Am I Evil?\האם אני רעה? – פרק 21
נכנסתי לחדר, מהמסדרון יכולתי לשמוע את צעדיו. רצתי מהר אל השירותים ומיהרתי לשטוף את פניי מהדמעות שאפילו לא ידעתי אם היו שוות את זה.
"מה יש לך?" הוא גיחך ונשען על המשקוף של הדלת. קברתי את פניי במגבת.
"כלום!" עניתי מעט מרוגזת מבלי להסיר את המגבת. בעודי מתעסקת במגבת, תהיתי מה הייתה ההבעה שלו לתשובה שלי.
"ממורמרת!" פלט בזלזול ונשכב על המיטה. כמובן, אני ממורמרת!
"ממרומרת? אתה יודע למה? כי נמאס לי מההתנהגות שלך! מהעיוורון שלך!" צעקתי. הוא כל כך הרגיז אותי.
"אז תלכי מפה!" התפרץ. לא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות, "בכיינית!" הוסיף.
"אני אבכה כמה שאני ארצה!" צווחתי בילדותיות. הוא נראה כזה נמוך, לא היה אכפת לו בכלל! הוא רק שכב על המיטה ונהנה לו מהתקרה הסדוקה!
"תינוקת!" מלמל.
"תסתום כבר מקס! תסתום!" צעקתי, זה היה שונה מכל הצעקות שלי, הצעקה הזאת כמעט קרעה לי את הגרון.
אני בטוחה שנהייתי אדומה מהעצבים שיצאו ממני באותה השנייה.
הוא עבר לישיבה והביט בי, מופתע לחלוטין.
עצמתי את העיניים שלי, וקימצתי את ידיי לאגרופים. ניסיתי להירגע. הפעם הוא ישמע את מה שיש לי להגיד.
"אתה כל הזמן מדבר ומדבר, על כל הדברים שלא אכפת לך מהם והדבר המרכזי הוא אתה עצמך! אתה מוכן ללכת לכלא, מוכן למות, מוכן להרוג, מוכן לעשות הכול, פשוט הכול! אבל לא אכפת לך בכלל מההשלכות של זה…." הסברתי כמה שיותר רגוע מבלי להרים את הקול, והפעם לא פחדתי להסתכל אל תוך עיניו המופתעות.
"אתה חושב רק על עצמך, לא אכפת לך מה יקרה לסובבים אותך….אתה אגואיסט!" קבעתי וזרקתי עליו את המגבת.
"אני אגואיסט…אני בכלל לא לקחתי את כל האחריות עליי!" רטן בציניות. למה הוא לא יכול פשוט לשתוק ולהקשיב בלי להגיב לפחות פעם אחת?!
"אתה מבין, אני לא חיפשתי אותך בשביל שתגיד שאתה רוצה למות ובלה, בלה, בלה….חשבת שאולי יש אנשים שאכפת להם ממך?" שאלתי, קיוויתי שיבין את הרמז. הוא נאנח בעצבנות, קם מהמיטה והתיישב על עדן החלון.
"מאנשים? לא!" גלגלתי את עיניי.
"לא לזה התכוונתי, יקל עלייך אם אגיד מפלצות כמוך?" הוא גיחך, אבל אני הייתי רצינית לגמריי.
"עכשיו עוד תגידי לי שאכפת לך ממני!" הוא גלגל את עיניו. החזקתי את עצמי מלהתפוצץ, הוא רק הרגיז אותי יותר.
"ואם כן?" שילבתי את ידיי מתחת לקו החזה. הוא שתק, לא הגיב. חשבתי מה להגיד, כי אם להגיד את האמת, לא היה לי כבר מה.
נשכבתי על המיטה והתכרבלתי בשמיכה.
"זהו? נגמרו התלונות?" שאל. הסתכלתי עליו בהבעה זועפת ונאנחתי בכבדות.
"אתה יודע מה? אם כל כך נמאס לך, למה שלא תלך להתעלס עם הג'ינג'ית באיזה פח זבל?!"
"יכול להיות רעיון נהדר!" הוא יצא מהחדר. קמתי מיד ממקומי והסתכלתי אחר מעשיו, או יותר נכון על הדלת.
תהיתי אם הוא לקח את זה ברצינות. מה אם באמת היה מסוגל ללכת אליה ולהתחיל איתה? לא שהוא היה בן אדם של אהבה כמו שאמר, אבל אולי סטוץ? הבטן התכווצה רק מלחשוב על זה. מה עובר עליי? יכול להיות שאני מחבבת את מקס? אחרת למה זה כל כך הפריע לי.
יצאתי אחריו.
"פתטית!" יכולתי לשמוע סינון מהצד. הוא נשען על הקיר, מורח עליו את כל האגו ניצחון שלו.
"מה יש לך, מה את מאוהבת?" הוא החל לצחקק לעצמו.
ניגשתי אליו.
"אולי, לך תדע" זרקתי את המילים. הוא הפסיק לצחוק והסתכל עליי. לא היה לי מה להפסיד.
"פתאום לא כזה מצחיק, אה?" מלמלתי בקרירות. תפסתי בצווארון חולצתו, מצמידה אותו בחוזקה אל הקיר ולא מפסיקה להביט ישירות אל תוך עיניו. הוא נלחץ עד שדמם במקומו, כמו מקודם.
"לחוץ?" בקצה שפתיי הופיע חיוך משועשע.
"את לא תעזי!" הוא התגרה בי. נשכתי קלות את שפתיי. הוא לא היה צריך להגיד זאת, כי מהר מאוד הצמדתי את שפתיי על שלו.
זאת הייתה נשיקה רכה וסוחפת. הוא נענה לשפתיי והלשון שלי במהירות מצאה את הדרך בין שפתיו, לשלו.
עטפתי את זרועותיי סביב העורף שלו, נצמדת קרוב אליו.
בדיוק כמו בפעם הקודמת, הטעם שלו היה כל כך מתוק, כל כך נעים. ברגע זה ידעתי שזה כל מה שהייתי זקוקה לו מזה זמן רב, הייתי זקוקה לחום גופו של מקס. למגע העדין שלו למרות האופי הרצחני שלו.
"עכשיו אני יודעת להתנשק טוב?" שאלתי לאחר שניות ספורות, עוצרת את הנשיקה. הוא נאנח קלות, לרגע רוכן עם פניו בתקווה לקבל עוד, אך לקחתי צעד אחורה ונכנסתי לחדר. לא צפיתי בתגובתו.
בדיוק לאחר כחמש דקות אחרי הנשיקה, מקס נכנס לתוך החדר, הפעם הסמקתי לא ידעתי איך יגיב, או איך אני אגיב מרוב הלחץ. אך הוא רק ניגש אליי וחיבק אותי חזק.
"למה כל כך אכפת לך ממני?" שאל תוך כדי. בלעתי את רוקי. רציתי להתמוסס בין זרועותיו.
"יכול להיות שפשוט התמכרתי….אלייך" גמגמתי בשקט. היה קשה להוציא את המשפט הזה מהפה, הרגשתי כל כך חשופה.
"מה יקרה עכשיו?" תהיתי. הוא נאנח, ידעתי שכך יגיב, הרי אף אחד לא יודע מה יקרה.
"מה שיקרה יקרה" ענה.
"מה קרה לאותם המשפטים של 'אהבה היא כמו דת…היא לא בראש שלי '?" שאלתי כשחיוך מאושר על פניי. רציתי לעקוץ אותו קצת.
"היא באמת לא בראש שלי, הכול קרה בגללך…."
"אז היא כן עכשיו?" חייכתי.
"אני לא יכול להכחיש שאהבתי את הנשיקה ולא יכול להבטיח שאני אוהב…..פשוט יש לי תחושה מוזרה בבטן..לא הרגשתי ככה כבר הרבה מאוד זמן. " אמר. המשכתי לחייך, התחושה הזאת, יכול להיות שהוא פשוט מחבב אותי.
"אני לא אגיד יותר ממה שאני הולך להגיד עכשיו, ואני אגיד את זה רק פעם אחת אז תיקחי את זה לשיקולים שלך" החל לומר, "אני מניח שאכפת לי ממך גם" מלמל כמעט ובלחישה.
פעם ראשונה שיכולתי להגיד שהוא נראה חמוד כשהוא נבוך.
"אתה יודע שאין לך עכשיו לאן לברוח ממני, נכון?" גיחכתי.
"הבנתי את זה עוד ממזמן" ענה בגלגול עיניים. מה להגיד עכשיו? פתאום להימצא לידו היה יותר מביך, לקח לי אומץ רב להגיד לו את מה שאמרתי.
הוא העביר ערוץ, לסרט כלשהו והחל לצפות בו בשקט.
"אני יכולה לשבת לידך?" שאלתי בעודי משחק באצבעותיי בעצבנות. הוא הנהן בחיוב.
ניגשתי בצעדים איטיים אליו והתיישבתי על ידו, לא ידעתי אם לשבת קרוב או רחוק ופחדתי להסתכל בפניו,
לא רציתי לראות את ההבעה שלו. זזתי באי נוחות על המיטה.
"אולי תחליטי כבר?" הוא החל להתעצבן. כיווצתי את עיניי.
"אנחנו רק כמה דקות ביחד, ואתה כבר עולה לי על העצבים" זעפתי. הוא פרץ בצחוק מלגלג.
"מי אמר שאנחנו ביחד?" צחקק. האדמתי, אנחנו לא?
בהיתי בו כמה דקות טובות אבודה ומבולבלת.
"היית צריכה לראות את איך שנראית עכשיו, מבדר" פלט. יופי באמת שזה מבדר אותו, הוא לא יודע כמה קשה זה להתוודות בפני בנים.
אף אחד לא דיבר יותר, צפינו שנינו בסרט. זה היה סרט משעמם, לא הבנתי איך מקס יכול היה לצפות בזה,
אבל לא שאלתי ולא הצעתי להעביר ערוץ. רק רציתי להיות שם לידו. כאשר כבר לא יכולתי להחזיק עוד והייתי פחות או יותר רדומה,
העזתי להניח את ראשי על כתפו. בהתחלה הוא נרתע, אך מיד התרכך.
יכולתי להרגיש את הנשימות האיטיות שלו, הוא נשם בכבדות, הרגשתי מן לחץ המגיע מכיוונו. אולי היה מודאג.
זה רק גרם לי להרגיש קרובה אליו יותר, הרגשתי משיכה חזקה לחבק את גופו, אך לא העזתי.
אחרי כמה דקות הכול פשוט נהיה חשוך.
# # # #
כבר הרבה זמן שלא יצא לו להיות במצב כזה, כבר הרבה זמן לא הרגיש קירבה כזו, את המגע העדין הזה של הידיים הקרות על עורו. הסרט בכלל לא עניין אותו, הוא רק צפה בה, ישנה, לא טרודה במחשבות.
ידיה שהיו קרות להפליא, החזיקו בו חזק בצידי המותניים.
הוא היה מופתע שברגע אחד היא גרמה לו לחזור להרגיש את כל הרגשות שכל כך פחד מהם קודם. אהבה.
מה זה היה בשבילו בכלל? הוא תמיד נתן הרבה ומעולם לא קיבל שום דבר בתמורה, אולי רק שנאה, דחייה, פחד.
הוא שנא אהבה, היא לא הייתה קיימת בעיניו בכלל ועכשיו? הוא כבר לא ידע עוד.
הוא יכול היה רק להביט בה ולתהות לעצמו מה זאת התחושה החמה הזאת שהרגיש בצדו השמאלי של החזה.
אכפת לה – רק על זה חשב. אף אחד מעולם לא אמר לו שאכפת ממנו, מעולם.
הוא תפס בעדינות בידיה והרחיק מגופו, משכיב אותה בזהירות על המיטה ומכסה בשמיכה.
בעודו לוקח נשימה עמוקה, הוא ניגש אל עדן החלון והדליק סיגריה. החבר שעוזר לו להירגע.
זה לא עצר בעדו מלהסתכל עליה, רק עכשיו הטרידה אותו המחשבה שהיא עלולה להיפגע, שאן עלולה ברגע מהיר אחד לאבד את כל הביטחון העצמי שלה ולהיפגע.
היא מלמלה מדי פעם משהו לא מובן בשנתה, זה גרם לו לגחך קצת, אך תשומת לבו הרבה מהר מאוד הועברה אל בעלת המלון.
הבחורה הג'ינג'ית ניגשה אל השער האחורי שנראה בבירור מהחלון של החדר, והחלה לפתוח את אלפי המנעולים שהיו עליו עם צרור המפתחות הענקי שלה. 'זה מוזר' חשב לעצמו.
היא פתחה את השער והשאירה אותו כך.
מקס הסית את מבטו לכיוון הכביש, אך לא היה בו אף זכר לבן אדם. הוא ניגש אל המיטה, והוציא מתחתיה את ארגז הרובים שהחביא שם – רובי הסער. לאחר מכן ניגש אל חדר המקלחת ומאחורי האסלה הוציא שקית שחורה עם התחמושת.
הוא הטעין כל רובה ורובה. רק עוד כמה ימים, רק עוד כמה ימים נשארו.
נשמעה דפיקה בדלת. הוא ניגש אל הדלת, אך לא פתח. הדפיקות חזרו על עצמן.
"אדון סקינר, ארוחה הערב תהיה מוכנה עוד כחצי שעה" הודיע. הוא גלגל את עיניו וחזר לעסקיו.
"מה אנחנו בקיבוץ? ממתי היא מודיעה על ארוחות" סינן לעצמו בשקט.
מבחוץ החל לשמוע מכוניות רבות הנוסעות במהירות אדירה על הכביש, כמעט ומשאירות סימני גלגל על פניו.
הוא ניגש אל החלון והופתע לגלות שלוש מכוניות שחורות המגיעות אל פתח השער האחורי.
# # # #
"אן! תתעוררי!" שמעתי את קולו ולאחר מכן משהו ניער את גופי,
"אן!" הוא חזר על עצמו בטון קריר יותר ומזרז. פקחתי את עיניי. מקס זרק עלי סוודר וכובע והחל לנוע מהר ברחבי החדר.
"חייבים לזוז!" אמר. קפצתי מהמיטה.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה. הוא ניגש למכנס שלבש אמש והחל לחפש בו.
"ידעתי" סינן, "היא מצאה את הפתק, הזונה הזאת מכרה אותנו!" רטן. גופי נעטף בפחד. מה?! איך?!
"הם בקומה השנייה ישנים" יכולנו לשמוע אותה מלמטה. הבטתי במקס באימה. למה שתעשה זאת? לא עשינו לה דבר.
הוא רק מיהר לאסוף את דבריו.
"קחי את הרובים האלה, הינה התחמושת…" הוא הגיש לי כשלושה-ארבעה רובים ושקית שחורה, "תעלי על הגג, תתחבאי שם…אם ימצאו אותך תירי!" הורה לי. משהו בטון הדיבור שלו הפחיד אותי.
"אבל מה איתך?"
"אני אטפל בהם מלמטה, לא יקרה לי שום דבר"
"מקס-…" , "תעלי אל הגג! אין זמן, את לא מבינה?" הוא התפרץ בצעקה. לא כעסתי, ידעתי שהגיב כך מדאגה.
"אם עדיין תשמעי רעשים לאחר כחצי שעה, תזמיני שוטרים!" הוא דחף לי נייד לתוך הידיים.
נשקתי על שפתיו קצרות ורצתי אל הגג. עמוק בתוכי פחדתי. 'לאחר כחצי שעה' – זה נתן לזה להישמע כאילו הוא לא היה בטוח בעצמו, כאילו הוא לא יצליח. דאגתי, אפילו לא הספקתי להגיד לו שישמור על עצמו.
יכולתי לשמוע אותם ברחבי המסבאה, רצפת העץ חרקה מכל הצעדים הכבדים שלהם. על הגג הסתתרתי מאחורי קיר בודד שהוביל אל דודי המים. החזקתי חזק ברובה אחד לצידי ואת השאר זרקתי מאחורי. התחננתי שהכול יהיה בסדר, רק שהכול יהיה בסדר.
תגובות (7)
וואו פרק חזק אני ממש במתח! את כותבת מעולה וזה מתואר בצורה מדהימה
תודה רבה, התגובות שלכם מחממות את הלב :)
לאאאא תמשיכי לפרסם גם כאן!!!את כותבת פשוט מושלם
חח אתן די מצליחות לשכנע אותי, אז כנראה שאמשיך :)
ותודה רבה ^_^
איזה מתחחחחח !!!
תפרסמי גם כאן !! בבקשה ;)
חח החלטתי לפרסם את ההמשך 3:
^^
מעולה!