שקט – פרק ראשון
"מי אתה? "
יש לו נמשים על האף, שיער קצוץ בצבע חום ועיניים כחולות, יפות כאין כמוהם.
"תומאס. את לא מכירה אותי, אני עוזר לאבא שלי פה, בעבודה. "
"תומאס ווטסון, נכון? "
"כן, אני לומד בכיתה שלך. חדש פה, "
"אתה נהנה מהעיר עד עכשיו? "
"כן, מיילס עיר יוצאת דופן. "
לא רציתי לשאול אותו למה הוא מתכוון.
"אוהיו מחוז נהדר, בכל מקרה, " אני מחייכת, והוא מנופף לי לשלום, די רוצה שאלך. אני חושבת, משערת.
"ביי. " הוא מחייך, ואני ממהרת לזוז מהמקום. הוא לא נראה כמו אמריקאי שמן שעוזר לאבא שלו במכולת, נכון?
העובדה שהוא אנגלי משנה את העובדה.
הטלפון שלי מצלצל, אני רואה במטושטש את תומאס, מסדר משקאות קלים, איפה שנתקע בי בטעות ודיברנו.
"הלו? " בלית ברירה, אני עונה לסלולרי.
"היי, ג'יין. "
"היי, שרה. "
"הכל טוב? מה את עושה? "
"קניתי חלב ולחם במכולת ליד. "
"בדיוק עברתי שם! " היא מציינת.
"מצוין, וזה אמור לעניין אותי כי… ? "
"את ראית את ה-תומאס הזה? "
"כן. " אני נאנחת. ברור שאני יודעת למה היא מתכוונת.
"הוא ממש הטיפוס שלך! "
והנה היא מתחילה. שוב, האמת.
"שרה, תסתמי. אין לי כוח לזה, כואב לי הראש. ביי. "
אני פשוט מנתקת לה בפנים, משהו שאני לא נוהגת לעשות. אין לי כוח אליה, מתי שהיא פוגשת מישהו חתיך, היא ישר הולכת אליו ומזבלת לי את השכל.
טוב, גיל הטיפש עשרה, או הגיל שלי, 16, הוא גיל מרדני. ומאוהב. ומחוצק'ן. טוב, מה לעשות?
ושחכתי להגיד. יש לנו מחר את הטיול. טיול תחילת שנה, ל…
למדבר. אני שונאת את המדבר.
תגובות (0)