Am I Evil? – פרק 5

Am I Evil? – פרק 5:

"אני מבין שחיטטת בכל התיק ולא רק בתמונות," גיחך. הוא חלף על פני והתיישב על המיטה ברוגע.
זה הרגיז אותי.
"אתה יכול להסביר לי מה זה?" התעצבנתי עוד יותר רק כי לא ענה לי.
"כן, אני יכול להסביר, ברור.." אמר בפשטות , "אלה תמונות של אנשים שאני צריך להיפטר מהם" הוסיף באדישות.
הזדעזעתי. פי נפער בתדהמה, אך בפניו לא היה שום הבעה. לא הפריע לו. הוא דיבר בחופשיות והאדישות שלו,
האדישות הזאת הרגה אותי.
"מה זה משחק כלשהו?" גיחכתי בטיפשות, למרות שידעתי בדיוק מה זה אומר.
"אן..אן..אן אני בטוח שצפית במלא סרטים בחייך הקצרים עד כה. את לא כזאת טיפשה, אל תיתממי, את יודעת בדיוק מה זה אומר " קבע.
"למה אתה עושה את זה?"
"זה לא אמור לעניין אותך!" הבעתו השתנתה לכועסת ורצינית יותר.
"זה כן! האנשים האלה לא עשו לך כלום!" אמרתי, אבל לדבר אליו היה כמו לדבר לאוויר.
"נכון!" פלט , "יש מישהו אחר שהם מפריעים לו…אני פשוט עושה את העבודה המלוכלכת" גיחך ותפס בתיקו.
"אתה באמת…מפל-צת.." גמגמתי. לא יכולתי להשתלט על הרעד בגופי.
איך הוא יכול היה להיות כזה אדיש לאחר מה שעשה?! באמת לא אכפת לו?
"מה זה נותן לך?" שאלתי בתמימות.
"זה העולם שלי! העולם שלנו!-…" , "אל תכלול אותי בעולמך!" קטעתי אותו מיידית.
"זה מה יש! אני עובד בשביל כמה מאפיונרים מפגרים. העניין פשוט. העסקה היא: אני הורג את מי שהם רוצים להרוג ובתמורה לכך הם משיגים לי כסף." אמר.
"משיגים כסף?! אתה מתכוון – גונבים, שודדים בנקים!" סיננתי בין שיניי והוא הנהן בשקט.
"איך אתה מסוגל? יש לך לב שחור. אתה כמו השטן עצמו!" מלמלתי בעודי מתקשה לעכל את דבריו.
חשדתי בו קודם, אך לא חשבתי שזה עד כדי כך היה גרוע. בתנאים כאלה.
הוא צחק מדבריי.
"..'לב שחור'.." חיקה אותי, "אין לי אותו בכלל!" אמר בתוספת הגיחוך הנוקשה שלו.
בהחלט רואים את זה שאין לו לב.
"אל תעשי את עצמך מופתעת!…העולם בו כביכול אני "לא" כולל אותך…העולם הזה, הוא עולם של אבידות…בשביל לשרוד צריך להרוג. להגן על עצמך." אמר, כאילו ניסה להרצות לי שיעור לחיים.
איזה שטויות. בולשיט אחד גדול. החליא אותי לשמוע זאת אפילו.
"נולדנו בשביל להרוג!"
"וואו!" פלטתי בגיחוך ציני, "צפית במלא סרטי אימה.אוכל אותם אחד,אחד. מאיזה סרט לקוח הציטוט הזה?!"
"אל תתחכמי" אמר, "אין שום דרך אחרת." הוסיף.
כמובן! הדרך היחידה היא שפל!
"החיים שלך ייגמרו בגיהינום, רק כי אתה עושה את זה!" אמרתי והוא התקרב אליי. קרוב.
הוא הביט בי במבט כועס, עיניו היו חדות והעבירו בי תחושת צמרמורת. הקירבה הזאת.
פחדתי מהכוונות שלו.
"עוד משהו?" שאל בעודו מסנן זאת דרך שיניו.
"כן," קימצתי את ידיי לאגרופים מרוב לחץ, "אתה תגמור בכלא!" אמרתי בחדות והוא נסוג לאחור.
"שיהיה" פלט והתיישב על הכורסא, את ראשו השעין על גב הכורסא בליווי אנחות קלות.
לא היה אכפת לו בכלל. אני בטוחה שאפילו לא נגע בו כל מה שאמרתי, אני בטוחה שאפילו לא עסק בלחשוב על זה בכלל.
"אם כך…אתה יכול למחוק דמות נוספת מהרשימה המסריחה שלך, שתיחנק איתה!" רטנתי ומחיתי את הדמעות בקצות עיניי.
הצמדתי את תמונתו של אנדי קרוב לחזה שלי, הכי קרוב שיכולתי, כאילו מנסה לחבקו.
לא הבנתי במה אנדי היה יכול להפריע לאותם האנשים,אם אפשר היה לקרוא להם ככה.
הוא היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיי.
מקס הביט בי, זה היה מבט של בלבול.
"אנדי…נהרג מלפני שנה" הסברתי את עצמי.
חיוך קלוש עלה בקצה שפתיו. נבלה.
"ומי הרג אותו?" שאל. הרגשתי את איך שהרוק שלי הצטבר בגרוני.
"אני!" אמרתי והתיישבתי על הרצפה ליד המיטה, בעודי משפילה את מבטי.
הוא גיחך. ידעתי שגאה היה לדעת שהוא צדק בקשר לטענה ששנינו רוצחים, אך עדיין סתרתי את האפשרות.
"בהחלט חסכת לי עבודה" הוא לקח נשימה עמוקה.
"אני לא רציתי להרוג אותו! זה לא היה בשליטתי.." הדמעות שוב זלגו במורד לחיי. הרגשתי כמו ילדה קטנה.
כמה עוד אני אבכה?
"טוב אני לא מתכוון פה לבכות איתך ובטח שלא להקשיב…" פלט. עד כמה שהוא אגואיסט.
"זה כי אתה אנוכי, אתה לא יודע מה זה לאהוב בכלל! אתה לא יודע איך זה לאבד מישהו, אתה לא יודע איך זה להרגיש!" הרמתי את קולי. "תסתמי את הפה!" התפרץ והעיף בכעס את המנורה שעמדה על השידה. נרתעתי.
"את לא מכירה אותי!" הוסיף, הפעם בטון רגוע יותר.
בעצמו אמר לפני רגע שאין לו לב. ואין שום דרך מספקת בעיניי שיכולה לרמוז שיש.
"אנדי היה החבר שלי. הוא היה הכול בשבילי. הוא היה המשפחה שלי. לא הגיע לו את מה שקרה לו.
אני לא רציתי, לעולם לא הייתי הורגת אותו. אבל הכוח הזה…." מלמלתי.
לא ידעתי אם הקשיב או שדיברתי לעצמי, אבל לא היה אכפת לי.
"לראשונה גיליתי שאני שונה, בגיל שש. זה היה בחורף, יצאתי החוצה לשחק בשלג..אהבתי קור, אהבתי את העונה, וכמו כל ילדה קטנה התלהבתי מהשלג…אימא שלי רצתה להכניס אותי הביתה, היא לא רצתה שאהיה חולה. אני התעקשתי להישאר וברגע שהיא נגעה בי, היא דממה. פסל של קרח – אני הפכתי אותה!
לאחר מכן גופה נפל ארצה והתנפץ לרסיסים. לא היה אף אחד שרצה לטפל בי ובשני האחים שלי.
אבא שלנו עזב את אימא עוד כשהייתה בהיריון עם אחותי הקטנה.
לבסוף, סבתה שלנו טיפלה בנו, אך אף אחד לא הבין מה קרה לאימא. ואני? הייתי מבועתת.
בחמשת הימים הראשונים, כל דבר שנגעתי בו הפך לקרח. רק אח שלי התלהב מזה כשראה, הוא היה קטן אז.
אחרי הימים הללו הכוח כאילו נעלם ושמחתי שכך היה.
רק עם השנים הבנתי שהוא לא נעלם באמת. פשוט יכולתי לשלוט בו.." סיפרתי ולקחתי נשימה עמוקה.
"למרות שיכולתי לשלוט בו, קרו לי כמה פעמים בהם איבדתי שליטה על הכוח, פשוט הכול הפך לקרח בכל מה שנגעתי…באחד הימים האלה אנדי נפל לקורבן. לא ידעתי שזה הולך לקרות, שמתי לב רק כאשר הפך לקרח.
רציתי למות באותו הרגע. אבל בסופו של דבר, הינה אני עדיין פה, ועדיין יש ימים בהם הכוח יוצא משליטתי." סיימתי. לא יכולתי לדבר יותר. המועקה קצת הקשתה עליי.
"זה היה חתיכת סיפור משעמם," ייבב מקס. גלגלתי את עיניי. אומנם כאשר הסתתי את מבטי לכיוונו, יכולתי להבחין בהבעתו השקופה. עניין אותו מה שסיפרתי, או יותר נכון הוא כנראה נזכר במשהו שקרה לו. מקרה דומה אולי.
התרוממתי על רגלי וניגשתי לשטוף את פניי. אחרי זה נשכבתי במיטה וניסיתי לשכוח את כל מה שקרה בלילה הארור הזה.
כשפתחתי לרגע שוב את עיניי, מצאתי אותו בוהה בי במבטים מטרידים.
"מה?" שאלתי בנימת כעס.
"אני מת להרוג אותך, את כזאת בכיינית!"
"לך על זה," מלמלתי , "אחרי הכול אתה רוצח סדרתי." גלגלתי בעיני שנית ועצמתי אותן.

# # # # #

ברגע שהתעוררתי, למרות כל הרוחות העזות, יכולתי לראות בשמש בחוץ.
מקס ישב וצפה בטלוויזיה. חדשות. הוא צחק עליהם, על אנשי המשטרה. כנראה שככה כל הפושעים עשו.
"אדיר! אדיר!" שמעתי אותו ממלמל בליווי צחקוקים מעצבנים.
כיוון שלא הייתה לי ברירה אחרת נאלצתי להעמיד פנים כאילו מה שקרה אתמול, מעולם לא קרה ופשוט להמשיך לחיות ולסבול אותו.
"לא ישן? מפחד שאגנוב לך משהו?" הפעם אני גיחכתי. הוא לא הגיב.
"בואי!" אמר וניגש אל הדלת.
"לאן?" תהיתי.
"לאכול." ענה. הופתעתי.
לא באמת חשבתי שאחרי אתמול, הוא ימשיך להתנהג רגיל – בצורתו המזוויעה, ובנוסף לכך עוד ייקח אותי לאכול.
"אני לא יודעת מה איתך…אבל אני לא מסוגלת ללכת באותם הבגדים כל יום מחדש" אמרתי בעודי מצביעה על בגדיי.
"בעיה שלך, נסיכה" אמר בחוסר התחשבות. למה ציפיתי בכלל?! ושיפסיק עם הכינוי הזה!
"אל תקרא לי נסיכה!" מלמלתי כשיצאנו מהחדר, "יש לי הרבה מידע מועיל עלייך" ניסיתי להזהיר אותו.
הוא מיד תפס בזרוע שלי ועצר בעדי.
"לכן את תשתקי. זאת הדרך היחידה שלך לחזור הביתה!" לחש לאוזני. ניסיתי להתעלם כמה שיותר.
ירדנו לחדר האוכל המצומצם. היה זה חדרון קטן, לא היה בו הרבה מקום וזה כי בבית מלון זה לא היו הרבה מבקרים.
"שבי פה!" הורה לי מקס. התיישבתי בשולחן האחרון שהיה קרוב לפינה סגורה, הכי רחוק מהחלון.
"חסר לך אם את זזה" איים והלך. ישבתי שם והסתכלתי סביב.
פה ושם היו אנשים בודדים בחדר אוכל ויותר מזה לא יכולתי לראות כלום מלבד מקס שמילא לעצמו את הצלחת במאכל כלשהו, ולאחר מכן צעד בחזרה לכיווני.
"וואו, לא בכל מקום פוגשים במישהי יפה כמוך" משום מקום הופיע בחור גבוה, שיערו מתולתל שחור וגופו היה חסון.
הסמקתי כנגד רצוני.
"איך קוראים לך?" שאל.
"תסתלק!" דמותו של מקס הופיע מאחורי גבו של הבחור. הבחור הביט בו וביקש סליחה על כך שהטריד אותי.
הוא חשב שאני לבד.
כשאותו האחד הלך וזה קרה מהר, מקס הביט בי במבט נוקשה והגיש לי צלחת ובה חביתה עם סלט ירקות.
לעצמו לקח בדיוק את אותו הדבר. שוב חביתה.
"אל תעזי לדבר פה עם אף אחד" אמר. עמוק בתוכי ידעתי שיגיד זאת. הוא מאוד פחד שאמכור אותו. זה השתקף בפניו, ובנוסף לכך הוסיף נקודות בונוס לטובתי.
"את עדיין נסערת מאתמול?" שאל. גיחכתי לעצמי.
"למה פתאום התחלת לדבר איתי בטון רך? מטריד אותך משהו?" ניסיתי להסתיר את החיוך שדרש לעלות על פניי.
"חשבתי על כמה מהדברים אתמול…" אז יכול להיות שהוא כן הקשיב לי בסופו של דבר, "חשבתי לעצמי אולי נשתף פעולה" הציע.
כמעט הקאתי את החביתה שעיכלתי.
"בכדי שאחר כך תדפוק אותי? או בכדי שאעזור לך להרוג אנשים חפים מפשע?"
"דבר ראשון את לא יודעת אם הם חפים מפשע או לא, ודבר שני, אם הם יגלו מה את באמת, הם יהרגו אותך…לא ככה?" תהה.
ידעתי שהוא צדק, אבל זה לא עמד לקרות.
"אני לא רוצחת….מה יש לך?! למה בכלל מהתחלה הסתבכת עם המאפיונרים האלה שלך?! יש לך הרי כוח…אתה הרי חזק…מפלצת…אז למה שלא תשיג לעצמך כסף לבד מבלי להרוג?" לא האמנתי שאמרתי זאת.
"זה לא עניינך!" סינן.
באותו הרגע נראה היה כאילו הבנתי משהו.
"הם מאיימים עלייך נכון?" גיחכתי, "הם מחזיקים במישהו שיקר לך..לא כך?" חייכתי לעצמי.
הוא הסית את מבטו ממני לכיוון אחר, הוציא מהסוודר שלו סיגריה והדליק לעצמו.
"לא, לא כך…לא אכפת לי מאף אחד!" רטן. יכולתי לשמוע ספק בקולו.