שעשועי המוות- יהלומי הקסם

פרק 1-
הנהג במכונית הירוקה מימיני לא הפסיק לצפור לי. ׳דאמ איט!׳ חשבתי לעצמי בכעס, מפנה את ראשי לכיוון הנגדי, מסתכלת על הבוחן בחשש. הוא מילמל לעצמו, רושם על מחברתו משהו שנראה דומה מאוד ל״חסרת סבלנות.״ כשראיתי שדעתו של הבוחן מוסחת לגמרי על ידי המשאית שהתקדמה מאחוריי במהירות מסחררת לעבר הג׳יפ הישן שלי, פתחתי את חלון האוטו במהירות וצעקתי על הנהג המשופם במכונית הירוקה, ״על הזין שלי אחי,״ יחד עם תנועת גנאי הנקראת אצבע שלישית.

הרמזור התחלף לירוק כל כך מהר שמרוב הלחץ דפקתי את הרגל על דוושת הגז, שומעת את המנוע משמיע נהמות ורוום ורוום רועשות. המכונית שלי זינקה קדימה בטיסה, כמעט נתקעת במכונית הבאג הקטנה והצהובה מלפניי. ״אופס…״ לחיי האדימו ועיקמתי את פי במבוכה. הושטתי יד לתקן את המראה שהתעקמה בגלל הזינוק, אבל הבוחן נתן לי מכה קטנה על גב היד.
״אווץ׳!״ התלוננתי. מדד המהירות הצביע על 80 כעת. החנויות בצידי הרחוב כבר נעלמו, עצים ושיחים מופיעים משני כיווני הכביש.

״גברת סאונדרס, תעצרי בצד תכף ומיד!״ הבוחן נראה לחוץ משהו. פניו היו לבנים וחיוורים, ונראה שהוא לא נהנה כמוני מטסט הנהיגה השמיני שלי.

לחצתי חזק על הבלמים, כמעט הופכת את המכונית. הבוחן מילמל לעצמו ״שמע ישראל״, מה שגרם לי קצת להעלב. אני יודעת שאני לא נהגת השנה, אבל אני גם לא איזה סוס שלא יודע לנהוג.

החניתי את המכונית בשולי הדרך. האיש הזקן יצא מהאוטו וכמעט התחיל לבכות כשהוא ראה שהוא עדיין חיי. גילגלתי את עיניי, בעוד אני חושבת לעצמי, ׳טוב שהוא לא מנשק את האדמה.׳ גיכחתי למחשבה זאת.

״אז….״ התחלתי לדבר בקול קצת נבוך, טון הקול שלי הופך לגבוה. ״עברתי?״

הוא הסתובב לכיווני, פניו אומרות הכל. ״האם את באמת חושבת שעברת, מיס סאונדרס הצעירה?!״ שאל אותי בטון נרגז. ״מונית!״ הוא צעק, עוזב אותי שם בצד הדרך עם הג׳יפ שלי. ״היי! עצור!״ צעקתי על גב המונית שלקחה את האיש הזקן משם. ״אוך!״ כעסתי, בועטת בצד הג׳יפ. הוא השמיע הנחה כאובה. ״טוב, סליחה,״ ניחמתי אותו. חזרתי לענן השחור של הכעס שניות לאחר מכן. ״אני פשוט לא מצליחה לעשות כלום! כוס-״ רישרוש שנשמע מהשיחים עצר אותי. השעה הייתה שעת ערב, ובשמי הלילה הכחולים זרחו כבר הכוכבים. הייתי על כביש 89, הכביש שממנו יוצאים מקייפארק, העיירה בה אני גרה. הסתכלתי לימיני ולשמאלי בלחץ. הרחוב היה שומם- אפילו חתול לא עבר בו. זאת הבעייה בעיירה קטנה- הדרך החוצה ממנה בלילה בודדה ומפחידה. הייתי ליד השלט כניסה לעיירה, שאומר ״קייפ פארק- אוכלוסייה: 2490.״

לא גרתי כאן כל חיי. נולדתי באי קטן שנקרא קטלינה. אי שכולו שמש, עצים וים מכל עבר. לקראת התיכון אמי החליטה שאנחנו תופסים יותר מידי שמש- ובחרה עיירה קטנה וגשומה בשם קייפ פארק. בהתחלה אהבתי להיות כאן; אבל זה התחיל לשעמם מהר מאוד.

לפתע עוד רשרוש קטן נשמע בחורשה שמשני צדדי. ״תודה לאדון בוחן שהשאיר אותי באמצע כביש ליד היער למרות שאני לא יכולה לנהוג!״ התעצבנתי וצעקתי בקול רם. הוצאתי את הטלפון הנייד מכיס הג׳קט השחור שלי. חייגתי לאמי. ״נו תרימי את הטלפון,״ ניסיתי להאיץ את המצב.

״מיקה׳לה?״ נשמע קול מהצד השני של הקו.

״היי, אמא, תגידי יש מצב ש-״ מישהו נתן לי מכה בראש. נפלתי ואיתי הפלתי את הטלפון על הקרקע. שמעתי את אמא שלי צועקת מהצד השני של הקו, ״מיקה? מיקה את שם? שמעתי בום, את בסדר? מיקה!״ לפני שראייתי השחירה ואיבדתי את הכרתי לגמרי.