״כחול״-הקדמה

הקדמה
בשר העכברוש
הצינה ששררה במסדרון סמרה את שערותיו של ניקולס במורד גבו, הרחק מתחת למדיו. נדמה היה כאילו הצינה מילאה אותו, חדרה לנחיריו, והצמרמורת שחש הייתה בכל כולו. הוא חש לא בטוח. הוא ידע שדברים רעים מגיעים. השלישון היה מסדרון צר וארוך, באורך 27 קילומטרים. הוא הסתעף לאורך שורשיו של האוקולריום, מלא חדרים בהם רגל אדם לא דרכה כבר עשרות שנים. הקדמונים הקימו את העיר הגדולה ברקע מלחמת העין, והשלישון שימש כאיזור ניטרלי, עד היום. אף אחד לא נכנס אליו. הוא היה החוצה, הגבול, אזור הדימדומים. הוא הקפיא את דמם של כל אחד. הוא שמע רעש מתכתי ברור והסתובב במהירות לאחור. זה היה רק טאיווארת' שנפל על הרצפה. הוא סינן קללה מבעד לשפתיו. למה הוא היה חייב לבוא? אף אחד מהמורדים לא הסכים ללכת למשימה הזאת, לצאת במופגן מהצד שהוקצה להם לפני מאות שנים. גם אראת'יס הביטה לעברו בכעס. הוא שמע קולות מעומעמים בהמשך הדרך ונתקף בהלה. טאיווארת' קם במהירות, מחזיק בידו את ברכו ומסנן קללות בשקט. אראת'יס שלפה את הנשק במהירות. הם רצו שלושתם לאורך השלישון, מביטים אך ורק קדימה. מנורה מנופצת פיזרה אור ירוק לאורך כמה מטרים, וחשפה קירות ארוכים וצרים, מסדרון קלסטרופוביה של מחשבות. ניקולס רצה לצרוח. הקולות התקרבו יותר ויותר. הוא ידע שאין לו רשות, אבל לא הייתה כל ברירה. אראת'יס הביטה בו, מחפשת אחר תשובה. אור ירקרק עלה על שערה החום. הוא הינהן בחזרה, הספק פועם בליבו. הדנוונטרי הגיב למגע על המתכת הקרה וירד מיד על עיניו של ניקולס. הנקישות ששמע מאחוריו בישרו לו שגם אראת'יס וטאיווארת' הניחו אותו על ראשם. הוא שמע קולות זמזום בראשו, מעין המהום של אונות המוח המגיבות לנוכחותו של הדוונטרי, ואז זה נפסק. המאתר חיפש אחר עולמות שיעזרו להם לצאת, לברוח. ניקולס שאף אוויר מלא צינה אל תוך ריאותיו ועצם את עיניו לתוך חושך אדיר. כשפקח אותם, הרוח הכתה בחוזקה בפניו, והוא הביט לצדדים. מולו נפרש נוף אדיר וורדרד של דמדומים, ושמש שהכתה עננים לבנים בקרניים אחרונות של יום. הוא עמד על צוק אדיר למול הים, ומים מלוחים השפריצו על פניו. הוא נשף את האוויר והרפה את ריאותיו, וקפץ מהצוק מטה.
***
במרחק 14 קילומטרים משם, לא ממש רחוק מקצו של השלישון, דמות זעה בחושך מוחלט, כפופה על ידיה כחיה. היא זעה בין שברי אדמה ומנורות שתהליך קלקולן נמשך עשרות שנים, בכל השנים שבהן האנושות הזניחה את אותם 27 קילומטרים של גדר הפרדה. הדמות הייתה קטנה, צנומה,עטויה בשער שחור. היא הסתובבה בין השברים, מחפשת אחר דבר מה, מריחה את הרצפה. הדמות הזאת הייתה בן אדם, ולא סתם בן אדם- אלא למעשה ילד. והילד הזה מצא את מה שרצה- כך העידו ידיו שנשלחו למעלה בתנוחת ניצחון. עכברוש שעיר ואפור התפתל בידיו של הילד, נחנק, זנבו המטונף מתפלש בין אצבעותיו. הילד הושיט את העכברוש אל פיו הפעור והעכבר צייץ בדיוק כששיני בשר ננעצו עמוק בבשרו. הילד לעס עמוקות את הבשר המדמם ולאחר שבלע אותו, משתנק ופולט חתיכות עצם מרוסקות מניבים וחותכות, החזיר אותו לידיו והחל מקרטע לעבר המשך המסדרון. דמות נוספת, מבוגרת יותר, ניצבה שרועה על הריצפה. הייתה זו אישה. הילד הגיח לעברה וחייך חיוך נוטף דם עכברושים, והיא חייכה בחזרה אליו. הוא הושיט אליה את בשר צידתו, והיא מילמלה מילות תודה בשפה עתיקה. מילתה האחרונה הייתה מת'יוס. אורות הפנסים של ניקולס פרטיקל ואראת'יס סינוורו את שניהם בהפתעה גמורה רגע לאחר שהאם נעצה את שיניה בבשר העכברוש.
***
"אמונה הינה הכוח שבאמצעותו עולם שבור יגיח אל תוך האור."- הלן קלר