חיים אחרים

ישבתי על הספסל מחוץ לבית הספר. הילדים בשכבה שלי הלכו מלפניי מבלי לשים לב אליי.
הייתה לי הבעה נייטרלית על הפנים, אולי אפילו לכיוון של עצב.
המשכתי לשבת על הספסל עד שרוב הילדים הלכו.
קמתי מהר מהספסל והלכתי במהירות לכיוון הבית שלי.
באחת הפניות ראיתי כמה ילדים מהכיתה שלי מקובצים בחבורה. התחלתי להאיץ בהליכה ושלחתי אליהם כמה מבטים חטופים. הם הביטו בי והתלחששו בזמן שהלכתי.
כשהגעתי הביתה, רק רז הבנתי שאין לי מפתח לבית. שיערתי לעצמי שכנראה שכחתי אותם בבוקר.
ישבתי מתחת לבניין, בגינה שמול הבית שלי.
התקשרתי כמה פעמים למשפחה, אח שלי, אמא שלי, אבא. אח שלי ענה ואמר שהוא יחזור רק מאוחר יותר הביתה.
הרגשתי מותשת. היום לא היה קשה בלימודים, כל יום הוא קשה כשאין לך מקום בחברה, כשאתה צריך לחפש כל היום באיזו פינה להסתתר כדי להימנע מקשר עם אנשים, הפרנויות משתלטות על איך שאתה רואה את העולם. הכי קל להימנע.
העברתי את הזמן במנוחה. אין דבר שאני יותר אוהבת מהמגע של הדשא בכפות הרגליים.
בדקתי הודעות בטלפון. הייתי מתוחה ועצבנית כי עבר זמן מה והייתי חסרת מעש.
בזמן שהסתכלתי במסך של הטלפון נעמדה מולי מישהי.
״או, היי״ אמרתי במבוכה.
היא נראתה בגילי. היה לה מעין מראה היפסטרי, משקפיים גדולות ולבוש מיוחד, היה בה משהו מסקרן.
היא שאלה אותי אם אני בסדר. ״כן, אני בסדר״ אמרתי בטון שקט.
בתוך הראש שלי קיוויתי שהיא תלך כדי שאוכל להיות לבד.
״למה את יושבת כאן לבד?״ היא שאלה אותי.
״אין לי איך להיכנס הביתה״ עניתי, ״לפחות לא עכשיו״.
היא התיישבה לידי. ״אני מכירה אותך, אנחנו לומדות באותו בית ספר״.
הסתכלתי עליה במבט תוהה, ומיד ההבעה שלי הפכה למבוכה בגלל שלא זכרתי אותה.
״אני סילביה״ היא אמרה והוסיפה ״אני כיתה אחת מעלייך״.
הסתכלתי עליה שוב. נזכרתי בקטע אחד או שניים שראיתי במבט חטוף את הפנים שלה, בפעמים שהייתי הולכת להתבודד בהפסקות.
״כן, האמת שאני זוכרת שראיתי אותך״ אמרתי לה.
היא חייכה. ״אז מה את מתכננת לעשות עד שהמשפחה שלך תחזור?״.
״אין לי מושג״.
כמה רגעים של שתיקה.
״שמתי לב שאת מתבודדת הרבה״ סילביה אמרה לי.
לא ידעתי איך אני אמורה להגיב למשפט כזה.
״היית רוצה בינתיים לבוא איתי להיפגש עם כמה חברים?״ היא שאלה.
נכנסתי ללחץ. לבד. לבד זה הכי טוב, לא כך?
אף פעם לא הייתי טיפוס שאומר ׳לא׳ כל כך בקלות.
״אני לא כל כך מתחברת לאנשים מבית הספר״ אמרתי גם מתוך כנות אבל גם מתוך רצון להתחמק מהמפגש.
״גם אני לא״ היא אמרה וגיחחה, ״יש לי חברים מחוץ לבית הספר״.
סילביה קמה ״בואי, ממש לקצת זמן, לפחות שלא תהיי לבד״.
״אני לא מכירה אותך…״ אמרתי בחשש.
״אנחנו מאותו בית ספר, בערך באותו הגיל, אין לי שום אינטרס למשהו נגדך, אני נותנת לך את המילה שלי״.
למה דווקא אני? ״למה דווקא אני?״.
״את רואה עוד מישהו נחמד שיושב לבד ונראה כאילו הוא צריך חברה?״.
צחקתי. משהו בה הרגיש שונה, היא שידרה אנרגיות מיוחדות.
בסופו של דבר הסכמתי.
התחלתי ללכת יחד עם סילביה לאן שהיא הובילה. שמתי לב שנהיה במקום פתוח ושיש לפחות מעט אנשים למקרה וסמכתי עליה יותר מדי.
סילביה ואני התחלנו לנהל דו שיח.
שאלתי אותה לגבי דברים שהיא מתכננת לעשות אחרי סיום הלימודים. התשובה שלה הייתה מאוד משונה.
״אני והחברים שאת עכשיו תפגשי מתכננים משהו״.
״אתם מתכננים לטוס לחופש יחד?״ שאלתי.
״לטוס, אבל מאוד רחוק״.
״לאן?״.
היא הביטה בי. ״עוד לא״.
״עוד לא בחרתם לאן?״.
״זה מסובך יותר״.
הייתה לי הרגשה שהיא לא רוצה לדבר על הנושא הזה.
אחרי בערך כמה דקות הליכה הגענו לכיכר שבאמצע הרחוב.
סילביה הביטה מסביב ואז אמרה ״הנה אני רואה אותם״.
ראיתי שבאים אלינו שני בנים ובת. ברגע שהם התקרבו הבחורה שאלה את סילביה ״מי זו?״ והצביעה עליי.
״זו…״ סילביה הביטה בי, ״ליבי״ אמרתי.
״ולמה היא פה?״ הבחורה שאלה את סילביה.
״תסמכי עליי כריסטינה אפשר לסמוך עליה״.
סילביה וכריסטינה הביטו אחת בשנייה למשך כמה שניות.
״בואו״ כריסטינה אמרה לכולנו, ״אריק דיבר איתי, יש מצב חירום״.
״מה?!״ סילביה אמרה בבהלה, ״מה קרה?״.
״לא יודעים״ בחור אחד אמר, הולכים אליו עכשיו״.
״ליבי, זה אדם, וזה אדי״ סילביה הציגה אותם בפניי.
התחלנו ללכת לכיוון הבית של אריק.
בזמן שהלכנו דיברתי עם סילביה.
״את יודעת״ אמרתי, ״אני זוכרת רק קטעים שראיתי את הפנים שלך בבית הספר, אבל אף פעם לא בשיעור או בפעילות״.
לקח לסילביה כמה שניות לענות, ״כן אני גם הייתי מתבודדת״.
הרגשתי שיש משהו שהיא לא מספרת לי. לא הצלחתי להיזכר מתי בדיוק ואיפה ראיתי אותה.
בזמן שהלכנו, כריסטינה הסתכלה אליי במבטים חשדניים.
״ואיך את מסוגלת לסמוך עליי כל כך מהר?״ שאלתי את סילביה.
״מי אמר שזה היה כל כך מהר?״ היא אמרה, ״ראיתי אותך כמעט כל יום במשך שנים״.
״אני חייבת לומר שזה נשמע מטריד״.
״יכול להיות״.
השתוררה בינינו שתיקה והשיחה הסתיימה.
הרגשתי מעט צמרמורת מהדברים שהיא אמרה. מה שהכי הטריד אותי היה הדרך שבה אמרה את הדברים, במעין אדישות כזו, כאילו הפעולות שלה היו נורמאליות ולגיטימיות לחלוטין. כאילו זה לא היה משהו אקראי.
צלצול טלפון נשמע. כריסטינה עונה.
״הלו, אריק?״.
הטלפון על רמקול.
*רעשי רקע* ״אנחנו בבעיה, אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה עוד הרבה זמן!״ ״צריך להוציא את התוכנית לפועל!״.
אדם התקרב לטלפון ואמר ״אריק זה מוקדם מדי! אנחנו לא עושים את זה!״.
״אדם, אין לנו זמן!״ אריק השיב לו, ״הם יגלו על מה שעשינו!״.
מה הם עשו? רצחו מישהו? מכרו סמים? שדדו בנק?!
״הם לא יגלו״ אדם אמר, ״כבר עבר יותר מדי זמן כדי שהם יזכרו פתאום לטפל בזה״.
כריסטינה הרימה את הקול שלה ״חבר׳ה, תקשיבו!״.
״אנחנו חייבים להגיע לאריק כמה שיותר מהר, אנחנו לא יכולים למשוך את זה יותר״.
״השתגעת?!״ אדם שאל בכעס, ״זה טירוף, אנחנו לא מוכנים לשום דבר!״.
״אנחנו אף פעם לא נהיה מוכנים! זה עכשיו או לעולם לא!״.
״לא, אנחנו לא!״.
אדם התכוון להמשיך לדבר אך סילביה קטעה אותו ואמרה ״אדם, אנחנו יודעים שאתה פחדן, אבל פעם אחת תתאפס על עצמך ותאזור קצת אומץ!״.
״אני אמיץ!״ הוא אמר, ״אין בי טיפה אחת של פחד, זה לא קיים אצלי!״.
״זה לא נקרא להיות אמיץ, זה נקרא להיות אדיש״ סילביה אמרה, ״אומץ זה לממש את מה שאתה מפחד ממנו גם כשאתה משקשק מפחד!״.
״אוי תשתקי כבר!״ כריסטינה אמרה בכעס, ״אנחנו מבינים שאת פילוסופית אבל זה לא עוזר לנו כרגע!״.
סילביה החמיצה פנים. אחרי כמה שניות הביטה בי וחייכה.
לא כל כך הצלחתי להבין איפה היא משתלבת בחבורה הזו, אבל תיארתי לעצמי שהיא רצתה שאצטרף אולי כי יש לנו קווי חשיבה דומים.
המשכנו כולנו ללכת עד שהגענו למכתש. ברגע שהגענו כולם נעמדו במקום.
כעבור כמה שניות ראיתי בחור צץ מהצמחייה שהייתה מחוץ למכתש.
כריסטינה רצה אליו ושאלה אותו מה קרה.
שניהם התקרבו אלינו. הבנתי שהוא אריק.
״מי זו?״ הוא הסתכל עליי ושאל.
״סילביה הביאה אותה״ כריסטינה אמרה.
אריק הביט בסילביה, היא נתנה לו סימן והוא ירק מהנושא.
כריסטינה הביטה בי, ואמרה מול כולם ״אם תפני לנו גב, אם אני רק אחשוב שאת הולכת להפנות לנו גב, אני אטפל בך בעצמי״.
צורת הדיבור שלהם גרמה לי לחשוב שהם מתכננים להשמיד את העולם או משהו.
״קדימה בואו ניכנס״ אריק אמר.
התחלנו ללכת בין השיחים שמחוץ למכתש.
בהמשך ראינו קראוון גדול. בדיוק כשעמדנו לעלות אליו, שמתי לב שאין לו גלגלים.
נכנסנו פנימה, אריק העיף את השטיח מהרצפה וחשף דלת שמובילה למקום תת קרקעי.
הסתכלתי מסביב, ראיתי בקבוקים זרוקים, אוכל מפוזר, בגדים.
הוא החל לפתוח את הדלת.
כשכולם עמדו לרדת אני נעצרתי.
״אנחנו לא נעשה לך שום דבר״ אריק אמר לי, ״אם סילביה בחרה להראות לך את זה, את אחת משלנו״.
הרגשתי נלהבת, ובאותו רגע התחלתי גם להרגיש בטוחה.
ירדתי למטה. הכל היה חשוך.
האור נדלק.
המקום היה נראה כמו בונקר. המקום היה די מבולגן, עם כל מיני מסמכים וחפצים שונים.
״מה זה המקום הזה?״ זרקתי שאלה לאוויר.
״זה המקום בו המסע שלנו מתחיל״ סילביה אמרה עם חיוך רחב בזמן שאריק לחץ על כפתור שהיה בתוך הקיר, מה שגרם לרצפה להיפתח באמצע וממנה יצא משהו שנראה כמו מתקן טיסה.
בזמן שהתפעלתי מהמתקן והסתובבתי סביבו כדי לראות את כולו, כל השאר דיברו ביניהם.
״אין לנו הרבה זמן״ אריק אמר, ״הם כבר עלו עלינו״.
״מה זאת אומרת?״ כריסטינה שאלה.
״הם יודעים על הדברים שגנבנו, ומה אנחנו עומדים לעשות איתם״.
״איך אתה כל כך בטוח שהם עלינו?״.
״השתמשתי במפיק אנרגיה שהשגנו, לפני יומיים שמתי לב למשהו מוזר״ ״קיבלתי שדר שמתקבל רק אם מנסים לאתר אותו״.
״הם עלו עלינו… הם יכולים להיות כאן כל רגע!״.
״הם לא אמורים להיות נגדנו״ אדם אמר, ״הם אמורים לעזור לנו!״.
״זה לא משנה״ אדי אמר, ״הם לא יאמינו לנו״.
״אם לא נוציא את התוכנית לפועל, זה יהיה הסוף״.
גם כשלא הייתי הכי מרוכזת שמעתי את המילה האחרונה. הסוף?