Am I Evil?\האם אני רעה? – אחרית דבר

"שולחן אחד-עשרה וחמש עשרה ספגטי בלונז וטורטליני" הגישה לי קייטי את המגש והצביעה על השולחנות שהייתי צריכה להגיש להם.

"זה הכול להיום?" שאלתי בעודי מעבירה מבט אל השעון הגדול שהיה על הקיר. עשר ועשרים בלילה.

"כן, רוצה אחר-כך לקפוץ למועדון?" שאלה בחיוך. הנדתי לשלילה. מה יש לי לעשות שם בדיוק?!

"מאז שחזרת את כאילו לא עצמך"

"את יכולה להוציא את "הכאילו" מהמשפט" חייכתי באילוץ והלכתי להגיש את ההזמנות האחרונות.

כבר עברו חמש חודשים מאז שחזרתי לשגרה הרגילה שלי עם הצלעות השלמות, וחודשיים מאז שחזרתי לעבוד ב-"לופיטה" .

השמועות על הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר הרבה שנים של "מלאכה" ענקית, עדיין היממו את קהל האנשים הגרים בסן פרנסיסקו. אז, עוד לפני שנה הסתובבתי בעיר כמו חולת נפש המחפשת את דרכה עם כל השמועות המחרידות הללו. אנשים עברו דרכי ואפילו לא העלו בדעתם שאני הייתי אותה האחת שעזרה לאותו הרוצח הסדרתי שלהם.

גם עכשיו אני עוד חשבתי על זה לפעמים, כאשר עברתי ברחובות, בבית הספר, בעבודה.

כמובן שעכשיו פחות אכפת לי, לפעמים פשוט התפללתי שכולם יסתמו.

התחלתי להסתכל על העולם מנקודת מבט יותר אדישה. בסופו של דבר למי באמת אכפת מהאנשים העלובים האלה שלא מבינים מהחיים שלהם. כל היום הם רק חושבים על עצמם, העובדה שלצידם חיים אנשים קצת שונים מהם מזעזעת אותם. הם מפחדים, הם אפילו לא מסוגלים לחשוב על לחיות עם מוטנט לצידם. זה יותר מדי נורא.

יצורים עם גנטיקה שונה אמורים להיות עם נכחד לדעתם. הם צריכים להיות מחוסלים.

כל יום התחלתי יותר ויותר להישמע לדבריו של מקס; אנחנו לא יכולים לבטוח באנשים, לא יכולים להיות חברים שלהם.

"את בטוחה שאת לא רוצה לקפוץ איתנו למועדון?" פנתה אליי קייטי ברגע שיצאנו מבית הקפה.

היא ועוד כמה עובדות לצידי צפו בכיליון עיניים לתשובתי.

"בטוחה." עניתי בקרירות.

"אלוהים, מה עובר עלייך?" גיחכה קייטי. גלגלתי את עיניי והמשכתי לחכות לקרטר שאמור היה לאסוף אותי.

הבנות התרחקו מזווית הראייה שלי ונשארתי לבד. התיישבתי על המדרכה והתחלתי לשחק באצבעותיי.

חזרתי לשלוט בכוחי. למען האמת היה מאוד קשה להסתכל על הידיים ולחיות עם העובדה שעם אותם הידיים הרגתי אנשים. לא נגעתי בנשק כבר הרבה זמן, קיוויתי גם שלא אגע למרות שמדי פעם לא היה מזיק למישהו מעצבן לקבל כדור בראש.

מרחוק כבר יכולתי לראות את המכונית של קרטר מדי פעם עוד יכולתי לדמיין מן הזיה של מקס המגיע במכונית.

זה היה יכול להיות נחמד אילו זה היה כך במציאות.

"איך היה בעבודה?" שאל קרטר כשחיוך קטן לשפתיו.

"משעמם" עניתי והתיישבתי בשקט במושב הקדמי. אין צורך לספר את היום בו הכול נגמר והתקשרו אליו מלוס אנג'לס בכדי שיבוא לאסוף את אחותו שסירבה לנסוע לבית החולים יחד עם הצוות הרפואי. שם כבר לא יכולתי להסתיר דבר ונודע לו הכול, הוא זעם כמו שור אך מצבי הירוד עזר לו להשתתק ולדאוג לי יותר.

מאז שמקס נכנס לכלא לא יצא לי לבקר אותו הרבה, נפגשנו בערך כשלוש פעמים ולאחר מכן הוא סירב להיפגש איתי. ידעתי שזה לא היה לו קל בדיוק כמו לי.

לאחר חצי חודש של מעצר, נקבע כי הוא יישב עשרים ושלוש שנה.

עשרים ושלוש שנה בלי מקס. הימים היו כה כבדים שמדי פעם הגעתי למצב של תשישות והתעלפתי ברחבי בית הספר. הוא אף פעם לא ענה לשיחות שלי ואני בכל זאת המשכתי לצלצל פעם בשבוע בימי חמישי.

וגם מחר אני יודעת שאתקשר והוא בכל זאת כנראה לא יענה. אני מאוד הבנתי אותו.

הייתי אמורה להמשיך בחיים הרגילים שלי, הרי לא הייתה שום תקווה שישתחרר מהר, ולחכות עד גיל ארבעים שישתחרר? זה לא נראה הגיוני אפילו בעיניי טיפשים.

ובכל זאת לא הייתי מוכנה לוותר על מישהו כה יקר וכה עקשן, מדי פעם כל יום בערב חשבתי על דרך לשחרר את מקס. על הפשע האחרון שלי.

בבוקר יום למחרת במקום ללכת עם קייטי בחרתי ללכת לבית הספר יחד עם קים,

אחרי הכול, בסופו של דבר היא היחידה חוץ מקרטר, שסיפרתי לה על מקס.

"אם הייתי אומרת שאנחנו הולכים להוציא את מקס מהכלא, מה היית אומרת?" תהיתי.

"הייתי אומרת שאת מטורפת לגמרי" צחקה, לרגע אף אני הצטרפתי לצחוק, אך מיד הפסקתי והמשכנו ללכת בשקט.

היא תקעה בי מבט בוחן ואני ניסיתי להישאר רגועה בכדי שלא תחשוד בכלום.

"מה את מתכננת, אן?" כנראה שלהישאר רגועה לא כל כך עזר לי.

"לא משהו שאמור להדאיג אותך" עניתי. היא נעצרה במקומה.

"מה יש?" תהיתי.

"אן, את חייבת להבין שמגיע לו לשבת בכלא, חוץ מזה הוא קיבל את ההחלטה הזאת בעצמו….את לא יכולה לעשות כלום בנידון!" אמרה בנימת כעס קלה.

"אבל הוא לא מסוכן….זאת אומרת, הוא השתנה, ואני בהחלט לא חושבת שהוא אמור לשבת כל כך הרבה רק על זה שניסה להגן על עצמו" אמרתי. היא גלגלה את עיניה.

"חשבתי לבקש עזרה מקרטר" הוספתי בעודי משפילה את מבטי.

"תשכחי מזה, קרטר לעולם לא יסכים לעשות זאת" קבעה, ידעתי שהיא צודקת, אך גם ידעתי ששום דבר לא אבוד. נעצתי בה מבטים רומזים ולקח לה הרבה זמן להבין.

"זה לא פייר מה שאת עושה!" קבעה וצחקתי, בדרך כלל כשאמרה משהו בסגנון הדומה לזה, זאת אומרת שהסכימה לעזור לי.

"תחשבי על זה בתור עזרה לאחותך הגדולה" התחלתי להתחנף וזאת החלה לצעוד מהר אל בית הספר, משאירה אותי שבעת רצון.

# # # #

"שלום, האם אוכל בבקשה לדבר עם מקס סקינר?" שאלתי בעודי לוקחת נשימה עמוקה ומתקשה לשבת ברוגע על הכיסא. הייתי צריכה לחכות על הקו, מדי פעם שמעתי צעקות ורק לאחר כמה דקות שמעתי מן ויכוח קטן בין מקס לבין אחד הסוהרים. דרשו ממנו לענות ולא לבזבז את זמנם.

ואז זה קרה, הוא הרים את השפופרת וכמובן לא אמר כלום.

"אני יודעת שתמשיך לשתוק ולא להגיד כלום….אבל אני רק רוצה לומר שאני הולכת להוציא אותך משם" מלמלתי.

הוא ניתק. נאנחתי בכבדות וחזרתי לשבת על הספה מול קרטר. קים ישבה לצידי.

נוצרה שתיקה מצמררת ומתח לא נעים בזמן שהבטתי עמוק אל תוך עיניו של קרטר, לא מורידה ממנו את המבט.

"אני יודע מה את מנסה לעשות וזה לא ילך לך" הוא קם מהכיסא.

"בחייך קרטר זה לא משהו רע, בכל מקרה אף אחד לא יזכור זאת" התפרצתי.

"זה פשע!" סינן.

"אני מוכנה לקחת הכול על עצמי!" המשכתי לעמוד על שלי, "קים," פניתי אליה בכדי לקבל קצת תמיכה.

"גם את עכשיו בתוך זה?!" הוא הזדעזע כאשר קים השתלטה על גופו.

"אני מעולם לא ביקשתי ממך להשתמש ביכולות שלך, מעולם לא ביקשתי ממך הרבה!" התחננתי. הוא היה התקווה היחידה שיש לי.

"אני מבטיחה לעזוב אותך בשקט אחרי שנגמור עם זה, נשבעת לך!" ניסיתי לשכנע אותו.

"הוא רוצח!"

"הוא לא! הוא בסך הכול כמונו, מנסה להציל את עצמו מהעולם הזה" טענתי. הוא צפה בי מתנשם מעט ותהה מה לומר. ניתן היה לראות שהתלבט.

"אני לא מאמין שאת עושה לי את זה!" פלט. חיוך רחב הופיע על פניי.

# # # #

עברנו לצד החומה הענקית מלאת סדקים ומצלמות, מעל היו חוטי טיל מברזל בכדי שאף אחד לא יוכל לברח,

ומולנו הופיע השער הגדול והחלוד, לידו עמדו כשלושה שומרים. היינו רק אני וקרטר.

הוא שלח אליי מבט תמים ולאחר מכן ניגש אליהם.

"אני צריך לעבור" אמר ולאחר מכן השער נפתח.

"אתה רואה זה לא כזה קשה" גיחכתי, "רוצה להיות בנעליים שלי?" התעצבן. חייכתי.

אני גם ככה מרגישה בנעליו, אני זאת שיזמה את כל זה.

הוא ניגש למפקדה הראשית, ברגע שראו בו, כולם כאילו קפאו במקומם.

"תוציא את התיקייה של מקס סקינר…" הוא אמר בדייקנות כל מילה ומילה, האיש הביט בו ולא יכול היה שלא לשקוע בעיניו המהפנטות. צמרמורת קלה עטפה אותי. האיש חיפש אחר התיקייה ולאחר מכן הושיט לקרטר.

קרטר העביר אותה אליי. בלעתי את רוקי ברגע שהועברה לידיי.

"עכשיו אתה תלך ותשחרר אותו מתא המעצר…." נדהמתי. זה באמת עבד, הם עשו הכול לפי ההוראות של קרטר.

מעולם לא חשבתי שיכולות ההפנוט שלו יוכלו לעזור לי אי פעם. הוא מעולם לא הסכים להשתמש בהם.

התחלתי להתרגש, לא האמנתי שעוד כמה דקות אראה אותו סוף, סוף.

"אני צריכה אוויר," אמרתי ויצאתי החוצה, התקשתי לנשום. עצם העובדה שעמדתי לפגוש אותו הרעידה את כל גופי. כל כך התגגעתי אליו. כאשר חזרתי הוא כבר עמד שם, מבולבל ותמים,

לבוש במכנס כתום מחריד וגופייה לבנה מלוכלכת.

שיערו האדום ארך והחל להסתיר את הקעקוע הגדול שעל צווארו, עיניו היו עייפות ומתחתיהן שקיות שינה, כנראה לא ישן כבר כמה לילות טובים,ועל סנטרו גדל זקן קטנטן ומטריד.

ידיו היו מלאות בפצעים וסימנים סגולים, ובכללי מצבו לא נראה טוב.

מחיטי את הדמעות, הפעם לא הייתי מוכנה לבכות, לא היה לי על מה. הרי הוא היה כאן מולי.

"עכשיו תרשום….מקס סקינר התאבד, תלה את עצמו בתא המעצר לפני חצי שנה…." הוא חטף מידיי את התיקייה והחזיר לסוהר.

עזרתי אומץ ותפסתי בידו החמה של מקס, בהתחלה הוא נרתע אך הצליח להשתחרר ולהירגע.

הובלתי אותו החוצה אל מחוץ לבית הכלא המחניק הזה. הוא שתק, לא הוציא מילה.

ברגע שיצאנו עצרתי והידקתי את ידיי סביב עורפו בחוזקה, נצמדת אליו.

"התגעגעתי כל כך .." מלמלתי תוך כדי. רק לאחר כמה דקות הוא עיכל את המצב הנוכחי וחיבק אותי חזרה.

"חשבתי שהפסקת עם הפשעים" גיחך.

"זה היה האחרון שלי" חייכתי אליו. האחרון והכי חשוב. ולמרות שקצת קשה להגדיר אותי פושעת במקרה שכזה, לפי דעתי לשכנע את אח שלך לדבר כזה, כבר נחשב לפשע.

"רוצה שאני אעזור לך לגמור עם זה סופית?" הוא חייך את החיוך הממזרי שלו.

"שלא תעז אפילו לחשוב על לשרוף את המקום!" הזהרתי אותו, מרימה אצבע מאיימת, "והדבר הראשון שתעשה כשנגיע הביתה זה להיפטר מהגמד גינה שגדל לך על הסנטר! " קבעתי.

"אני לא מקבל הוראות מצוציקית כמוך!" ענה בזלזול. שלחתי לו הבעה זועפת ולאחר מכן פשוט הראיתי לו את הלשון בילדותיות.

"טוב, בואו נסתלק מהמקום העלוב הזה" הוא הניח את זרועו השמאלית סביב עורפי והתחלנו להתרחק מהמקום.

מפה אף אחד לא יזכור ואף אחד לא ידע לעולם עלינו.

ניתן לקרוא לזה דף חדש וכל השאר היסטוריה.