הו סוף סוף מישהי שמבינה אותי." המשיך אודי את הטון.
"כן בטח, קצת עפת על עצמך." אמרה ליאל.
"אני מבין שיש לי עסק עם מישהי שיש לה ביצים." אמר אודי וחייך לעבר ליאל חיוך ענקי.
"תיזהר שהן לא יתפוצצו עליך."
"נעים מאוד, שמי אודי. עם מי יש לי הכבוד?" אמר אודי והושיט את ידו לעבר ליאל.
"ליאל" ענתה לו ליאל ולחצה את ידו המושטת אליה.
"מה בחורה יפה כמוך עושה עם ילדה כמו גל?" שאל אודי.
"גל היא החברה הכי טובה שלי." ענתה ליאל מבלי לחשוב פעמיים.
"גל??" פרץ אודי בצחוק מתגלגל.
"את בטוחה? אבל תסתכלי עליה!" הוסיף.
ליאל צחקה לשמע דבריו של אודי ואמרה:
"מה אתה חושב שאנחנו רדודות כמוכם? עשה לי טובה, לא הכל בחיים מתבסס על חיצוניות."
"את מצחיקה את יודעת?" ענה אודי לדבריה בשאלה.
"נראה אם תחשוב שאני מצחיקה כשנושא הבדיחה יהיה אתה." אמרה ליאל ומחקה את החיוך מהפנים. מיד אחרי המשפט היא פנתה אל עבר גל שנדחקה לפינה.
"בואי גל, נהיה כאן קצת צפוף." היא אמרה ושתיהן התרחקו מאודי ופנו אל עבר הכיתה. אודי הסתכל עליהן מתרחקות וחייך.

עם הצלצול לשיעור נכנסו כל התלמידים לכיתה. זה היה שיעור תנ"ך והתלמידים העתיקו מהלוח.
"בזמן שאתם מעתיקים אני אקרא שמות" אמרה המורה והחלה להקריא שמות מהרשימה.
"שירה?" אמרה המורה.
"כאן" ענתה שירה.
"אודי?" שאלה המורה.
"כאן" ענה אודי.
"גל, ליאל, אבי…" המשיכה המורה והתלמידים השיבו לה.
"בן?" שאלה המורה ושום קול לא ענה.
"בן?" חזרה המורה על שמו.
"הוא לא כאן" אמרה שירה.
"את יודעת היכן הוא?" שאלה המורה.
"לא, לא ראיתי אותו היום" ענתה שירה.
"מישהו ראה את בן?" שאלה המורה את הכיתה.
אף אחד לא ענה, התלמידים התלחששו ביניהם ואף אחד לא ידע היכן בן או מה קרה לו.

לפתע נכנסה לילך לכיתה, היא הסתכלה על התלמידים ושאלה:
"מישהו ראה במקרה את בן? הוא לא חזר אתמול הביתה" היא שאלה מודאגת ביותר.
"אודי אתה יודע מה קרה לו?" פנתה לאודי בנפרד.
"לא, מאז אתמול לא ראיתי אותו" ענה אודי.
לילך התחילה להתנשף בכבדות מדאגה.
"אף אחד לא ראה את הבן שלי???" צעקה לילך.
התלמידים היו המומים. לילך יצאה מהכיתה וטרקה את הדלת.
"תמשיכו להעתיק" אמרה המורה והתלמידים חזרו לשגרת העתקה.

בית הספר היה ענקי, 3 קומות, 3 מסדרונים עצומים בכל קומה ו10 כיתות בכל מסדרון, אבל למרות גודלו העצום שיכול להכיל אלפי תלמידים, בית הספר היה ריק. למדו בו סך הכל 35 תלמידים, כולם בכיתה י"ב.
"לאן בן היה יכול להיעלם?" שאלה שירה את אודי עם הצלצול להפסקה.
"אני לא יודע" ענה אודי והמשיך בדרכו החוצה.

שירה הלכה לכיוון המשרד של ציפי, היא חשבה כי על המנהלת לדעת שבן נעדר.
"ציפי?" דפקה שירה על הדלת, פתחה אותה למחצה ושאלה.
"כן שירה? במה אני יכולה לעזור לך?" שאלה ציפי.
"אני חושבת שמשהו קרה לבן, לא הגיוני שהוא יבריז על היום השני ללימודים והוא גם לא הגיע הביתה אתמול ו…" עצרה ציפי את דבריה של שירה.
"בן היה מאוד עצבני אתמול, הוא יחזור כשהוא יירגע" אמרה ציפי.
"את לא מתכוונת לבדוק איפה הוא?" שאלה שירה.
"ניסית להתקשר אליו?" ענתה ציפי בשאלה.
"אממ… לא, האמת שלא חשבתי על זה…" אמרה שירה מובכת.
"אז בבקשה" אמרה ציפי והגישה לשירה את הטלפון שלה.
"זה בסדר, אני יכולה להתקשר מהטלפון שלי" אמרה שירה.
"אני מתעקשת!" אמרה ציפי בחדות לפתע.
"אוקי…" ענתה שירה וגלגלה במעט את עיניה.
היא לקחה את הטלפון מידיה של ציפי וחייגה את מספרו של בן.
"הלו?" נשמע קולו של בן מהקו השני.
"בן? זאת שירה, הכל בסדר איתך?" שאלה שירה.
"היי בייבי, הכל מצוין ואת?" ענה בן.
"דאגתי לך, לאן נעלמת?" שאלה שירה.
"הייתי עצבני אז לא התחשק לי לחזור הביתה, כבר הרגשת בחסרוני?" ענה בן.
"אתה יודע, אתה ממש מצחיק. אמא שלך בהיסטריה" אמרה שירה.
"אוי שיט, שכחתי להגיד לה שאני אחזור רק מחר" ענה.
"אז גם היום לא תישן בבית?" שאלה.
"איזה בבית, אני באילת מאמי" אמר בן ושירה הניחה את הטלפון והופתעה. היא הרגישה שמשהו לא בסדר עם בן. הוא מעולם לא היה נוסע מעכשיו לעכשיו בטח לא לבדו. היא הרימה את הטלפון שוב ואמרה:
"אוקי, אני כבר יעדכן אותה, תהנה" אמרה שירה וניתקה את השיחה.
"תודה ציפי" אמרה שירה ויצאה מהחדר חזרה לכיתה.

באיחור קל גם אבי יצא להפסקה, הוא הלך לאורך המסדרון ושמע צחקוקים.
"איזה מסכן, שמעת מה קרה לו בשנה שעברה?" אמרה אחת הבנות.
"וואי כן, אבי המסכן" ענתה בת אחרת ושתיהן צחקו בשקט.
אבי חזר לכיתה והסתגר שם במשך היום.

עם סיום יום הלימודים חזר אודי הביתה והתקשר לבן אך הוא לא ענה. אודי הסיק כי בן עסוק וחזר לענייניו.

גם ציפי חזרה לביתה בסיום יום הלימודים, היא הכינה אוכל לעצמה ולחתולה שלה ללי. על שולחן קטן לצידו שני כיסאות, היו שני מזלגות, שני סכינים, ושתי כוסות. ציפי הייתה רווקה בת 53, ללי הייתה כל עולמה ומלבדה לא היה לציפי אף אחד, אך בכל זאת השולחן היה ערוך עבור שני אנשים.

שירה החליטה לנסוע לאילת על מנת לפגוש את בן, היא עלתה על הרכבת שילמה לנהג ויצאה לדרך, היא נסעה למלון "הנסיכה הקטנה" המלון הקבוע אליו הם הולכים אך הוא לא היה שם.
היא חיפשה את הטלפון שלה כדי להתקשר אליו אך היא לא מצאה אותו, הארנק שלה גם נעלם ומרוב לחץ היא הרגישה סחרחורת ונפלה על הרצפה.