תשע נשמות
המנוע שואג לי באוזניים.
אני קופצת בהפתעה ישירות למדרכה שלידי. פגוש אחורי סגול עובר על פניי ונעלם מעבר לפינת הרחוב.
זו היתה המכונית של תומאס ששימשה לי מחסה הלילה.
איזו אירוניה, בהתחשב שהבית שלו שימש לי כמקום מפלט כמעט תמיד.
הבוקר לא שונה מקודמיו. אני מותחת את גופי באכזבה כשאני מגלה שגופי נשאר כחתולת רחוב.
קרקורים רמים בוקעים מבטני. אני רעבה.
אני מזנקת לפח שבזווית הרחוב. בהתחלה בייש אותי לחטט בפחים כדי למצוא שאריות מזון. אבל לאט התרגלתי לזה, לא היה לי רעיון אחר איך להשיג אוכל, והייתי חייבת להתקיים איכשהו. חוץ מזה, זה מה שחתולות עושות, לא? מחטטות בפחים? איך שלא יהיה, זה כבר כמעט לא מפריע לי יותר.
בעיניי תרות בתקווה אחר שאריות דגים, או חתיכות בשר. היום לא היה יום טוב. הבננה המעוכה עשתה לי בחילה, והתפוח החצי אכול היה בצבע של חלודה. גרגרתי באכזבה והתקדמתי לעבר התיכון שלי, כלומר, התיכון שלמדתי בו רק לפני שבוע.
שם היה לי סיכוי גדול יותר למצוא משהו אכיל.
המבנה הלבן והרבוע התנשא מולי, מוכר ועם זאת זר כל כך. תיכון פורטוון.
השאון הרגיל של תלמידים מפטפטים וממהרים לכיתות בסיום ההפסקה מילא את אוזני כשהשתחלתי בין הסורגים.
"קישטה"! קריאה מבוהלת פורצת מהפה של קיילין. קפיצת הבהלה שלה כל כך מגוחכת שאני נאבקת בצחוק שמאיים על שפתי. במקום זה השפם שלי רועד מעט ואני ממשיכה הלאה בזריזות, לא לפני שכמה קללות שהולמות את נימוסיה משתחלות לאוזני הרגישות.
אף פעם לא סבלתי את קיילין, שנה מעלי עם גווני בלונד בשיער שלה, שבטוח לא טבעי. היא מסוג הבנות שמתעללות בשכבות הקטנות מהן. מתנשאת מעצבנת.
אני מהרהרת בכך כשאני נכנסת לפח המרכזי, מול בניין המעבדות.
מעולה. מישהו השאיר היום כריך עם טונה בקושי אכול.
אני נושכת ובולעת ברעבתנות את ארוחת הבוקר שלי.
אני יוצאת משם מלאת סיפוק.
עיניי נתקלות בכר דשא מוקף שמש באמצע המדשאה. לנמנם באמצע הדשא של התיכון ששלי לא נראה לי רעיון טוב כל כך , אבל לא היה לי רעיון טוב יותר מה לעשות, והוא נראה מזמין כל כך, שאני פשוט פוסעת ונשכבת עליו באנחה.
גרררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר….
אני חושבת שנרדמתי. כי עכשיו כשאני פוקחת עיניים אני נתקלת בזוג עיניים כחולות נוצצות. אני מתהפכת באחת וקופצת על ארבע רגליי.
שון.
הוא פוקח את עיניו הגדולות ומושיט אליי את ידו הימנית, לאט, לא רוצה להבהיל אותי.
אם חתולות היו יכולות להסמיק אני בטוחה שהייתי מתה עכשיו מבושה.
אבל אני חתולה.
אז אני עושה משהו שממילא תמיד רציתי לעשות.
אני צועדת אליו ומתישבת על ברכיו.
חיוך מאיר את פניו היפות. ריסיו נוצצים בשמש. הוא מלטף אותי בידיו הרכות כל כך רכות וזה נעים ואני יכולה רק לגרגר ולחכך את פניי בחזהו.
השרירי.
ידיו יוצרות שבילים על גבי ואני מפתלת אותו וצוחקת. כשאני צוחקת זה נראה יותר כאילו אני מנסה לקרוץ עם 2 העיניים.
הוא מרים אותי בעדינות ומחזיק אותי מול פניו. אני שוכחת לנשום כשאני בוהה בפרצופו היפה עד כאב.
"איך נקרא לך"? הוא אומר בלשון זכר.
" אני לא בן, אני בת"! אני מנסה לומר, אבל זה נשמע יותר כמו "מיייייאווווווווווווו" חלוש.
הוא מקמט את גבותיו. "מיאו זה שם נדוש מדי לחתול".
הוא מניד בראשו. מניח אותי על הדשא. הוא לוקח ערימת ספרי מתמטיקה שנחו על האדמה לידו, ושם אותם בתוך התיק. הוא מניף אותו על כתף אחת ומתכופף להרים אותי בידיו החסונות. אני מתרפקת עליו כשהוא צועד לעבר הגדר האחורית. הוא מוציא שלב אחד ועובר דרכו, ומחזיר אותו למקומו.
אז ככה הוא מתחמק מהתיכון.
שון מגנוס הוא אחד המבריזנים של התיכון.
זכור לי אולי עשרים שיעורים מתחילת השנה שהוא נכח בהם, מתוך בערך 100.
עכשיו כמעט סוף השליש השני. אני תקועה בגוף הזה כבר שבוע שלם. אני פוחדת שלא אזכה לסיים את שנת הלימודים הזאת כמו כולם. יותר מזה, יכול להיות שאסיים את חיי בגוף החתולי הזה, אבל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא חרדה מכמות החומר הלימודי שאני מפספסת.
אני מתחילה להשלים עם הרעיון שאני יחיה את שארית חיי באכילת שאריות ובריחה ממכוניות, אבל אני לא יכולה לעצור את הגעגועים לאנושיות ששוטפים בי עכשיו, הגעגועים לשמחה שאני חשה כשאני לומדת משהו חדש. ועוד יותר חזק, כשהערגה לידיים שמחזיקות בי עכשיו לא תוכל לעולם להתממש.
לעולם לא אוכל להיות עם אף אחד. לא באמת. דמעה זולגת מעיניי. היא נספגת מהר מדי בפרווה שעל פניי.
שון מניח אותי פתאום על הרצפה. הוא מתעסק דקה עם המנעול והדלת נפתחת.
התרגשות ניצתת בי. בחיים לא הייתי בדירה של שון. זאת אומרת, לא בדיוק שלו. זו דירת שותפים, והיא שכורה.
סקרנות בוערת בי ואני נכנסת ומפשיטה בעיניי את כל הדירה, מהרהיטים הלבנים, הפשוטים, עד לטלוויזיה השחורה שנחה מול ספה מעור לבנה, רכה ומזמינה.
אני מטפסת עליה. אני מחככת את גופי עד שזה נעשה חמים מתחתיי.
זהו. התנחלתי עליה.
שון צוחק כשהוא רואה באיזו מהירות השתלטתי על הספה.
הוא סוגר את הדלת, מתיישב לידי ומלטף את גופי. אני מגרגרת.
הוא מחייג למישהו בטלפון הנייד שלו.
"היי"… דממה.
"כן, אני מצטער אבא, לא הספקתי להתקשר, אתה יודע, בין כל העומס של הלימודים"…
הוא משתתק ואני נוחרת בקול. הוא שקרן ממש גרוע אם זה התירוץ הכי טוב שלו.
הוא מעיף בי מבט מופתע ומקמט את גבותיו בריכוז. " כן, גמרנו מוקדם היום… אהממ, כן, אז תקשיב, אני די רציתי לבקש ממך טובה, אבא. מצאתי חתול היום ואני צריך את עזרתך, אתה יודע, לבדוק שאין לו כלבת או משהו…" הוא משתתק בהפתעה כשהוא מגלה את המבט הכועס שאני יורה לעברו.
"יופי… מחר נח לי, כן תבוא ב2…אה נכון צודק… אני מסיים ללמוד ב4. סבבה תבוא ב4 וחצי.
תודה. אוהב אותך. בי."
הוא שומט את הטלפון על השולחן מולו ומניח עליו את הרגליים. הוא פושט אליי ידיים ואני נענית לו בשמחה, ורובצת עליו.
הוא מרגיש מתחתי כה חמים, ובטוח…
"אתה נראה כל כך אנושי… כאילו אתה מבין מה אני אומר…" הוא מניד בראשו.
הוא מחכה רגע, ואז מוריד את היד ומרים את ראשי בעדינות, לעברו.
"אתה לא מבין מה אני אומר, נכון"?
אני מהססת לרגע, ואז מהנהנת.
הוא נראה המום לרגע, ואז הוא מחייך בהתלהבות ודופק על הספה בהתרגשות מוגזמת "ידעתי! ידעתי מהרגע הראשון שיש בך משהו שונה, היית נראה כל כך שליו ורגוע כשישנת על הדשא… כמעט… אנושי." עיניו ענקיות כשהוא מבטא את המילה בהתרגשות.
"רגע"… התלהבותו שוכחת לרגע. "כשאני חושב על זה אני בכלל לא יודע אם אתה חתול או חתולה…"?
הוא מושיט את ידיו לעברי. אבל המילים מאוזניי נורות ישירות למוחי ומפעילים מיידית את שריריי.
אני בורחת הכי מהר שאני יכולה.
הוא רץ אחריי.
היתרון בלהיות חתולה, אני זריזה הרבה יותר ממנו ויכולה להיכנס למקומות שהוא לא יכול. אני מוצאת מתחת לספה את מקום המפלט שלי. הוא שולח אליי את ידו, אבל הוא לא מגיע אליי.
"אוקי, אוקי", הוא מרים ידיים בהכנעה, מסמל שוויתר.
הוא לוקח צעד אחורה, "רואה? הנה, אני לא רודף אחריך יותר."
אני יוצאת לאט, שריריי דרוכים, מחכים רק לתזוזה קטנה ממנו, שתראה שהוא שינה את דעתו.
"אתה בן"?
אני מנידה בראשי.
"אתה… בת? כאילו, את בת?"
אני מהנהנת.
הוא מהנהן לאט, מעכל.
"אוקי… אז אני צריך למצוא לך שם של בת…" הוא מתקרב לאט ומתיישב על הספה. "מה דעתך על קיילי"?
דומה מדי לקיילין. אני שוללת בראשי.
טוב. אז… אולי ביאנקה"?
לא.
"ג'ולייט"?
היית מת.
"ג'סיקה"?
אני מתכווצת. ג'סיקה זה שמי האמיתי. אבל האם אני רוצה שהוא יחשוד בזהותי האמיתית? אני שוללת בראשי.
"מיצי"?
מצחיק מאוד. אני מזעיפה אליו פנים.
הוא צוחק "ככה חשבתי".
הוא לוקח אותי ומחזיק אותי קרוב אל פניו. אני וכחת לנשום.
"מה דעתך על סיה"?
לא השם הכי יפה בעולם, אבל אני מוכרחה, חייבת שהוא יוריד אותי לפני שאני יעשה משהו מתומתם כמו, למשל, לנשק אותו. זה יהיה באמת מטופש. אז אני פשוט מהנהנת.
הוא סוף סוף מוריד אותי. אני נאנחת ורובצת על הספה. הוא מתישב לידי ומדליק את הטלוויזיה.
אנחנו רואים תוכנית כדורגל, ואני מוצאת שזה דווקא די מעניין. כל הזמן הזה ידיו מציירות עיגולים על גבי. הגרגורים שלי מצחיקים אותו.
הדלת נפתחת ותום נכנס. תום הוא השותף הלגמרי מגניב של שון. הוא גבוה ושרירי ושותף בקבוצת הכדורסל בפורטוון. הוא חתיך כמעט כמו שון. כמעט.
אף אחד לא עוקף את היופי של שון. עם גופו החסון והגבוה, עורו השזוף ושער הברונזה שנופל על עיניו הכחולות שון הפך לאגדת התיכון. שמתי לב שאפילו חלק מהמורות מגמגמות לידו.
שון מקבל את נוכחותו בהרמת יד.
תום בא להתישב לידו וקופץ כשהוא מבחין בי. "אחי, מה הכנסת לפה חתולה… מה אתה, הומלס"?
שון פוזל אליי, אני רואה בעיניו דילמה אם לשתף אותו בסוד. אני מסמנת 'לא' עם הראש בלי שתום יבחין בי.
שון טופח על כתפו. "תירגע, אחי. היא לא נושכת. מחר אבא שלי בא ומטפל בה. עכשיו היא בת בית פה בדיוק כמוך וכמוני."
תום מניד בראשו בתדהמה. "ממך לא ציפיתי להיות הסבתא הרחמנית שאוספת חתולים וכדורי בדולח. אוה, חכה רגע, בעצם – כן ציפיתי! יא נקבה"…
שון מנסה לבעוט בו בלי לקום מהספה כשתום צוחק ומתחמק מניסיונותיו הכושלים.
"אני נכנס למקלחת. המאמן רצח אותנו היום." הוא חוזר אחרי כמה צעדים.
"אה, ונחש מי שאלה עליך שוב"?
שון נאנח ומגלגל את עיניו. "לא שוב היא… היא לא יכולה להרפות"?
תום מגחך "טוב, זה ברור לכולם שהיא עוד לא התגברה עליך… " הוא מהסס לרגע, "רוצה שאני אמסור לה משהו"?
שון מחזיק את גשר אפו באגודל ואצבע. הוא מהסס לרגע, "תגיד לה שאני מצטער אבל שתפסיק לכרכר סביבי. אנחנו גמרנו סופית".
תום מקמט את גבותיו. "לא טיפה חריף מדי? אתה יודע, היא תשנא אותך אחר כך…"
"זה הרעיון".
"אוה".
הוא נשאר שם עוד רגע.
"שון"?
"מה"?
"אם זה סופי…" הוא נושך את שפתו התחתונה, "אם גמרתם לגמרי, זה בסדר מצידך שאני יהיה איתה"?
שון מרים גבה לעברו, ואז צוחק. "לך תיקח אותה, אחי, היא לא מעניינת אותי בשיט. רק תיזהר, בנאדם, היא משוגעת על כל הראש, באמ'שלי.
אל תתפלא אם תגלה שהיא בחורה שתלטנית, עצבנית כמו אישה בהריון ומסובבת לך ת' ראש עם הסצנות שהיא עושה…"
תום מחייך ומהנהן בראשו "תודה, אחי. אני חושב שאני מסוגל להתמודד עם זה."
במילים אלו הוא מסתובב ונכנס למקלחת.
שון נאנח ומחזיר את ראשו לטלוויזיה.
ידעתי שאלן ושון היו חברים. כמובן, איך לא? זה היה הכי הגיוני שהם יהיו ביחד. הבחור הכי חתיך בשכבה עם הבת הכי יפה בשכבה. אלן באמת היתה מהממת, בשערה השטני וגופה הצנום אך הקמור בדיוק במקומות הנכונים….
אני לא מבינה איך מישהו יכול לדחות אותה ככה…
אני תוחבת את ראשי לתוך כתפו כדי שיסתכל עלי ותוקעת בו מבט שואל.
הוא נאנח ומלטף את ראשי.
"אלן היתה החברה שלי. היא חמודה, יפה…" הוא משפשף את מצחו.
" בואי נגיד שרוב הבנים בשכבה דלוקים עליה".
אני מטה את ראשי לעברו.
הוא צוחק. "עדיין מוזר לי לדבר עם חתולה", הוא מלטף את ראשי בריחוף וממשיך, "אני והיא פשוט לא מתאימים. איך אני יסביר את זה…"
הוא מגרד בנקודה מתחת לסנטרי. אני לא שולטת בגרגור שיוצא מחזי. הוא ממשיך לגרד שם. "היא אחלה בנאדם, פשוט לא מהסוג שקל לי להסתדר איתו… הכל אצלה צריך תמיד להיות מושלם. שאף אחד לא יראה, יחשוב… יותר מדי משנה לה מה כולם יגידו… אני פשוט לא יכולתי עם זה".
הוא מגרד לי מאחורי האוזן. זה היה נעים. כל כך נעים ומלטף…
"היינו ביחד בערך שנה… עד שבאיזשהו שלב הבנתי שהסיבה היחידה שאני עדיין איתה היא כי היא יפה, וגם כי כולם מצפים ממנו להיות ביחד. אז יכול להיות ששברתי כמה סטריאוטיפים בדרך… אבל לא יכולתי להמשיך בזה… הבנתי שזה היה פשוט ניצול… לא היה בינינו שום כימיה… את יכולה להבין אותי"?
אני מתפעמת מהכנות שלו. הוא כל כך לא שטחי… אני מהנהנת ומניחה את ראשי על ברכו כשיוצאים לי גרגורים שקטים מהחזה.
כשידו מלטפת את צווארי, ודעתו מוסחת מהתוכנית בטלוויזיה, הרגשה כמעט נורמלית פושטת בי, כאילו כך צריך להיות. עיניי נעצמות ברכות ושינה עמוקה בולעת אותי.
אני פוקחת את עיניי לבוקר בהיר במיוחד.
השמש מתלכסנת על פניי ואני מצמצת את עיניי לסדק צר.
כשאני נזכרת בקורות האתמול וקולטת איפה אני נמצאת אושר ממלא אותי.
אני עדיין מתקשה להאמין שאני בתוך הבית של שון, ישנה במיטה שלו.
או.מיי.גאדד. במיטה שלו. המשמעות מתחלחלת בי. אני מרימה את ראשי במהירות ומוצאת את עצמי לכודה בין זרועותיו לחזהו. אני מסניפה את ריחו. זה אפילו טוב יותר משציפיתי.
פניו הישנות נראות כה רגועות, כמעט מלאכיות.
צלצול מעיק מפריע לי לחרוט את פניו הרגועות במוחי.
שון מזעיף את פניו ומושיט את ידו לכבות את השעון המעורר, בעיניים עצומות.
הו לא, זה לא עומד לקרות. אם אני כבר פה אני אדאג שלפחות לשיעורי הבוקר הוא יגיע.
אני יוצאת מלפיתתו ומיללת. זה לא מפריע לו. אני נעמדת על חזהו, מול פניו ומייללת בקול רם יותר.
"תשתיק את היצור הזה"! נשמע מחאה מהחדר המקביל. כנראה לתום זה כן מפריע.
"מממ". זה התגובה היחידה משון.
אז אני נוקטת פעולה.
אני מתחילה ללקק את פניו מהמצח ללחיים לסנטר. הוא מצחקק ומנסה להזיז אותי ממנו בלי לפקוח את העיניים, אז אני פשוט מטפסת עליהן וממשיכה ללקק. הוא מוותר לבסוף ומתיישב. "אוקי, אוקי סיה, הערת אותי… עכשיו מרוצה"? הוא מוחה את עיניו.
עיניו ננעצות בי. " מה את רוצה ממני בכלל"?
אני יורדת מהמיטה ומסמנת לו עם אפי על התיק שלו. הוא מרים גבות, "את רוצה שאני אלך לבית ספר"?
אני מהנהנת. הוא צוחק ומניד בראשו, אבל למרבה שמחתי ניגש לארון ומוציא חולצה ומכנסיים.
"את עוד תהפכי אותי לילד טוב, זה מה שיקרה בסוף". הוא מטלטל את ראשו בגיחוך. הוא מחליף חולצה ובזמן שהוא עושה זאת אני בוהה, בנשימה עצורה.
הוא מבחין במבטי. "מה"? הוא מחייך. אני מרכינה את ראשי.
הוא מלטף לי את הראש ומחליף מכנסיים בדרכו למטבח.
אני מטלטלת את ראשי.
תפסיקי. לנעוץ. מבט. את רק חתולה. תתנהגי כמו חתולה.
אבל מוחי מסרב להרפות מזיכרון הטבור החמוד שלו, באמצע חגורת השרירים בבטנו.
אני קופצת על השולחן כשהוא לועס קורנפלקס עם חלב.
העיניים שלו כל כך כחולות.
את רוצה גם משהו לאכול"?
אני מהנהנת. הוא מוציא לי שימורי טונה ואני לועסת ובולעת כל מה שעולה לי על הלשון. כשאני מסיימת אני מחזיקה את הקופסה בשיניי, הולכת לפח ולחצת על הלחצן שמרים את המכסה. כשהקופסה נוחתת בקול חבטה רם בתחתית הפח שון צוחק ומושיט לי את ידיו פרוסות, לחיבוק.
אני מזנקת בשמחה אל בין זרועותיו ומחככת את ראשי בנוחות בצווארו. עד שעיני נתקלות במחוגי השעון.
אני קופצת ורצה להביא לו את התיק.
הוא נאנח חצי בצחוק ולקח את התיק מפי, "אפילו לאחר את לא נותנת לי"?
הוא פותח את הדלת ונותן לי ליטוף אחרון. "תהיי ילדה טובה, כן"?
אני יושבת ועושה את הפרצוף הכי תמים שלי.
הוא פורץ בצחוק וסוגר אחריו את הדלת.
אני פוסעת חזרה לחדר שלו ונתקלת בתום שבדיוק יצא מהחדר שלו. "קישטה"! הוא יורה לעברי.
חצוף.
אני נכנסת לחדר של שון ומתחילה לחטט, מה שלא יכולתי לעשות בנוכחותו של שון.
אחרי שעה של חיטוטים הפריטים הכי מעניינים שמצאתי הם כמה מכתבי אהבה ממש דביקים שממוענים אליו, הבוקסרים שלו עם ריח של מרכך כביסה בריח לבנדר וגיטרה מכוסה בכמה חתימות של גיטריסטים מפורסמים.
שום דבר שקשור אליי. אליי הישנה, זאת אומרת. אל ג'סיקה.
אני יוצאת מהחדר ועומדת בסלון בחוסר מעש. הדירה ריקה.
אני נעולה פה.
כשאני נאבקת לא להיכנס לפאניקה עולה לי רעיון. אני מטופפת במהירות לשירותים והקלה פושטת בי כשאני מוצאת את החלון פתוח מעט, אך מספיק בשביל שאני אעבור בו.
אחרי שאני יוצאת אני נושמת בהקלה את האוויר הלח.
טוב כל כך לנשום את האוויר, להרגיש חופשייה.
את כזו דרמתית.
אולי.
שוטטתי בלי מעש ולא שמתי לב למתרחש סביבי, עד שזה נעשה מאוחר מדי.
במרחק של אולי עשרים מטרים, לפי הערכתי אני מבחינה בחתול אפור עם כתמים לבנים צועד לעברי. עיניו השחורות נעוצות ישר בי.
אני בולעת רוק וממשיכה ללכת, מנסה לא למשוך יותר מדי תשומת לב ומתפללת בליבי שימשיך הלאה ולא יתעניין בי.
אבל אני יודעת שתחינותיי לשוא. אני יודעת איך אני נראית. בכל מקרה אחר הייתי מרוצה שאני נראית יפה. אבל עכשיו היופי הזה היה ממש לא מבורך. פרוותי בצבע חום בהיר, כמו שערי. ועיניי ירוקות כהות, בדיוק כמו עיניי האנושיות. רק האישונים גדולים יותר, כמו של חתול. אני נוזפת בעצמי על שלא בחרתי דרכים צדדיות יותר, ולא נזהרתי מחתולים משוטטים. הסיבה היחידה שאף חתול לא נגע בי עד עכשיו זה רק בזכות זהירותי… אבל זה מאוחר מדי, עכשיו, כשהחתול האפרפר מקרב את שפמו אל פניי ומסניף אותי אל תוכו.
הוא מעביר את חוטמו לאורך גופי ואני קופאת, לא מסוגלת לזוז.
פתאום אני שומעת יללה מאחוריי.
חתול שחור ומאיים מתקדם לעברינו בצעדים חזקים, בוטחים. מאיימים.
החתול האפור מזדקף באחת. כל התנהגותו משדרת הגנה על טריטוריה ששייכת לו. אני נרעדת למחשבה על כך.
החתולים קרבים זה אל זה, בוחנים זה את זה, מתכוננים לקרב.
הדבר היחיד שלא ציפיתי לו, היה המילים שהחתול השחור מסנן בשקט, אך בהחלטיות.
עזוב אותה.
החתול האפור משוחח את כתפיו, גופו דרוך.
אני מצאתי אותה ראשון. היא שלי.
הם לא בדיוק דיברו. אבל היללות שהם שלחו זה אל זה התפרשו במוחי ממש כמו מילים. הם לא ניסחו את דיבורם באותיות ועיצורים, אבל תקשורתם היתה מובנת לי באותה מידה.
היא לא של אף אחד.
היכנע או שתתחרט.
ההפתעה שולטת בי. למה שיגן עליי? הסיבה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היה שהוא רצה אותי לעצמו. אבל הוא לא נשמע כאילו רצה אותי לעצמו. זה היה מוזר, ומסקרן.
ומנע ממני לברוח, למרות שהאינסטינקטים החתוליים שלי שידרו לי לברוח מהמקום כל עוד אני יכולה.
אבל אני נשארת, מרותקת באימה למחזה שנגלה לפניי.
החתול האפור לא עונה. אין צורך בכך. גופו שידר את כוונתו. הוא לא היה מוכן לברוח.
הוא מזנק בפראות חסרת מעצורים על החתול השחור, שורט בכח את כתפו השמאלית. החתול השחור כיווץ את פניו בכאב, ואז הושיט את כפתו הימנית וחבט בכח בצד גופו.
החתול האפור נחבט בעוצמה בעמוד רחוב, ונשאר שם. דם ניגר ממנו.
הוא לא מת. גופו רעד מפחד כשהחתול השחור התקרב אליו באיום.
בבקשה אל תהרוג אותי.
משהו נכבה פתאום בעיניו של החתול. הן נעשו חלולות, ריקות.
הוא מת.
החתול השחור מסתובב אליי , מבטו רך, זהיר.
את ג'סיקה?
איך הוא יודע את שמי? הוא מכיר אותי? מה הוא יודע על ההיהפכות שלי לחתולה? אלפי שאלות מתרוצצות בי, אבל אני לא משיבה לו.
הוא מתקרב אליי, אבל אני מתכווצת ונרתעת.
גופו הרפוי, החלול של החתול במרחק מטרים ספורים ממני לא נותן לי לבטוח בו.
הוא מבחין בפחד בעיניי.
אני לא אפגע בך. לעולם לא.
נשמע כאילו הוא מכיר אותי. עיניו מרצדות במין רגש שאני לא מצליחה לפענח. אבל כל זה לא חשוב.
אסור לי לבטוח בו. הוא יכול להרוג גם אותי. אני לא יכולה לתת לו להרוג אותי. לא שרדתי 17 שנים בגיל ההתבגרות רק כדי למות על ידי איזה חתול רחוב.
עיניי תרות סביב משהו שאוכל להתגונן בעזרתו.
אני לא מוצאת בסביבתי שום חפץ שיוכל להגן עליי אם אצטרך.
טפריי יוצאים ממקומותיהם וניצבים מוכנים. אני מחזיקה את גופי שפוף אבל מוכן. אני לא מתכוונת להילחם בו. הוא הרבה יותר חזק ממני, זה ברור לי. אבל אולי אם אוכל לשרוט את עיניו אספיק לברוח…
הוא מרים את כפותיו, מראה את טפריו המוכנסים לאות שלום. מראה שהוא לא מתכוון לפגוע בי.
הרגת אותו.
שיניי מלחששות בארס כשאני מוציאה את מילותיי בעזרת שפת החתולים, הזרה לי. אני שומעת את יללותיי מבעד לאוזני, אבל זה מתפרש במוחי בדיוק למה שהתכוונתי כשהגיתי את המילים.
לא הרגתי אותו.
אני מכווצת את עיניי בחשדנות. החתול מוטל במרחק ממני, מת ללא כל ספק. ראיתי את זה במו עיניי.
אבל לפתע כתפיו נרעדות מעט.
הוא מתאושש תוך שניות ספורות ונעמד על רגליו. החתול השחור מעיף בו מבט מצמית. הוא מקפל את זנבו בין רגליו ובורח משם, כל גופו משדר תבוסה.
אני ממצמצת בהפתעה. אני מבחינה שפי פעור, אז אני סוגרת אותו בנקישת מבוכה.
החתול השחור שולח לעברי חצי חיוך. יש משהו מוכר בחיוך העקום הזה, כאילו כבר ראיתי אותו איפשהו… אני מתעלמת מהתחושה הזאת.
הידעת שלחתולים תשעה נשמות?
אני משתנקת, מנסה לעכל.
באשכרה.
הוא הרגע בזבז את השלישית שלו.
מה???
איך אתה יודע?
אני פשוט יודע.
זה עדיין רצח.
הוא מגחך.
תקראי לזה איך שתרצי. המטרה היתה שווה את האמצעים.
מה זאת אומרת?
הוא לא ענה לי, פשוט הביט בי במבט מרוכז, ונראה כאילו הוא רוצה לומר משהו. הוא פותח את פיו ואז סוגר אותו. אחרי זזה הוא מניד בראשו ומרכין אותו, נראה כאילו קשה לו להתבטא.
טוב ורע לראות אותך, זה הכל.
שום דבר שהוא אומר לא נשמע הגיוני.
מה זאת אומרת?
הוא לא עונה. הוא רק מסתובב ומתחיל ללכת.
אני לא מסוגלת להניח לכל כך הרבה משאלותיי להישאר ללא מענה, אז אני פוסעת אחריו ומדביקה את קצב מהירותו. איך ידעת את שמי?
הוא לא עונה, רק מצביע עם חוטמו לעבר פוסטר המודבק על עמוד. פניי המחייכות ניבטים ממנו תחת הכותרת נעדרת בצבעי אדום בולטים. אהבתי את התמונה הזו. תומאס צילם אותה ביום הולדת האחרון שלי. הוא הסיע אותי ואת מר לים במכונית הסגולה שלו. מר ואני הלכנו לחוף לאסוף צדפות. תומאס תמיד חשב שזה תינוקי מצידנו, אבל אנחנו נהנינו מהאוסף ההולך וגדל שלנו, שלא נתנו לו להרוס לנו את הכיף.
הוא הלך להביא את המצלמה. אני בדיוק מצאתי צדפה בצבע ירוק. זה היה כל כך מפעים. נדהמתי מצורת החיים הזאת. הרמתי את מבטי בהתלהבות, להראות אותה גם למר, והוא תפס אותי בפוזה הזו.
אני חשה געגועים לדמות שכבר לא היתה אני, כל כך תמימה נראיתי שם, ומאושרת… הרגשה חמוצה צובטת לי את הלב, עצב על כל מה שהפסדתי…
זיהיתי אותך ממבט ראשון
המילים שלו מחזירות אותי למציאות, אל החתול השחור הזה.
מי אתה?
הסתכלתי עליו בחוסר הבנה. היה נראה לי שאני מזהה אותו מאיזשהו מקום, כאילו נפגשנו בעבר, החיוך שלו הרגיש לי מוכר… בכל מקרה, עכשיו הוא לא מחייך.
הוא מניד בראשו בעצב ומאותת לי לבוא אחריו.
אנחנו פוסעים משהו שנדמה כמו עשר דקות. באיזשהו שלב אני מאבדת את החוש כיוון שלי. לחתולים בטבעי יש חוש כיוון מצוין, אבל החתול הזה מוביל אותי דרך כל כך הרבה סמטאות, גדרות ופחים, שזה נראה כמו מבוך בלתי אפשרי. אז אני פשוט שותקת וצועדת אחריו, מוחי רועש ממחשבות.
אנחנו מגיעים לסוף הרחוב. במבט ראשון זה נראה כמו מבוי סתום, אבל אז הוא משתחל דרך אשנב זעיר בקיר, שהיה מוסווה היטב מאחורי צמח מטפס.
אני נכנסת בחשש אחריו, ונתקלת בחושך סמיך. לרגע אני מפחדת שאולי התוכנית שלו היתה בכל זאת לאנוס אותי, אבל אז פתאום נדלקים האורות ואני לא מאמינה למראה עיניי.
עשרות, אולי מאות חתולים יושבים על מדפים, קופסאות קרטון, אשנבים ובוהים בי.
אני מתכווצת תחת כל המבטים. ואז אני רואה את החתול השחור מטפס למעלה על סולם ומגיע לדלפק גבוה, יותר מכל החתולים.
אני ממהרת לטפס אחריו, לא בטוחה מה כל החתולים רוצים ממני.
החתול השחור עומד שם, זקוף, ונראה כמו ניצב מעל כל האחרים. הוא מחכה שאני אתייצב לצידו.
הכירו את ג'סיקה.
קולו רם מאוד, ומהדהד מקירות המרתף המטונפים
היא בת חסותי, ואין לאיש מלבדי חסות עליה.
כל החתולים מרכינים את ראשיהם בבת אחת, ואז אני קולטת שהם משתחווים.
למי? לי או לחתול השחור?
החתול השחור מרים את כפתו הקדמית וכולם שבים לעיסוקיהם. חלק מהם מנסרים קרשים, חלק טוחנים עצם בלתי מזוהה, ומבשלים אותו. בחרדה אני מבינה שזה בשר. האם אני הבאה בתור להתבשל?
אני לא שמה לב לחתול השחור עד שהוא עומד ממש לידי, שפמו השחור מתחכך קלות בצד גופי.
אני בטוח שיש לך הרבה שאלות. אולי אוכל לענות על חלק מהן.
אני שולפת את השאלה הראשונה שנמצאת בראשי.
איך ידעת…
הוא מרים את ידו להסות אותי וקוטע את שאלתי.
לא פה. בואי אחריי.
הוא מטפס על עוד סולם מטונף ונכנס לאשנב שנמצא ממש לפני התקרה.
בפנים אני מגלה ממש חדר. עם מיטה קטנטנה, עשויה מקרשים ושמיכות מלוכלכות. מראה חצי שבורה מונחת בצד אחד וארון מטונף סגור במנעול.
אני מביטה בהשתאות סביבי.
זה החדר שלי, הוא משדר אליי.
אני מהנהנת.
הוא מביט בי בעיניו השחורות. באור המועט שיש שם הן מנצנצות בריקוד אפל.
אני מפרה את הדממה.
איך ידעת איפה למצוא אותי?
חיוך קטן מופיע בזוויות פיו ונעלם במהירות כזאת שאני בספק אם לא דמיינתי אותו.
על פי הריח שלך.
דממה.
איך ידעת מה הריח שלי?
הוא שותק. מבטו ננעץ במבטי לשנייה ואז הוא מסב אותו.
על השאלה הזו לא אוכל לענות. מצטער.
אתה הפכת אותי לכזו? אני מתכוונת לגופי החתולי.
לא.
אז איך זה קרה?
הוא נאנח ומגרד את גשר אפו בכפתו.
זה מורכב מאוד. אבל ההסבר בגדול די פשוט. הגוף האנושי שלך היה חולה. לא היו תסמינים כך שלא יכולת לדעת את זה, אבל הגוף שלך סבל מסוג חדש יחסית של סרטן. מוטציה, אם תרצי. אנחנו קוראים לה מורפאל. המנגנון של הגוף שלך נלחם במחלה וניצח. אבל המאמץ שנדרש לכך גבה מחיר כבד. מנגנון פשוט של בני אדם לא מסוגל להתמודד נגד מורפאל, אבל מנגנון חתולי חזק הרבה יותר. בהתנגדות למחלה המנגנון שלך התחזק כל כך עד שהפך למנגנון חתולי. ברגע שהאטום האחרון שלך הפך לחייתי והנגיף הובס גופך קטן, הצמיח פרווה והפכת לחתולה.
זה היה הרצף משפטים הכי ארוך ששמעתי אותו אומר. הוא מדבר בדרך כלל במילה אחת או שתיים, לא ידעתי שהוא מסוגל לדבר כל כך הרבה. אני שותקת במשך כמה דקות. מנסה לעכל את תוכן דבריו. זה נשמע כמו סיוט בדיוני.
הוא מכבד את שתיקתי ומביט בי בריכוז.
אחרי כמה דקות מבטו מכביד עליי ואני מתנועעת באי נוחות.
כל החתולים פה היו בני אדם שחלו בסרטן?
כן.
אני חושבת על סגידתם המוזרה לו.
הם חושבים שאתה מלך או משהו?
הוא מחייך את החיוך העקום שלו.
לא בדיוק. אני הקמתי את המקום הזה, לכן הם חייבים לי. הייתי חייב להשרות פה כללים ברורים, אחרת היה מתפרץ פה כל יום מלחמה. החתולים הזכרים מטבעם נוטים להילחם. לא היה לי ברירה. כשאני מכריז עלייך כעל בת חסותי אני בעצם מודיע בציבור שאת שלי וכל מי שיעז לתבוע עלייך בעלות יקרא עליי תיגר, ויגורש.
אני חושבת על זה במשך רגע.
מה עם החתול האפור?
הוא מניד בראשו בעצב,
הוא קרא עליי תיגר.
אני תוהה את מי הוא ניסה לאנוס.
יש פה הרבה נקבות?
הוא מניד בראשו.
את השלישית.
אני מהנהנת באיטיות. המצב גרוע משחשבתי.
לפתע עיניי נתקלות בשעון מאחוריו. השעה 16:10. שון גמר את הלימודים לפני 10 דקות.
גופי נדרך כשאני נזכרת שאני לא יודעת את הדרך חזרה.
אתה יכול להחזיר אותי למקום שמצאת אותי? אני חייבת ללכת.
גופו נדרך.
איך ללכת? רק עכשיו הבאתי אותך!
אני מנענעת בראשי בחוסר סבלנות.
אני חייבת ללכת. הבעלים שלי ידאג.
הבעת הפתעה מתפשטת על פניו.
יש לך בעלים?
אני מהנהנת בחוסר מנוחה ומבטי דואג על מחוגי השעון.
הוא מקמט את מצחו.
בסדר.
הוא יוצא דרך האשנב ואני אחריו. כשאנחנו חולפים על פני החתולים הם מרכינים את ראשם בכבוד. לא כלפיי, אני מבינה, כלפיו.
אנחנו חוזרים דרך אותם סמטאות וגדרות.
אני נאנחת בהקלה כשאני מזהה את העמוד שעליו נחבט החתול האפור.
אני מסתובבת אל החתול השחור.
תודה.
הוא מרכין את ראשו באכזבה. ואז הוא מרים אותו אליי.
אבוא לקחת אותך מפה מחר ב8.
אין בקולו שאלה, אבל עיניו מתחננות לעברי. יש עוד שאלות שלא קיבלתי תשובות עליהן, אז אני מהנהנת. ואז מסתובבת ורצה חזרה לדירה של שון.
אני נכנסת דרך האשנב שבשירותים ומבהילה את תום.
הוא מזדעק בבהלה ומספיק בדיוק לסגור את רוכסן מכנסיו.
אופס.
אני יוצאת משם עם מעט אשמה. קולות נשמעים מהסלון.
אני נכנסת אליו ומגלה את שון ואביו יושבים ושותים מכוסות נוזל אדמדם חשוד.
אלכוהול.
נשימתי נעצרת כשעיניו של שון לוכדות את עיניי. יופיו מהפנט אותי.
הוא קם ולוקח אותי בזרועותיו.
"היא באמת יפה."
אביו של שון מפשיט אותי במבטו ואני מתפתלת באי נוחות.
הוא מקמט את מצחו.
" קח אותה טפל בה, יש לי דברים לעשות."
אביו של שון לוקח אותי בכפותיו הגדולות.
הוא מושיב אותי על ברכיו כששון יוצא לחדרו.
הוא ממשש אותי בידיו הגדולות ואני נאבקת באחיזתו. הוא לא מכאיב לי, אבל מחזיק אותי היטב.
הוא מהמהם לעצמו משהו ומוציא מתיקו מזרק גדול. עיניי נפערות בפחד ואני נאבקת באחיזתו חזק יותר. המזרק ננעץ בכתפי וכל גופי נרפה.
אני מנסה להשתחרר אבל אף שריר לא נענה לי. גופי בוגד בי.
כשאני לא נאבקת בו הוא מניח אותי בעדינות על השולחן ובודק אותי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל לבסוף הוא מסיים לנעוץ בי מזרקים ולבדוק אותי.
כל אותו הזמן הוא ממלמל מנגינה מוכרת, שלא זיהיתי.
הוא נושא אותי בזרועותיו ומוביל אותי לחדר של שון.
הוא דופק ומחכה ששון יפתח לו. קנאה צורבת בי. אמי לעולם לא היתה דופקת.
על מה לעזאזל אני חושבת?
התרופות האלה משבשות לי את המח.
שון ממהר ולוקח אותי בזרועותיו המנחמות. הוא מביט ברחמים בעיניי המלאות חוסר אונים.
"היא צריכה לנוח. הטיפולים האלה מאוד מעייפים. הגוף שלה יחזור לפעולה מלאה תוך כמה שעות. עד אז יהיו לה קרוב לוודאי הזיות, חום ושיעולים".
שון מקמט את מצחו ומהנהן. מבטו לא מש ממני.
"טוב, אני חייב ללכת. יש לי לקוח שמחכה לי."
שון בקושי שם לב אליו. הוא מהנהן וסוגר אחריו את הדלת, מבטו לא זז מגופי הרפוי בזרועותיו.
תום נתקל בו מעבר לפינה.
הוא מגחך, " אחי, נשבע שאתה הופך לי פה לאמא רחמנייה." המבט הזועף ששון שולח לעברו גורם לו לסוג בזרועות מורמות. "רק צוחק, אחי".
שון מכניס אותי לחדרו וסוגר אחריו את הדלת.
עיניו מתמלאות דמעות. זה מחזה נדיר.
עיניי בוהות בו בפליאה, בלי שום יכולת לזוז.
" אני מצטער, סיה. אני מצטער. זה היה הכרחי. לא ידעתי שככה תיראי אחרי זה".
דמעה זולגת מעיניו ונוחתת על פרוותי ברכות.
זה בסדר, אני רוצה לומר לו אבל אני לא יכולה. הוא מחבק אותי בחמימות עוטפת בזרועותיו, סנטרי נח על כתפו.
כעבור כמה דקות השפעת התרופות פגה קצת ואני יכולה להזיז מעט את הגפיים שלי. הוא מניח אותי על כריתו.
הוא לוחש לי שאני צריכה לנוח. אני רוצה שהוא ימשיך ללטף אותי, אבל אני כל כך עייפה, שאני פשוט מקשיבה לו ועוצמת את עיניי.
השינה סוחפת אותי איתה. אני מספיקה לחוש בשפתיו הרכות נוגעות במצחי ואז אני טובעת בגלי השינה.
אני מתעוררת בחדר לבד. אני מסתכלת על החלון. חושך בחוץ. אני לא יודעת מה השעה. אני מניעה בזהירות את שריריי ומוצאת שהם פועלים שוב כשורה. אני קופצת מהמיטה ויורדת במדרגות. תום ושון יושבים לשולחן ואוכלים. נחיריי קולטים בתיאבון. פיצה.
אני קופצת על הברכיים של שון והוא מחייך אליי ומלטף את ראשי.
הוא ממשיך בדבריו שקטעתי. "אל תדאג, תום, אני בטוח שתוך כמה ימים היא תבין שזה סופי בינינו ותיפתח אליך. היא אובססיבית, אבל לא מטומטמת".
יודע, תדאג שהחתולה שלך לא תיכנס לשירותים, הסוטה הזאת כמעט ראתה אותי משתין".
שון מתפוצץ מצחוק. "מה עשית שם, שובבה קטנה"? הוא פורע את פרוות ראשי.
אני מעיפה מבט מלא התנצלות אל תום.
הוא מרים את גבותיו בהפתעה. "החתולה הזאת ממש נבונה".
אופס.
שון מלטף את ראשי באנחה. "נכון".
תום מקמט את מצחו. "שון".
"מה"?
תום נראה פתאום מאוד רציני. "תראה, זה שאתה לא מתחבר להלן לא הופכת אותך כבר לפריק מוזר… יש עוד הרבה בנות יפות בשכבה שהיו מתות להיות איתך… אוי נו", הוא מובך. "אתה יודע יותר טוב ממני למה אני מתכוון".
שון צוחק עליו, "אני לא הומו, תום".
תום מגחך ומגרד בעורפו. "זה לא מה שהתכוונתי… אתה מבין, זה נראה קצת כאילו אתה מפצה את עצמך בחתולה הזאת… כאילו אתה קושר את עצמך אליה במקום למישהי מציאותית… מבין"?
שון מלטף אותי בראשי ומהמהם לעצמו, חושב על מה שהוא אמר.
"אני חושב שאני פשוט מעדיף להיות רווק עכשיו, אין לי כח לכל החרטא של מערכת יחסים…"
תום קוטע אותו, "אז אתה מעדיף מערכת יחסים פשוטה יותר, כמו חתולה"?
שון מגחך לרגע, ומרצין. "זה נשמע מוזר, אבל כן, זה הרבה יותר פשוט, אתה לא חושב"?
תום מניד בראשו, " אני חוזר בי, שון. אתה באמת פריק".
שון צוחק. "שתוק, יא הומו".
מאוחר יותר, כששון יוצא מהמקלחת וטיפות של מים ניתזות על הרצפה משערו החום אדמדם, שנראה כמעט שחור הודות לחושך בחדר.
אני שמה לב עכשיו לצלקת לבנה שחוצה את עור השוקולד שלו קצת מעל החזה. אני תוהה איך זה קרה לו. כשאני מבינה שאני בוהה בו אני נאבקת בעיניי שלא לנעוץ מבט בחזהו השרירי. במקום זה אני מתכרבלת מתחת לאחת השמיכות.
הוא מרים את השמיכה ולוקח אותי לידיו. לרוע המזל לא נראה כאילו הוא מתכוון ללבוש מעליו חולצה. אני תקועה חסרת אונים מול חזהו החשוף.
ידיו בוחשות בפרווה שעל גבי. צמרמורת חזקה עוברת במורד גבי, לגמרי לא בשליטתי. הוא מבחין ברעד שלי. "קר לך"? הוא לא מצפה לתשובה. במקום זה הוא מצמיד אותי אל חזהו וידיו החמות חובקות אותי, כולאות אותי קרוב אליו.
נשימותיו החמות הן הקול היחיד שנשמע עכשיו, וזה הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע.
חשבתי על המצב שבו אני נמצאת עכשיו. כל כך חם לי, ונעים, ואני חבוקה בזרועותיו של הבחור שאני דלוקה עליו. הכל נראה כמעט מושלם. כמעט. אבל עכשיו לא מתחשק לי לתת לעובדה שאני חתולה להפריע את שלוותי. אז אני מוחקת מראשי את כל המחשבות והתעלומות המפריעים ומתמקדת בריח עורו של שון. ריח של עור נקי ואפטר שייב. עיניי נעצמות כמו מאליהן, עם חיוך גדול על השפתיים.
צלצול צורם קוטע את חלומי. אני נאבקת בשינה שנלקחת ממני ומנסה לשנן את הפנים בחלום. קו לסת חד, שיער שחור ופרוע, וחיוך מסנוור מלא התפעמות, כל כך חי. עיניו השחורות שוחקות לעברי והשמש נוחתת עליהן בזווית שחושפת את הסגול שבהן… אני נאחזת בשבריר הזיכרון הזה.
ואז פוקחת עיניים. אין טעם לשקוע בעבר. ההווה הוא מה שחשוב. חיוך גדוש על שפתיי כשאני נוכחת שוב איפה אני. אני מחככת את אפי בחזהו החסון ועוצמת את עיניי. אני יודעת שהוא צריך ללכת לבית הספר אבל אני רוצה רק להישאר כאן, חבוקה בזרועותיו…
את אנוכית.
אני נאנחת ומשתחררת מחיבוקו המוחץ. אני מלקקת את פניו עד שהוא מתעורר. אז הוא גונח וטומן את ראשו בכרית. אני מציקה לו עד שהוא מוותר לבסוף וקם לצחצח שיניים.
הצלקת שעל חזהו מושכת את עיניי.
בטני מקרקרת ברעש ואני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהכנסתי משהו לפי. אני קופצת מהמיטה ויורדת במדרגות. אני מנסה לפתוח את המקרר, אבל הוא גבוה וכבד מדי בשבילי.
תום יורד במדרגות ומנגב את פניו העייפות עם מגבת פנים. כשהוא רואה את מאמציי הנואשים הוא רוטן משהו על חתולה סוטה. אבל אז הוא פותח את הארון ומוציא משם אריזה חומה וזורק אותה לעברי. מזון חתולים.
אני מעווה את פניי.
הוא מרים גבה, " זה לא כזה נורא, את יודעת".
הוא מתכופף לעברי ופותח את הקופסה. בפנים גללים חומים נחים בערימות. זה נראה לי כמו קקי.
הוא לוקח שניים ומכניס אותם לפה. "את רואה? יש לזה טעם של קוקומן…"
אני צוחקת ואוחזת כמה בפי. זה באמת מזכיר קצת קוקומן.
תום מביט בי לועסת לכמה שניות ואז נאנח ומזדקף. הוא מכין לעצמו קורנפלקס עם חלב ובולע בשקט.
שון יורד במדרגות, "בוקר טויב!!"
תום צוחק, "מישהו במצב רוח טוב היום"…
שון מושך בכתפיו. "היום יום חדש".
אחרי שהם יוצאים אני מטפסת ויוצאת דרך האשנב בשירותים.
עכשיו רק 7:30. החתול השחור אמר שהוא יפגוש אותי ב8:00.
אבל אין לי מה לעשות, אז אני מגיעה לעמוד שקבענו ומחכה.
הוא הגיע מוקדם משציפיתי. הוא נראה כמעט מופתע לראות אותי שם, מחכה לו.
הוא נעצר כמה מטרים ממני, עיניו השחורות נעוצות בי בחוזקה.
אני בטוח שיש לך עוד מלא שאלות.
כן.
הוא מסמן לי לבוא לצידו ואנחנו פוסעים במורד הרחוב, כמעט מטיילים.
הוא שותק, עיניו השחורות מאיצות בי לדבר, אבל אני שוכחת את כל השאלות הבלתי פתורות שלי.
אחרי זמן מה של שתיקה מביכה אני מדברת לבסוף.
אתה גם היית… אנושי?
הוא מהנהן. דבר מה מרצד בעיניו.
כל החתולים שראית במחסן היו אנושיים פעם.
למה יש כל כך קצת בנות?
עתה עיניו משדרות עצב.
לבנות יש מנגנון הרבה יותר חלש… מעט מאוד מתגברות על המחלה הזאת. את כנראה מאוד חזקה.
אני מהנהנת. נועצת את מבטי באבנים הלבנות שחולפות מתחת לכפותיי.
אני… אני מהססת איך לשאול את השאלה הזו. אני היחידה שיש לה בעלים?
הוא מניד בראשו.
רוב החתולים בלהקה אומצו על ידי המשפחות האמיתיות שלהם. הם רצו להיות קרובים אליהם.
אני מדמיינת את אמא שלי, מאמצת חתולה. זה לא יקרה. אמא שלי שונאת חתולות.
איך הם עשו את זה?
חלק מהם פשוט עקבו אחריהם עד שהם נעתרו אליהם ואימצו. אחרים פשוט ביקשו מהם, כבני המשפחה.
מה זאת אומרת?
הוא מהסס. לא כל הזמן אנחנו בצורה החתולית שלנו..
יש פיתרון? תרופה לזה? תקווה ניצתת בי. יש אפשרות להינצל מהצרה הזאת??
לא בדיוק, הוא קוטע אותי. לא מצאנו עדיין תרופה שפועלת מאה אחוז, אבל מצאנו משהו חלופי. נוגדן שפועל נגד המנגנון החתולי בזמן שהוא מטושטש. אבל הוא יכול לפעול רק ביום אחד בחודש. היום היחיד שבו המנגנון חלש מספיק כדי להביס אותו. וגם זה, רק זמני. ברגע שהיום הזה עובר , המנגנון מתחזק ומשמיד את הנוגדן. לא מצאנו עדיין משהו חזק מספיק שישרוד יותר מזה.
ההבנה פושטת בי. הדם זורם בגופי במהירות כשאני חושבת על האפשרויות שלפניי. אני יכולה לדבר עם הוריי. לספר להם על מה שקרה לי. אני יכולה להוכיח להם שאני לא סתם נעלמתי…
לא.
מה זה יעזור להם? זה רק יעציב אותם. אני לא רוצה לראות את המבט הנגעל של אמי כשתראה למה נהפכתי.
היא שונאת חתולות.
אבל מה עם כריס? ואבא?
עדיף לכריס שיחשוב שאני מתה. הרי סוף סוף הוא מקבל את כל היחס בבית… כמו שהוא תמיד רצה.. ואבא? הוא בכלל לא אבא שלי. לפחות לא הביולוגי. אני לא חייבת לו שום דבר. הוא רק הנחית עליי את כריס, הנפוח.
יהיה זמן לחשוב על זה אחר כך.
איזה יום המנגנון הזה חלש?
החתול השחור ציפה לשאלה הזאת, כנראה.
ליל ירח מלא.
אני מהנהנת בהבנה.
כל חודש, במדויק.
עצרי!!!!
אני עוצרת באחת, ומפנה לעברו מבט שואל.
תראי, מבטו נעוץ מאחוריי.
חבורת חתולים מתקרבים אלינו מכיוון הכביש. הם נעים מהר, אבל אני מספיקה לקלוט שהם עשרה או חמש עשרה חתולות בערך.
לפני שאני קולטת את מבטי השנאה שלהם אנחנו כבר מוקפים. הם כולאים אותנו בטבעת הדוקה. לכל כיוון שאליו אני מביטה עיניי נתקלות בעיניים אחרות, שונאות.
מה אלה?
אני לוחשת לעבר החתול השחור.
חתולי אדם. אבל אלה נכנעו כבר מזמן על האנושיות שלהם. הם פראים בדיוק כמו חתולי רחוב, רק עם מעט יותר שכל.
אחד מהחתולים הגדולים בחבורה, מתקדם צעד אחד יותר מכל השאר.
מבט התיעוב שלו מפלח את עצמותי ואני עומדת קפואה במקום, לא מסוגלת לזוז. החרדה שולטת בי.
אל תדאגי. החתול השחור לוחש לעברי, אני אוציא אותנו מכאן. אני לא אתן להם לפגוע בך. לא כל עוד אני כאן.
למרות האירוניה שבדבר, ולמרות העובדה שאני בקושי מכירה אותו, דבריו נוסכים בי שלווה, ואני מרגישה רגועה ויציבה יותר עכשיו.
החתול שצעד קודם סוקר אותנו ומרחרח אותנו בשפמו. אני נשארת יציבה אפילו שחוטמו נוגע בגסות בזנבי. אני מצליפה בו והוא נרתע קלות, ממצמץ בעיניו.
נקבה.
הוא מלחשש בקול לעבר האחרים.
מבטי האימה שקודם מתחלפים במבטי תאווה, וננעצים בגופי כמו אלף סכינים חדות.
אני מתכווצת מעט, אבל נשארת במקומי בגאון, ומשיבה לכולם מבט לא פחות יציב, מסתיר מאחוריו פחד.
כמה חתולים נוטשים את עמדותיהם במעגל ומתקרבים אליי בעיניים חושקות. אני מבחינה בגועל שריר מצטבר בפיותיהם החשופים.
החתול השחור נעמד מלפניי ועיניו מזהירות כל חתול שמתקרב אליי.
החתול הגדול נוהם על האחרים.
היא שלי.
הם נסוגים לאחור בראש מורכן. כן… מאסטר.
הוא המאסטר שלהם. שריריו של החתול השחור דרוכים. מבטו מרוכז במאסטר. אבל הוא בכלל לא שם לב אליו. כולו מרוכז בי. שפמו רוטט. צעדיו איטיים ומכוונים. אני והחתול השחור נסוגים לאחור, ומרגישים מאחורינו את נהימותיהם האכזריות של החתולים האחרים.
קפצי כשאומר לך, הוא מסנן לעברי.
המאסטר מרים את כפתו והחתול השחור צועק עכשיו!
שנינו מזנקים בבת אחת, ובקפיצה אדירה אנחנו מחוץ למעגל. אנחנו רצים מהר, ככל שרגלינו מאפשרות לנו. הנהימות מאחורינו מבשרות לי שהם רודפים אחרינו.
אני מזהה גדר נפולה מצד שמאל, פח כתום בצד ימין, ומבינה שהחתול השחור מוביל אותנו לעבר המחסן. אני מבינה. כשנגיע אליו נהיה בטוחים. עם שאר החתולים ששם הם לא יעזו לתקוף אותנו.
אני מתנשפת בהקלה כשאנחנו נכנסים מבעד לאשנב מאחורי הצמחים המטפסים.
החתולים מהלהקה שלנו מקיפים אותנו ונוהמים על הלהקה האחרת. המאסטר והלהקה שלו בורחים משם.
אני צונחת על הרצפה וטומנת את ראשי בכפות ידיי. עכשיו אני שמה לב שקראתי להם הלהקה שלנו. האם עכשיו אני מחשיבה את עצמי כאחת מהם?
מישהו כורך את כפתו סביב כתפיי. מחבק אותי. אני מרימה את ראשי בבהלה ומגלה שאני בין זרועותיו של החתול השחור.
עכשיו אני נזכרת שהוא הרגיע אותי, שיחרר אותי מהקיפאון שהייתי שרויה בו. הוא הציל אותי.
תודה, אני לוחשת לו, וטומנת את ראשי בכתפו הפרוותית. מסביבנו החתולים התפזרו לעיסוקיהם, אבל אני מרגישה במבטיהם נעוצים בנו. אני עוצמת עיניים ומתארת לעצמי איך זה בטח נראה להם. חתול וחתולה מתחבקים. האם הם חושבים שיש משהו מאחוריי זה? הרי בכל זאת כולנו בני אדם… האם באמת יש משהו מאחוריי חיבוקו?
אולי.
אז אני משתחררת מחיבוקו במבוכה. לשנייה אחת עינינו מתלכדות ואני רואה תשוקה פראית בעיניו, אבל זה נעלם כעבור רגע, ואני משוכנעת שרק דמיינתי את זה.
אני חושב שהגיע הזמן לערוך לך כאן סיור.
הוא מתחיל ללכת ומחכה שאעקוב אחריו. הוא מוביל אותי ימינה לפינה מלאה חתולים מבשלים בשרים, ומכינים סלטים מירקות, טונה , ועוד כל מיני מאכלים לא מזוהים. על כל החתולים המבשלים מפקחים שני חתולים שמחלקים לכולם פקודות בסמכותיות.
הנקבות שלנו.
אני פוערת את עיניי. כמובן. הבנות למטבח. שוביניזם.
אם את רוצה נשמח לשמור לך מקום כאחראית המטב… הוא מפסיק את דיבורו כשהוא נתקל בעיניי הזעומות.
או שלא… הוא מחייך.
הוא מוביל אותי הלאה אל הפינה המרוחקת ביותר במחסן, ארגז ענקי שמשמש מעין חדר חבוי. אנחנו נכנסים דרך חור בצידו ונגלה לעיניי מחזה מרהיב. מעבדה של ממש התקיימה על דוכנים מאולתרים מארגזים וחלקי מתכות. מבחנות ובקבוקונים עם תמיסות שונות נתלו בכמויות על ווים.
החתולים ערבבו תמיסות שונות ובצעו ניסויים ללא הפסקה כמעט.
הם עובדים על התרופה. תכירי את האחראי שלנו, טוני.
חתול בצבע חאקי עם עיניים אפורות חדות הרים אליי את ראשו וחייך חיוך מלא חיים. הוא נראה מעט מטורף.
נעים להכיר אותך, ג'סיקה. לחצתי את ידו המושטת וחייכתי אליו בחזרה. אולי הוא היה מטורף ומוזר, אבל הוא גם היה חם וכנה.
היה מעניין לראות את חבורת אנשי החתולים שורדים בדרכם. הם הכינו לעצמם מיטות, אוכל, ומעל הכל – הם היו מגובשים. ככה לי לפחות זה נראה, למרות שהחתול השחור אמר לי שהרוגע שלהם תלוי על קצה חוט השערה. חתולים עצבנים מטבעם. זה רק שאלה של זמן עד שהמנגנון החתולי ישתלט עליהם לגמרי, כמו החתולים שראינו בבוקר. כל הצהריים הסתובבתי שם איתו, הכרתי חתולים חדשים , וטעמתי אפילו את את ארוחת הצהריים שלהם, שהם עבדו עליה מתברר מאז ארוחת הבוקר. זה היה… מעניין. עכשיו החתול השחור מלווה אותי חזרה למקום המפגש שלנו, העמוד. אנחנו שותקים, ורק קול הפסיעות שלנו נשמע. כשאנחנו מגיעים למקום אנחנו עומדים אחד מול השני, מבטינו על הרצפה.
אני מתכוונת כבר ללכת, כשפתאום הוא מדבר בקול מהוסס משהו, לי יש גם שאלה…
?
מי הבעלים שלך? זה לא המשפחה שלך… אז מי זה?
איך אתה יודע שזה לא המשפחה שלי?
הוא מגחך בביישנות, את עדיין נעדרת.
אני מטה את ראשי, עולה לי רעיון.
יודע מה, רוצה לראות פשוט?
הוא מהנהן בהתלהבות מהולה בחשש.
אני פוסעת במהירות לעבר דירתו של שון והוא אחריי.
אני מצביעה לעבר האשנב הפתוח מעט שמוביל לשירותים.
שם.
הוא נכנס ואני אחריו. למזלנו השירותים היו ריקים הפעם.
אנחנו יורדים לסלון בדיוק בזמן. הדלת נפתחת ושון ותום נכנסים.
תום ישר נועץ עיניים חשדניות בחתול השחור, אבל שון עוד לא שם לב אליו. הוא מאושר לראות אותי. הוא מושיט את ידיו ואני קופצת לתוך חיבוקו בשמחה. הוא טומן את ראשו בפרוותי.
שיעולים נשמעים. החתול השחור מגרגר בגרונו ואז פולט החוצה גוש שערות. "מגעיל", תום מעווה את פניו. "הסוטה הקטנה הביאה איתה עוד יצור. עכשיו אתה באמת סבתא, רשמית."
שון מניח אותי על הרצפה. הוא מתקרב אל החתול השחור. הוא מושיט לעברו יד. החתול השחור נוהם. רגש אפל כלשהו ניבט מעיניו.
שון מחזיר את ידו לאחור. "אוקי… הוא לא מחבב אותי."
"בלשון המעטה", תום צוחק.
הוא מתקרב אל החתול השחור ונועץ מבט בעיניו. החתול השחור מחזיר לו מבט שחור. ואז – למרבה הפלא – תום מחייך אליו בחום, וכך גם החתול השחור.
תום בועט בו בצד גופו ומתרומם, אבל אני מבחינה בעדינותו. המכה כוונה להראות כאילו הוא מזלזל בחתול אבל למעשה תהיתי אם החתול השחור הרגיש מזה משהו… "אני מניח שנוכל להחזיק אותו כאן, בתנאי שהוא לא יעשה יותר מדי בעיות".
שון מצחקק. "נראלי הדבקתי אותך. אתה גם הופך לסבתא רכרוכית".
תום ממלמל ומגלגל עיניים.
עבר כמעט שבוע. תום החליט לאמץ את החתול השחור, הפך ל'סבתא זקנה', לפי גרסתו של שון. הם נראים ממש מתואמים ביחד, כאילו נוצקו מאותו חומר. תום קורא לו בלאק, די ברור למה. הם מסתדרים ממש טוב ביחד, כמעט כמו חברים… בארוחות הערב הם לועסים קוקומן חתולים ביחד, ומשחקים פלייסטיישן ביחד. כלומר, תום משחק והחתול השחור קופץ על ברכיו במתח בכל פעם שנראים אויבים במסכה על במסך.
עכשיו גם שון וגם תום יושבים מול הטלוויזיה. בלאק רובץ על ברכיו של תום, ושון מלטף אותי במורד הגב. מלמעלה למטה. אני מתאפקת בכל כוחי לא לגרגר. זה לא נראה לי הולם משום מה ליד החתול השחור. ליד בלאק. אני מביטה בו. שפמו רועד מעט כשהנערה בטלנובלה מתה בידי הבחור שאהב אותה. לא ממש מעניין אותי התוכנית, אבל הוא ממש מרוכז בסצנה המרגשת. משהו בתנוחת פניו נראה לי כה מוכר שתחושת דה ז'ה וו חזקה מכה בי.
לפתע הוא מסובב את ראשו אליי, כאילו מרגיש במבטי.
הוא לא אומר דבר, רק נועץ בי את עיניו השחורות. באור המועט שיוצא מהטלוויזיה אני לא יכולה לראות את פניו, אבל פרצופו הקרוב לפניי, עיניו השחורות כלילה וגופו החמים לצידי גורמים לדמי לשצוף בעורקיי. למזלי החושך והפרווה מסתירים את הסומק שלי. אני כל כך מובכת. איך זה הגיוני? אני עדיין אנושית אחרי הכל, אני לא יכולה להימשך לחתול… מצד שני, הוא לא ממש חתול… הוא אנושי בדיוק כמוני, ואני יודעת את זה…
המחשבות מתערבבות לי בראש אבל קשה לי לחשוב בהגיון כשהבל פיו החמים נספג על פרוותי. כמה זמן עבר? אני לא יודעת. מה שכן, סוף התוכנית קוטע את מחשבותיי.
עינינו ניתקות לבסוף ואני משפילה מבט אל הרצפה. המח ששלי מעורפל ואני לא מסוגלת לחשוב. אני אפילו לא מצליחה לשמוע את חילופי המשפטים של שון ותום. הם מתבדחים על התוכנית. על מה היא היתה בכלל? אני לא זוכרת. אני רק זוכרת את מבע עיניו השחורות כל כך שחורות…
שון עולה איתי במדרגות. הוא מניח אותי על המיטה ומתחיל להתפשט. מוחי מתרוקן בבת אחת. אני אפילו לא מסוגלת למצמץ כשהוא מחייך אליי בבוקסר ירוק כהה ועיניים כחולות מאושרות. "הכל בסדר"? הקמט שבין גבותיו כשהוא דואג כל כך חמוד.
הוא מתקרב אליי, ואני בוהה בו, מהופנט, משננת את גופו במוחי. חזהו השזוף, מפוסל בשרירים עדינים אבל חזקים. טבורו החמוד נח על קוביות מסודרות, כמעט משורטטות. ומתחת… אני ממצמצת בעיניי, מסלקת ממוחי את המחשבות הפולשניות.
אני כל כך מגעילה.
זו מחשבה שחוזרת אליי שוב ושוב בשבוע האחרון, מציקה לי כל הזמן. האשמה. היא לא מניחה לי.
שון דואג לי, מאכיל אותי, ואני מנצלת אותו.
אני מנצלת את העובדה שהוא חושב שאני חתולה כדי להרגיש את מגעו, לראות את חיוכו, להביט בגופו… זה אגואיסטי מצידי. הוא אפילו לא יודע מי אני, מה אני.
אם הוא יידע…
אם הוא יידע הוא ישנא אותי.
אבל מגיע לו לדעת!
גם להורים שלי מגיע לדעת… אבל טוב להם יותר בלעדיי. אז כן, אני אולי משקרת, אבל זה לטובה.
את תאמרי הכל בשביל להמשיך לישון איתו באותה מיטה, הא? את תשקרי, תנצלי ותעשי הכל למען עצמך.
אשמה מתפשטת בי, שוב. איזה מין בן אדם אני? הקול הפנימי שלי מייסר אותי. אבל הפעם זה חזק יותר. אני מרכינה את ראשי בבושה, לא מסוגלת להביט עוד בעיניו הכחולות, האדיבות מדי. הוא מנסה לתפוס את מבטי, אבל אני מסבה את הראש. לא מגיע לי להביט בו. הוא טוב מדי בשבילי.
הוא נאנח כשניסיונותיו כושלים. הוא נותן לי נשיקה על המצח ולוחש בקולו הרך; "אל תהיי עצובה, סיה. אני אוהב אותך".
אני לא זזה, אפילו לא קצת.
הוא נאנק וקם להתקלח. אני לא מביטה אחריו, יודעת שזה לא מגיע לי.
אני עומדת שם, רועדת מאשמה, ומפחדת מההחלטה שאני עומדת לקבל. אבל אחרי שהחלטתי אותה, זהו. אין דרך חזרה. צריך להתמודד עם ההשלכות. אני לוקחת נשימה עמוקה וקופצת מהמיטה.
חדרו של תום מעט יותר גדול משל שון, אבל הוא נראה קטן יותר. אין מקום שבו הוא לא הדביק פוסטר של זמרים מפורסמים או דוגמניות ערומות, ברמה כזאת שלא רואים את הקיר.
תום עצמו יושב מול המחשב ומלטף את בלאק על ברכיו. אני מכחכחת בגרוני במבוכה. בלאק מסובב את ראשו בתנועת ברק לעברי. עיניו ננעצות בעיניי. הוא כנראה רואה שיש לי משהו להגיד לו, אז הוא קופץ מברכיו של תום ונוחת ברכות על הרצפה לידי.
רוצה לדבר?
אני מהנהנת במבוכה, מרגישה מטופשת.
הוא מהנהן. שנינו הולכים למטבח, כי שם ריק.
עיניו השחורות מתבוננות בי, מחכות למוצא פי.
אני רוצה שנחזור ללהקה במחסן.
גבותיו מכווצות. לא משנה מה חשב שעמדתי לומר, לזה הוא לא ציפה.
את… הוא מכחכח בגרונו. למה?
הייתי מוכנה לסיכוי שהוא יתנגד. היה לו טוב בדירה שלנו. אני לא מצפה שינטוש את תום בלי סיבה, אבל אני חייבת ללכת מכאן, לא מוכנה לחכות אף רגע נוסף.
אני לא יכולה להסביר. אבל אני חייבת ללכת. אתה בא איתי?
הוא נראה מצטער, אבל לא היסס לשניה. אני איתך לכל מקום שתלכי.
גבותיי התרוממו. לא ציפיתי שיסכים ככה. זה קל מדי.
אני לא חוזרת.
עיניי התרו בו.
הוא הרכין את ראשו בכובד ראש.
אם יש סיבה מספיק מוצדקת בעינייך לעזוב ולא לחזור, אני בוטח בך. אני משוכנע שיש לך סיבות משלך. ג'ס, אני איתך.
כמעט לא שמתי לב שהוא קרא לי ג'ס. אבל אין זמן לעסוק בזה עכשיו. עיניו כנות, אז אני מהנהנת.
אז אנחנו צריכים לצאת לפני שהם ישימו לב. שון מתקלח, אז נצטרך למצוא חלון פתוח או משהו.
הוא מהנהן ופונה לסלון. החלון פתוח לרווחה. בלי להסס לשניה הוא קופץ. אני מביטה מהחלון. בלאק מחכה לי למטה, רחוק מדי, 6 או 7 מטרים. קשה לי לשער, בגלל גופי הקטן. אבל זה לא נראה לי שגוף אנושי כלשהו אמור לשרוד אחרי נפילה מגובה כזה. אבל אני לא אנושית, אז אני קופצת.
זה ממש קל. האינסטינקטים החתוליים שלי מהירים כברק. אני מפתלת את גופי ומקמרת אותו במהלך הנפילה. יש לי מספיק זמן להתכונן לשלוף את טפריי.
רגליי נוחתות ברכות מפתיעה על האדמה, ואני נועצת מבט מופתע אבל שבע רצון בחתול השחור.
הוא מביט בי לשניה ואז מסתובב ופוסע, ואני אחריו. אני נאבקת לא להביט לאחור, ומניחה לחשכה לבלוע אותי, בלילה הקר.
אני עומדת על הבטון הקר, מביטה בירח הלבן. הוא כמעט מלא. עוד כמה ימים אני אוכל לחזור לצורתי המקורית… ואז מה? לחזור הביתה – אם אני יכולה בכלל לקרוא לו עדיין בית – אין מצב. לא לקחת את הנוגדן – גם אין מצב. התגעגעתי לגוף שלי, להרגשה האנושית… להישאר במחסן החתולים גם לא בא בחשבון. נמאס לי כבר מהקטנוניות שבה כולם מתנהגים. הם נחמדים אחד לשני כל עוד הם משתפים פעולה, אבל ברגע שיש לאחר משהו שהשני רוצה; מכות ויללות מחרישות אוזניים בכל המחסן. זה משגע, החוסר איזון הזה. בלאק אומר שככל שחתול במצב הזה יותר זמן הוא יותר אלים, פראי. כאילו האנושיות מתרחקת ממנו. אבל בלאק הוא אחד הוותיקים שמה, אם לא הכי. והוא תמיד רגוע ושולט בעניינים. כמעט כמו טוני. טוני הוא החתול הכי אנושי במחסן. הוא משרה אווירה נינוחה ורגועה. לכן הכי מתקבל על הדעת שהוא תפס את מקום בלאק כשהוא נעדר. הוא מנהיג מצוין. אבל איך שבלאק חזר, טוני פינה את מקומו בשמחה ובלי שום טינה. נראה שהוא שלט בעצמו אפילו טוב יותר מבן אדם ממוצע. אצטרך לשאול את בלאק על זה. הוא תמיד עונה לי על השאלות שלי. לא פעם ולא פעמיים תהיתי אם לא נמאס לו כבר והוא רק מעמיד פני נחמד. הוא היה כל כך אדיב אליי בימים האחרונים. סידר לי חדרון עם שמיכה משלי ודאג שאקבל מספיק אוכל. הוא לא שאל אפילו פעם אחת למה עזבתי. ואני לא סיפרתי. היה מוזר לי הביטחון שלו בי, אבל גם נעים.
אבל הייתי צריכה שקט מהכל. למצוא מקום שקט שבו אוכל לחשוב. לכן עליתי לפה, לגג. גיליתי שהצמחים המטפסים ממשיכים ונאחזים בקיר עד לתקרה. אז נאחזתי בהם ועקבתי אחר מסלולם, עד שגיליתי את המקום הזה. בדיוק מה שאני צריכה. שקט.
את לא חייבת לקחת את התרופה.
נהדר. זה כבר לא מקום המסתור שלי. אבל נוכחותו של בלאק לא העיקה עליי כמו שאר החתולים. הוא היה אדיב, ישר ו.. מסתורי.
אתה לקחת את התרופה פעם?
הוא מתבונן על הירח לצידי.
כן. פעם. אבל כבר לא.
זה מזכיר לי את השאלה שעלתה בי מקודם.
תגיד, בלאק. אני משתהה, אתה כבר הרבה זמן חתול, נכון?
הוא מביט בי, עיניו מנצנצות באור הירח.
כמעט שלוש שנים.
וואו.
איך אתה שומר על האנושיות שלך כל כך הרבה זמן?
הוא שותק לרגע,
זה לא תמיד היה ככה. כשנהפכתי לחתול בהתחלה, הבדידות הרגה אותי. לא ידעתי שיש עוד אחרים כמוני. הייתי עוקב אחריי האנשים הקרובים אליי… הטריף אותי שכולם המשיכו בחייהם, כאילו כלום לא קרה… זה שיגע אותי. כולם. ההורים שלי, החברים שלי, הנערה שאני אוהב…
הוא נושך את שפתיו וממצמץ בעיניו. כאילו מסלק מעיניו דמעות בלתי נראות.
אף פעם לא חשבתי עליו בצורה הזאת. היה לו חיים, משפחה, חברים, לפני שנהיה חתול. ניסיתי לדמיין איך הוא נראה כאנושי. לא הצלחתי.
בכל מקרה, אחרי כמה שבועות איבדתי כליל את האנושיות שלי. אני בקושי זוכר משהו מהתקופה הזאת. מה שכן, אני זוכר את הרגע שבו צלילות דעתי חזרה אליי, לשנייה אחת, מספיק בשביל שאאחז בהגיון ואתלה עליו… אבדתי את הנשמה הראשונה שלי. אני זוכר כאבים נוראים בכל הגוף. כנראה איזו קטטת רחוב. ואז פתאום רוגע ושלווה. פקחתי עיניים וחשבתי שאני מת. חשבתי שהגעתי לגן עדן. אבל פשוט הנשמה שלי נולדה מחדש. אז הבנתי שאני מאבד את השפיות שלי. הייתי צריך לדבוק במשהו. משהו מציאותי, שלא ייתן לי לאבד את האנושיות שלי שוב. אז מצאתי מטרה. קבעתי לעצמי שאני לא אנוח עד שאמצא את הסיבה לאיך הפכתי לכזה ואם יש עוד אחרים כמוני. ואז מצאתי את טוני. עזרנו אחד לשני, ולאט אספנו עוד חתולות אנושיות, והקמנו את המקום הזה. למזלנו, טוני היה בעל תואר בכימיה. השגנו חומרים והוא עשה ניסויים. אני השגתי לו חתולי רחוב לא אנושיים, קשרתי אותם בחבלים והוא ניסה את התמיסות שלו. לפעמים הם היו מתים, אבל כבר הבנו אז שכשחתולים מתים זה לא מוות סופי. שמנו לב שכל פעם שחתול מת נמחק לו פס טבעי מעל הכפה השמאלית האחורית.
הבטתי עכשיו על המקום שתיאר. ואכן, היו לי שם תשעה פסים דקיקים, כסופים לאור הירח, כמעט לא נראים, כמו צלקות.
כעבור חצי שנה הוא גילה איך נהפכנו לכאלה. וזהו. המטרה שלי הושלמה. לא קיוויתי שהוא ימצא את התרופה למחלה. לא רציתי בכלל לקוות. לא האמנתי שהוא יכול. הרגשתי איך לאט האנושיות עוזבת אותי עם כל יום שעובר. אז חיפשתי רגש אחר שאוכל להחזיק בו, ומצאתי.
הוא סיים לדבר, ושמעתי בקולו רמז לכך שהוא לא מצפה ממני לשאול איזה רגש הוא מצא, וגם אם אני ישאל, הוא לא יענה. אז שתקתי.
למה הפסקת לשתות את השיקוי כל חודש?
הוא משך בכתפיו.
לא היה לי לאן ללכת. ההורים שלי לא רצו בי. לא הייתי מוכן להשפיל את עצמי ולהתחנן שוב. אז לא לקחתי עוד את השיקוי. כבר שנתיים, אם אני לא טועה.
הוא אמר את זה בפשטות. אבל שמעתי מאחורי המילים שלו שהנושא כאוב.
אולי תשתה הפעם את השיקוי איתי? גם לי אין כל כך לאן ללכת… אמא שלי שונאת חתולים.
הוא מסתכל עליי בהבנה, אבל מניד בראשו.
נשבעתי שלא אחזור לדמות אדם עד שכולם יחזרו, לתמיד.
אווץ'.
תומאס!
איך לא חשבתי על זה קודם? עם כל הדברים שקרו לי לאחרונה שכחתי ממנו כמעט לגמרי. אשמה קטנה ניצתת בי, שלא חשבתי עליו קודם. אם יש מישהו שמגיע לו לדעת עליי, זה הוא. אני שואפת אוויר בחדות. החתול השחור מביט בי בשאלה.
אני לוקחת את השיקוי.
הוא מהנהן. עוד יומיים.
אני מהנהנת. אנחנו שותקים. לא שתיקה מביכה, או משעממת. שתיקה נוחה.
קרני שמש מסנוורות מעירות אותי בזריחה. אני פוקחת את עיניי לאט ומגלה שנרדמנו שנינו בעליית הגג. אני מסמיקה כשאני מגלה שפרוותו שימשה לי כרית הלילה.
אני קופצת על רגליי. התנועה העירה אותו באחת. זה היה מוזר. האנסטינקט ההגנתי שלו קפץ תוך שניה ממצב של שינה מוחלטת למצב של נסיגה בעמידה עם ציפורניים שלופות. כשהוא נכח שזו רק אני הוא נרגע. מצטער. הורגלתי לשמור על עצמי מתוך שינה. לעולם אין לדעת מתי מישהו ינסה לתפוס את מקומי כמנהיג.
למה כזה חשוב לך להיות מנהיג?
הוא מביט בי. עיניו חשוכות מעומס כבד. זו האחריות שלי. נשבעתי שאגן על הלהקה שלי בכל מחיר. אף אחד לא יעשה את זה יותר טוב ממני. אני לא אומר את זה מתוך יהירות, אני אומר את האמת.
בלאק כזה אחראי, רציני. תהיתי אם חי פעם באמת, צחק, חווה. או אולי המציאות המדכאת שינתה אותו, דיכאה אותו. היום והיום שלמחרת היה הדבר הכי ארוך שחוויתי, אולי כי הבטתי כל דקה בשעון החלוד בפינת המחסן, מצפה לשעה 12, חצות הלילה.
עוד לא החלטתי מה אומר לתומאס. כל פעם שחשבתי על זה עבר לי בראש תסריט מביך; "הי תומאס! כן, נעדרתי לשלושה שבועות כי הפכתי לחתולה והצטרפתי ללהקת חתולי אדם שמנסים למצוא תרופה… דרך אגב, ביליתי לילות שלמים במיטה של שון…" אני מנידה בראשי בתסכול. השעה 11:30 ועדיין אין לי מושג מה לומר לו.
אני מהלכת בחוסר מנוחה ברחבי המחסן. עכשיו אני מבחינה שאני לא היחידה. טוני נועץ את מבטו בשעון ונושך את שפתיו.
אני ניגשת אליו. טוני מסקרן אותי.
אתה לחוץ?
הוא מביט בי בעיניו האפורות.
לא.
אתה מתכוון להשתנות הערב?
הוא מטה את ראשו, חוכך בדעתו.
מתלבט.
יש לך לאן ללכת?
לא ממש.
אז למה אתה מתלבט?
הוא מקמט את מצחו.
ובכן, מפתה לחזור שוב לאנושי.
טיפוס מוזר.
לבסוף מגיעה השעה. טוני מחלק לכל החתולים שמגיעים למעבדה כדורים קטנים. הם בולעים אותם ורצים החוצה. טוני אמר שלוקח לכדור בין 3 ל5 דקות להשפיע.
אני בולעת את הכדור, ואז נזכרת בחלחלה שאין לי בגדים. אני רצה החוצה בבהלה.
עיניי תרות אחר מקום להסתתר בו.
איך לא חשבתי על זה קודם?
החתולים שבחוץ לבושים בבגדים שנראים ענקיים עליהם, מחכים לרגע שבו יחזרו לגופם האנושי.
קחי.
אני מסתובבת בבהילות. בלאק מושיט לי בגדים אנושיים. טי שרט סגול וג'ינס משופשפים. אני מבחינה במבוכה בחזייה ותחתונים שחורים בתחתית הערימה.
אממ… תודה.
עיניו השחורות מביטות ללא היסוס בעיניי כשהוא מושיט לי אותם.
על לא דבר.
טוב, אין זמן.
אני לוקחת את הבגדים ורצה למקום מסתור כלשהו. המקום הראשון שעולה על דעתי הוא פח זבל כתום. לא המקום הכי נפלא להשתנות בו. אבל אין לי ברירה. אני קופצת אליו עם הבגדים בפי. ומחכה בחושך. פתאום אני מבחינה שצפוף לי. לפני היה לי הרבה מקום להתרווח בו. אני מרגישה באצבעותיי בהקלה. אני שוב אנושית. זה מעט מסובך, אבל לבסוף אני מצליחה איכשהו להתלבש בחושך.
אני יוצאת מן הפח. מניחה שאני לא מריחה הכי טוב בעולם. אבל אני חייבת לדבר עם תומאס. הוא יתמודד עם הריח.
אני מנערת את בגדיי משאריות אוכל שנדבקו עליו ועיניי נתקלות בחתול שחור שעומד על הכביש ונועץ בי את עיניו השחורות. בכל פעם אחרת הייתי חושבת שזה נראה קריפי. אבל זה רק בלאק.
"תודה לך", אני מתכופפת ומעבירה את ידי על ראשו בתנועת מחווה עדינה. הוא ממצמץ ומרכין את ראשו.
בהצלחה.
אנחת בהלה נפלטת מפי. "אני… מבינה את מה שאתה אומר".
כמובן.
והוא נעלם בעיקול הרחוב, לכיוון המחסן.
אני מסתובבת ורצה, רגליי היחפות נפגשות באספלט המחוספס. כל כך טוב להרגיש שוב את רגליי ארוכות, חלקות, אנושיות. קשה לי להתרגל לגובה שלי, אחרי שהייתי פחות מחצי מטר כל כך הרבה זמן. אני נאנחת בהקלה כשאני מזהה את הכביש הראשי. אם ארוץ בקצב סביר אגיע תוך עשרים דקות לבית של תומאס. ריאותיי סובלות בכאב, אני לא רגילה לרוץ כל כך הרבה על שני רגליים בלבד. אני נעצרת באנחה, מניחה את כפות ידיי על ברכיי ומסדירה את נשימתי. טעיתי. לחתולה היה לוקח 20 דקות להגיע לבית של תומאס.
בקצב הזה ייקח לי שעה להגיע אליו.
אני מושיטה את ידי ומקווה שמישהו יעצור לי.
אחרי 4 מכוניות ב-מם-וו אדומה עוצרת בחריקה לידי.
"צריכה טרמפ"?
אני קופאת כשאני מזהה את קולו של שון.
אני מברכת את החושך הסמיך ואת בלאק, שהביא לי חולצה עם כובע מאחור. אני מכסה איתו את פניי ומסתובבת אליו. "אני אשמח, תודה".
אני טורקת את הדלת אחריי ומתישבת על המושב הרך, מתפללת שלא אלכלך אותו עם הריח הרע שאני נושאת.
"מה בחורה כמוך עושה כאן בשעה כל כך מאוחרת"?
אני לא עונה לו, "רחוב מספר 5, תודה".
הרחובות בסילבוגן ממוספרים מדרום לצפון, כך שקל לאתר אותם. תומאס גר הכי רחוק שיש ממספר 167, בית הוריו. 167 זה הרחוב המרוחק ביותר בסילבוגן, ויש בו רק אחוזה אחת. אביו של תומאס מעדיף מרחק מהחברה.
אני לא מביטה בו ישירות, אבל אני יודעת מזווית עיניי שהוא מביט בי בסקרנות. אבל אסור שהוא יזהה את פניי. כל העיר מכירה את פניי עכשיו בתור נעדרת. אם הוא יזהה את פניי הוא יגיד להוריי, ואלה ידרשו שאסביר להם הכל, ואסור שזה יקרה.
אני מרכינה את ראשי עוד, כך שרק קצה אפי מציץ מהכובע.
הוא עוצר בתחילת רחוב 5, "את בטוחה שאת לא רוצה שאעצור לך ליד הבית?"?
"לא תודה, זה ממש קרוב, תודה לך". אני פותחת את הדלת ויוצאת מהב-מם-וו הכחולה, לפני שיתעקש שוב.
אני צועדת על המרצפות. מתחיל לרדת גשם. רגליי היחפות מתרטבות, וההרגשה כל כך נעימה , שאני עוצמת את עיניי ונותנת לגשם לשטוף את כל הלכלוך מבגדיי ועורי. הגשם קר ומרענן.
הבית של תומאס ניצב מולי. אני פותחת את השער החורק שמסתיר מאחוריו את הגינה. לתומאס יש אובססיה לפורצים, או אולי להורים שלו. הוא בכוונה שם שער חלוד שיחרוק ברגע שמישהו נכנס לגינה, ומתריע בקולי קולות על הכניסה שלו.
לכן אני לא מתפלאת כשאני רואה פנים מביטות מהחלון בקומה השנייה, שאני יודעת ששם נמצא חדרו של תומאס.
הפנים נעלמות ואני מרגישה מישהו מציץ מבעד לעדשת הדלת, כעבור כמה שניות הדלת נפתחת ברוחב שמספיק לפניו של תומאס להידחק בהן. הוא בטח בבוקסר. "מה את רוצה"? עיניו השחורות תוקפות אותי. אני לא מאשימה אותו. אני בטח נראית ממש מוזרה, בגדיי סחוטים ואני יחפה, פניי מוסתרות. אני מרימה אליו את מבטי, ואז מסירה את כובעי מעל פניי, מישירה אליו את מבטי.
"את.." הוא משתנק ומועד לאחור, נאחז בקושי בידית הדלת.
עיניו כמעט יוצאות מחוריהן, והוא סורק אותי מלמעלה למטה, מוודא שזאת אכן אני.
"ג'סיקה"!! הוא קורא ומתנפל עליי בחיבוק, מתעלם מבגדיי הרטובים ומקור עורי.
אני מחזירה לו חיבוק, ונוכחת כמה התגעגעתי אליו.
"את קפואה לגמרי". לבסוף הוא ניתק ממני ומביט בי בדאגה, מכניס אותי וסוגר את הדלת.
"אני אסביר…" אני מתחילה אבל הוא קוטע אותי, "לא עכשיו", הוא נועץ מבט כעוס בעיניי. "את אכן תסבירי. אבל לא עכשיו. קודם תתקלחי כמו שצריך ותלבשי משהו חם. את תהיי חולה בקצב הזה. מה חשבת לעצמך"? הוא מניד בראשו ועולה במדרגות, לא לפניי שמצווה עליי בתקיפות לשבת על הספה מול המזגן, שהדליק למעני על 30 מעלות חום.
הוא חוזר עם ערימת בגדים. "זה מה יש לי. את החזייה והתחתונים תלבשי רטובים, אין מה לעשות". הוא צוחק בקול ומגיש לי חולצת טריקו לבנה שלו, שגדולה עליי באיזה 5 מידות, ומכנסיי טרנינג אפורים, גדולים עליי גם כן.
אני צוחקת כשאני לוקחת ממנו את הבגדים. אני לא יכולה להיות רצינית לידו. הצחוק שלו מדביק מדי.
הוא משלב את ידיו על חזהו החשוף ומביט בי בהתפעמות, כאילו עדיין לא מאמין שאני באמת פה.
כשהמים החמים מותכים על עורי אני מבינה שלא התקלחתי כמו שצריך כבר כמעט חודש. כמובן, ליקקתי את גופי כדי להישאר נקייה, אבל זה אפילו לא מתקרב להרגשה של עורי הרך, אחרי ששפשפתי אותו היטב בסבון גברים של תומאס.
אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת. הוא השאיר לי על השיש דורדוראנט Fa בריח אבטיח, כנראה השארתי אותו אצלו בפעם האחרונה שהייתי כאן.
אני יורדת במדרגות, מתענגת על תחושת הקור בכפות רגליי כשהן נוגעות בשיש הלבן.
תומאס מחכה לי על הספה, ראשו שפוף ובין ידיו כוסית עם משקה בלתי מזוהה.
מוזר לי לא להריח אוטומטית מה יש שם.
כשהוא שומע את צעדיי הוא קם ומסתובב כשפניו אליי. עכשיו אני מבחינה בפניו העייפות. נראה כאילו עברו עליו כמה לילות לבנים בזמן האחרון. שערו השחור הזדקר לכל עבר באי סדר ועיניו השחורות היו מוקפות בעיגולים כהים, כמעט שחורים.
"אתה נראה עייף".
"אני עובד לאחרונה על מיזם בביולוגיה, רק היום סיימתי אותו. ההגשה מחר. לא חשבתי שאספיק…" הוא משפשף את עיניו בעייפות.
הוא צוחק כשהוא רואה אותי לבושה בבגדיו. אני לא מתפלאת. שולי החולצה מגיעות לי לירכיים.
"את צריכה לגדול קצת. מה אכלת כל הזמן הזה"?
"מזון לחתולים".
צחוקו גווע כשהוא קולט את רצינותי. "מה"?
אני נאנחת ומתיישבת על הספה, הוא מתיישב מולי.
לאחר שעה, אנחנו יושבים באותה תנוחה, אבל לא כמו מקודם. פניו של תומאס המומות, מתקשות לעכל. גופי לחוץ כנגד הספה, דרוך ומוכן לתגובה של תומאס.
"אני לא מאמין".
אני שותקת. מחכה לדבריו. הוא תופס בידי, פניו מלאות כנות. עיניו השחורות קרובות לעיניי. "תבטיחי לי שזה אמיתי. שאת לא מנסה לעבוד עליי".
"אני מבטיחה," קולי רועד כשאני רק חושבת על כמה הדאגתי אותו. מה אני הייתי עושה אם היא היה נעלם לי? מותיר אותי לבד להתמודד? וזאת לא הפעם הראשונה שמותירים אותו לבד… "זה אמיתי. לא הייתי מסוגלת לעולם לנטוש אותך כך. זוכר? הבטחנו שלא ננטוש אחד את השני.
הוא מחזיק את גשר אפו בין אצבעותיו ומהנהן. אני מביטה בו בדאגה.
מה עשיתי?
אני נאנחת. מה כבר יכולתי לעשות?
"את יודעת מה עשית לי"?
עיניי מתמלאות דמעות. הוא כבר ננטש ככה בעבר.
"חשבתי שלא אראה אותך יותר. זה היה כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה".
הוא מרים את מבטו ורואה את דמעותיי. "ג'ס". אני מתייפחת לתוך זרועותיו המושטות. כמה זמן לא התחבקנו ככה. פעם זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך הלאה. לא לשקוע בעבר…
הוא מכחכח בגרונו במבוכה. אני צוחקת. "חשבתי שעברנו כבר את כל הקטע המביך". הוא צוחק איתי. "את צודקת", ופורע את שערותיי, עיניו מלאות חיבה.
טוב, טכנית העניינים בינינו היו אמורים להיות ממש מביכים, בהתחשב בזה שתומאס הוא האקס שלי… אבל משום מה זה לא היה מביך. אני קיבלתי את ההתנצלות שלו בקלות.
עכשיו אני נזכרת ביום הראשון שלנו. זה לא שלא הכרנו אחד את השני לפני זה, אבל פשוט המוות שלו גרם לנו להתחבר.
נפגשנו בשבעה, שבעה ימים ארוכים כמו נצח. באחד הלילות בכיתי במרפסת. הסתכלתי על הקרקע הרחק למטה, ורציתי לוותר. ואז הוא מצא אותי. תומאס. הוא שכנע אותי ששווה לעבור הכל ושלכל יום יש משמעות. מאז הוא תמך בי תמיד ואמר לי שזה בסדר ליפול, אבל נתן לי יד ועזר לי לקום. הוא הסיבה היחידה שהתגברתי. שהמשכתי הלאה. היינו חברים לתקופה קצרה, עד הלילה המביך. ככה אנחנו קוראים לו, לפחות. באותו לילה היינו בחדר שלו, בדירה. הרגשתי שאני אוהבת אותו ואתן הכל למענו. התמזמזנו על המיטה שלו, וברגע שהוא הבין את הכוונות שלי לחייו נהיו אדומות. "תראי, אני… צריך לומר לך משהו…" אני עדיין זוכרת את החשש בקולו.
עכשיו אני יושבת עליו, שנינו על הספה, ושפתיו לוחשות נוסטלגיה. "איך פחדתי שתכעסי עליי… לא ידעתי איך לספר לך את זה."
אני צוחקת. "אולי תמיד ידעתי עמוק בפנים שאתה הומו." אני מחככת את אפינו זה בזה עד ששפתינו נוגעות וצוחקת.
הוא צוחק איתי ולא נותן לשפתיי להתחמק. "בואי הנה"… הוא ממלמל, שפתיו נצמדות אל שפתיי.
אני צווחת וקופצת מהספה. רצה לעבר המטבח. "תתרחק ממני, הומו"!
הוא מזנק עליי. "למי קראת הומו"??
ידיו מורידות את החולצה שנתן לי, אני נאבקת בו בצחוק, יודעת שאין לי שום סיכוי. הוא מנשק את בטני. "אפילו הומו היה אוהב את זה".
אני לא מצליחה להפסיק לצחוק כשהוא מדגדג אותי בנשיקותיו בפלג גופי העליון. "רד… ממני".
"חוץ מזה", הוא מפסיק לרגע ונותן לי לנשום, "אני לא לגמרי הומו, את יודעת את זה. אני פשוט נמשך יותר לבנים מאשר לבנות".
אני מגלגלת עיניים. "הומו".
אני לא מספיקה לומר יותר מזה, כי הוא מנשק אותי חזק על השפתיים בחצי כעס חצי צחוק. "את לא תקראי לי ככה".
"איך ככה? הומו"?
"די"! אני צוחקת, "אתה מוחץ אותי"!
הוא יושב לי על הבטן ומפסיק, נותן לי לנשום.
הוא מביט לתוך עיניי. בזווית הזו פניו מוארות מהמנורות על הקיר. עיניו חושפות את הסגול.
זה משהו שרק אני יודעת עליו. לתומאס יש עיניים סגולות. אם כל אחד אחר היה מסתכל הוא היה חושב שעיניו שחורות. אבל אני יודעת שכשאור מאיר עליו עיניו נוצצות בסגול, ללא ספק.
"התגעגעתי אלייך".
ליבי נמס בקרבי. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. מצד אחד אני כל כך שמחה לראות אותו. מצד שני אני יודעת שעוד מעט זה ייגמר ואני ייאלץ לחזור להיות שוב חתולה.
כשהוא רואה שאני לא מגיבה הוא יורד ממני, "מעניין איך את נראית בתור חתולה. את עדיין מכוערת"?
אני צוחקת בקול. "כל כך מכוערת שכל החתולים רוצים לאנוס אותי".
הוא מרים גבות. "אין מצב. את בטח החתולה נקבה היחידה שם".
אני מתפוצצת מצחוק, "לא רחוק מזה"…
הוא מגחך יחד איתי, עיניו לא ניתקות ממני. העייפות משתלטת עלי ואני מפהקת. הוא מזעיף את פניו אלי. "אני יודע מה יקרה עכשיו, את תעוררי את רחמיי, ואני ברוב טובי אחלוק איתך את המיטה שלי ואת תשתלטי עליה ותפילי אותי לרצפה".
אני צוחקת. "זה לא הכרחי. אני יכולה לישון בחדר שלו אם זה כזה מפריע לך".
הוא מטה את ראשו. "את חושבת שאני אתן לך לישון לבד הלילה? ככה את מכירה אותי"?
אני מנידה בראשי וצוחקת, עד ששוב משתלט עלי פיהוק ארוך.
"ממש מחפיר. אין לך שום נימוסים. מי חינך אותך"?
אני מחייכת בעייפות, לא יכולה להיאבק יותר בעפעפיי הנעצמות. אני בקושי שמה לב כשהוא נושא אותי בזרועותיו. בקושי שמה לב כשגבי נתקל בברכיו כשהוא נושא אותי במדרגות. בקושי שמה לב שהוא רוכן עליי אחרי שהוא מניח אותי במיטה. בקושי מבחינה בזרועותיו כשהוא מחבק אותי מתחת לשמיכה ולוחש לי באוזן מילים שאני לא שומעת.
לסת חדה. שיער שחור מכסה את עיניו השחורות. אני לא רגילה לראות את הפנים האלה כל כך אפלות, מלאות זעם שקט. הוא פושק את שפתיי הדובדבן שלו. עיניו יורות בי חיצים.
"שכחת אותי".
אני מתנשמת בפראות, מנסה להסדיר את הנשימה. ידיי לופתות בחוסר אונים את השמיכה השחורה. אני מנסה להסדיר את הנשימה, כשהבגידה בעיניו השחורות לא נשכחת מליבי. "שכחת אותי".
צמרמורת עוברת בגבי.
מישהו מנשק לי את הכתף.
אני מסמיקה בבהלה כשאני קולטת שאני בחזיה בלבד.
זה רק תומאס.
"סיוט"? הוא ממלמל כששפתיו משרטטות שביל נשיקות במורד צווארי.
אני מרכינה את ראשי.
הוא אוחז בסנטרי ומרים אותו לעבר פניו. גבותיו מתחברות בריכוז. "להמשיך הלאה. זוכרת"?
אני מהנהנת באטיות. אומץ ננסך בי. "להמשיך הלאה", אני משננת אחריו. אני עוצמת עיניים ואוספת את כל הרגשות הרעים פנימה, כמו שתומאס לימד אותי. אני נועלת אותם בתוך קופסה דמיונית ומדמיינת איך שמחה ופשטות ממלאים אותי.
אני פוקחת עיניים, רגועה עכשיו. "תודה". אני מנשקת את שפתיו, מנסה לשדר לו עד כמה אני אסירת תודה.
מה הייתי עושה בלעדיו?
אני פושקת את שפתיו ומגששת אחר לשונו. הוא נסחף אחרי. הוא דוחף אותי לאחור עד שאני לגמרי מתחתיו. גופי משיג את מחשבותיי ואני מנסה להוריד את חולצתו מעליו. הוא עוצר באחת ועיניו מתרות בי. הוא אוחז בידי, עוצר אותי. "זהירות"…
אני מייללת במחאה. "מה אכפת לך? אם אתה לא הומו זה לא אמור להיות כזה סבל בשבילך"…
הוא מסיט את שערותיי מפני. "אם תמשיכי ליילל ככה אני לא אהיה מופתע אם תהפכי לחתולה".
"תפסיק לקשקש".
אני מנסה להראות לו את רצינותי. אני דוחפת אותו וגוהרת מעליו.
"אתה כל הזמן מפסיק אותי. כל הזמן אומר שאתה לא רוצה לנצל אותי. אתה לא מבין?? אתה לא מנצל אותי. אני רוצה בזה. אתה הדבר היחיד שעומד ביני ובין המוות. אם אני רוצה לתת למישהו זה יהיה אתה. וכן, אתה צודק. אנחנו אולי לא זוג, אבל אתה נתת לי חיים. אני רוצה להחזיר לך"…
הוא מרים את ידו. "מספיק. אני לא רוצה לשמוע. את לא צריכה להחזיר לי כלום". קולו נשמע כועס עכשיו, " את בעצמך סיבה בשבילי לחיות. ואם יש משיהו שאת צריכה לתת לו זה לא איזה בי עלוב… שון…"
במהלך דיבורו הוא מקים אותי ואנחנו עומדים אחד מול השני. עכשיו אני קוטעת אותו ודוחפת אותו לאחור.
"תפסיק לדבר ככה! אני מאוהבת בשון, אני מודה. אבל הוא לא מה שגורם לי לא לוותר. הוא לא זה שנותן לי סיבה כל יום. לא אותו אני באמת אוהבת"…
הוא נאנח. "זה לא נושא לוויכוח. אני מבין למה את רוצה לשכב איתי", הוא מגחך, "כמו כל הבנות. אני כל כך שווה"…
הוא לא מתכוון להרפות בנושא. אני נאנחת וצוחקת ממנו. נתווכח על זה בפעם אחרת. עכשיו עדיף לנצל את היום היחיד שלי החודש כבת אדם. הוא תכף נגמר…
"היית מת". אני זורמת, והוא מסתכל עליי בעיניים גדולות, כנות, שמשדרות הקלה, ללא מילים.
ואז הוא מזעיף את פניו ומשחרר קללה עסיסית.
"מה"?
"איך שכחתי. היום תאריך ההגשה של העבודה בביולוגיה".
אני מניחה את ידיי על כתפיו.
"אני אהיה בסדר. אני אחכה פה, שתחזור".
"אבל"… "זה בסדר", אני קוטעת אותו.
הוא מהנהן בהסכמה. "אגיע מהר".
אחרי שהוא יוצא אני נשכבת באנחה על הספה.
לא שמתי לב שנרדמתי. אני מתעוררת למגע שפתיים על מצחי.
"בוקר טוב, יפיפייה נרדמת".
אני מהמהמת ומתיישבת בפיהוק ישנוני. אני מביטה בשעון. כבר 12:30. יש לי עוד 11 וחצי שעות כאנושית.
תומאס מבחין במבטי ונאנח. בהחלטה של רגע הוא מרים אותי על זרועותיו וסוחב אותי החוצה.
"היי"… אני מצחקקת. "מה אתה חושב שאתה עושה"?
הוא מביט בעיניי. "אנחנו הולכים לעשות כיף, שלא תשכחי את היום הזה כל החודש, עד ליום האנושי הבא שלך".
אני צוחקת ומביטה בו בהערכה. תומאס תמיד ידע איך לגרום לי להרגיש טוב יותר.
הוא מכניס אותי למרצדס האדומה וחוגר אותי.
ההורים של תומאס מיליונרים. הוא תמיד אומר שכמה מאות שקלים שירדו מחשבון הבנק שלהם לא יפריעו להם. הם אפילו לא ישימו לב, הוא לא שוכח להעיר. כשהוא מדבר על ההורים שלו טון הדיבור שלו מקשיח ועיניו נעשות חשוכות. לא הייתי מאשימה אותו, בהתחשב במה שעבר עליו איתם.
בכל מקרה, הנסיעה עוברת בכיף. הוא שם שירים בפול ווליום ונוסע על הכביש המהיר מעט מעל המהירות המותרת. אני מוציאה את הראש דרך הגג הפתוח ומניחה לרוח להוטח בחוזקה בפני. תומאס צוחק עליי ומנמיך מהירות.
אחרי שעה ומשהו הוא חונה באזור חולי.
חוף הים.
הוא ממהר ופותח לי את הדלת כמו ג'נטלמן ולא שוכח להרים אותי כאילו אני תינוקת.
אני צוחקת ומניחה לו לשאת אותי, אם זה עושה אותו מאושר.
"אוי… לא הבאתי בגד ים". אני מזכירה לו.
הוא מראה לי תיק רחצה על כתפו, כאילו משום מקום.
"אל תדאגי. הבאתי לך ביקיני ירוק. אני בטוח שהוא יהיה מהמם עלייך".
אני מנידה את ראשי באנחה מדומית. אבל למעשה אני ממש נהנית לראות אותו מאושר ככה.
אני עומדת מול המראה. בוחנת את המראה שלי.
הביקיני שתומאס הביא לי באמת מחמיא לי. צבעו הירוק מדגיש את צבע עיניי ועומד בניגוד בולט לשערי החום – אדמדם. אני נראית כמעט כמו הדוגמניות הפטתיות האלה בעורי השזוף מעט ובגופי הצר.
אני כמעט מסרבת להאמין שהבחורה שעומדת מולי זו אני. התרגלתי לגופי החתולי עד שעכשיו אני מרגישה מסורבלת, לא יודעת מה לעשות בכפות ידיי הריקות.
כנראה שתומאס כן יודע. הוא מניח את כפות ידיו הגדולות על מותניי ולוחש לי באוזן מילה שגורמת לי להאדים.
"יא הומו שוביניסט אחד"!
הוא בורח ממני לכיוון הים כשאני רודפת אחריו, מנסה לחבוט בו בכל כוחי עם התיק רחצה וקוראת לו בשמות גנאי.
אני זורקת את התיק על החוף ונכנסת אחריו אל תוך המים.
הגלים מגיעים עד ברכיי.
אני מנסה להתקדם מהר יותר, נגד כיוון הזרם. תומאס צוחק ומאתגר אותי להתקדם יותר.
פתאום הסחף משנה כיוון ומפיל אותי עליו.
אני מאבדת שיווי משקל. הסיבה היחידה שאני לא נופלת עכשיו היא יציבותו של תומאס. הוא מרים אותי ומדגדג אותי עד שאני לא יכולה לנשום.
הוא מביט לכמה רגעים בעיניי, ואז פולט אנחה וטומן את ראשו בשערי, שואף אותי לתוכו.
אני לא יודעת כמה זמן אנחנו עוד עומדים שם, צמודים ונושמים את הריח המלוח של הגלים.
אני נאנחת בעצבות כששון חוגר אותי במושב. המחשבה על כך שנשאר לי פחות משעה להיות אנושית מרוקנת ממני את כל המצב רוח.
שון חוגר את עצמו ויוצא מהחנייה, לכיוון הכביש הראשי. הוא מנמיך מעט את הרדיו.
"אז מה, נהנית עם שון במיטה"?
אני לא שולטת בצחקוק שנפלט מבין שפתיי.
"תסתום". אני מנסה להיות קשוחה.
"למה? כי את בתולה"?
"די"! אני חובטת בכתפו, מנסה להראות כועסת, אבל פניי המחייכות מסגירות אותי.
"יפה לך אדום".
אני מליטה את ראשי בידיי. מעצבן.
צחוקו המתגלגל מפריע לי להישאר עם פנים רגוזות מדי.
הוא נרגע אחרי כמה זמן. "הוא לא יודע מה הוא מפסיד", קורץ אליי.
אני מגלגלת את עיניי. "גם אתה לא".
הוא צוחק. "מצטער, אני גם מעדיף את שון".
אני מתפוצצת מצחוק. "אין, אתה חצוף".
הוא כורך את ידו מסביב למותני, מצמיד אותי אליו ביד אחת.
"חצוף שאוהב אותך". עיניו נשארות על הכביש.
עיניי מתמלאות בדמעות אסירות תודה. אני שותקת ומניחה את ראשי על כתפו. הוא כבר יודע שאני משוגעת עליו…
אני עומדת מולו, פרוותי חשופה לנגד עיניו.
בגדיי נופלים מסביבי, ענקיים עליי כרגע , בגופי החתולי.
אני יוצאת משלולית הבגדים ומביטה בו בסקרנות, מחכה שיגיב.
חיוך גדול פרוש על פניו. הוא מתקרב אליי ומעביר את ידו על פרוותי החומה אדמדמה. "מצטער אם זה נשמע מוזר, אבל את אחת החתולות היפות שראיתי בימי חיי".
הוא מרים את ראשי בעזרת אצבעו. "העיניים שלך מדהימות. הן כאילו באותו צבע אבל האישונים יותר גדולים וצרים, זה מגניב", הוא צוחק.
עתה פניו וגופו נראים לי גדולים יותר, בגלל ממדיי הקטנים.
אני מחייכת אליו בעצבות, יודעת שזה רק עניין של זמן עד שאחזור לגופי האנושי, אבל עצובה בגלל החודש שמחכה לי.
הוא מחבק אותי אליו, "את יודעת, את מוצאת חן בעיניי יותר כשאת חתולה".
אני מרימה גבה בבלבול.
"את לא יכולה לדבר".
חצוף. אני מייללת וקופצת על גבו, נועצת את ציפורניי לתוך הבד.
אני רק שורטת אותו קלות לפני שהוא צוחק ומוריד אותי ממנו ביד אחת, ללא מאמץ.
"אני מבין שאני צריך לקצוץ לך ציפורניים".
אני צווחת במחאה, מה אני יעשה בלעדיהן?
"אני רק צוחק, תרגעי", הוא מרחיק אותי מגופו כשגפיי זזות בעצבנות לכל עבר.
אני נושפת אוויר מבין שיניי ונאנחת.
כשאני נרגעת הוא חוזר לחבוק אותי אליו.
"אני אשמח אם תוכלי להישאר פה".
אני מטה את ראשי.
"את רוצה לחזור לחתול השחור "?
אני מהנהנת חלושות.
הוא נאנח. "טוב. אבל תבואי לבקר. אני אשאיר לך חלון פתוח בקומה השניה לכל מקרה שתרצי להיכנס.
אני טומנת את ראשי בכתפו, אוהבת את האדיבות שלו.
בלילה, אני משנה תנוחה בעצבנות בערימת השמיכות המעופשת. אני בהחלט מעדיפה את המיטה של תומאס. או את הגוף של שון…
אני קמה מהמיטה ומטפסת אל הגג במטרה להיפטר מהמחשבות המטרידות שלי.
הירח כמעט מלא, ואני נאנחת בעצבות כשאני חושבת על הזמן שמחכה לי כחתולה…. זה לא שלא טוב לי עם בלאק..
זה רק שאני כל כך מתגעגעת לאמי, לאבא שלי – אפילו להירו.
אני יודעת שעדיף להם שיחשבו שאני נעדרת. איזו טובה תצמח להם מחתולה בבית? אלרגיה?
ושון. כואב לי לחשוב עליו. הוא באמת חיבב אותי. הרגשתי כל כך בטוחה וחמימה בזרועותיו…
אני מנסה, אבל לא שולטת בדמעות שזולגות בשקט על לחיי. הטעם המלוח רק מגביר את קצב הזרימה.
אני לא עוצרת אפילו כשאני מבחינה רק בקושי בנוכחות כלשהי לידי.
במקום זה אני פשוט טומנת את ראשי בפרווה הנעימה ומתיפחת כמו יחדה קטנה. אני יודעת שאני נראית מגוחכת, אבל אני לא יכולה לעצור את זה. אני לא רוצה לעצור את זה. כל העצבים שהציקו לי בחודש האחרון מתנקזים עכשיו דרך דמעותיי ישר אל תוך פרוותו של היצור.
לבסוף הזרם שוכך, הדמעות מתייבשות ורק הגרון עוד כואב.
אני מרימה את ראשי.
עיניים ירוקות נוצצות לעברי בחשיכה.
זה טוני.
איזה פאדיחה… אני נסוגה במבוכה. "אני מתנצלת… לא ידעתי ש"…
הוא מרים את כפתו בעדינות ואני משתתקת.
"לפעמים בכי הוא הדרך שלנו להגיד דברים ללא מילים. אני חושב שיש לך הרבה דברים כואבים בפנים. זה בסדר לפעמים לפרוק אותם".
טוני נראה טיפוס עליז ושובב, אבל מתחת לזה הוא ממש חכם".
אני מרכינה את ראשי בהבנה.
"תודה".
תגובות (1)
אהלן :) חתיכת סיפור!
אהבתי את המורכבות של העלילה, וגם את העולם שהצלחת לרקום פה. עם זאת, יש לי כמה הערות, חלקן טכניות וחלקן פחות.
מבחינת סימני פיסוק: כשאת פותחת מרכאות (כלומר, כשדמות אומרת משהו) סימן הפיסוק נשאר בתוך המרכאות. אני אדגים:
"שלום! אני דני," אמר דני.
"היי דני, מה שלומך?" אמרה רונית.
אני גם אציין שהיה לי קצת ארוך לקרוא את הסיפור הזה בפורמט של האתר בבת אחת. נראה לי היה שווה לחלק אותו לשלושה-ארבעה חלקים. מה גם שחלק מהשורות כל כך קצרות… זה היה מקל על הקוראים שלך להישאר מעוניינים.
לבסוף, לפעמים מרגיש לי שהדמות הראשית שלך כל הזמן אומרת את כל מה שהיא מרגישה, כולל את הסב-טקסט. לפעמים, שווה לא להאכיל את הקוראים שלך בכפית. תני להם חלק מהמידע, ואת שאר המידע תני להשם להשלים לבד, להנות מלבנות בעצמם את עולם הדימויים שאת מספקת להם.
אני אשמח לקרוא עוד סיפורים כאלו! אולי תהפכי את זה לסדרה עם כמה פרקים, תתאמני על שיפור העלילה, אולי משהו עם קו טיפה יותר אחיד ופשוט ופרקים יותר קצרים. בהצלחה!
תמשיכי לכתוב!