שעשועי המוות- יהלומי הקסם פרק 2 (קצת שיניתי את הפרק)

פרק 2-
״אווץ׳,״ נאנחתי בשקט, משפשפת את גב ראשי עם ידי השמאלית. פקחתי את עיניי לאט. הדבר הראשון שראיתי זה אור לבן, מסנוור, שגרם לי לעצום את עיניי חזרה מיד. החשכה הנעימה נפלה עליי. רציתי פשוט להישאר כך, שוכבת בעצימת עיניים ומחכה לבאות.

״את שם!״ מישהו לחש לי באוזן. קפצתי בחרדה, פוקחת את עיניי לרווחה ומסתכלת סביב. הייתי בתוך מה שנראה כמו מעלית. היה מעקה מסביב לחדר, היו כפתורים ליד דלתות הברזל, וכמובן שהיו מראות. עיניי נחו על הדמות שצעקה לי באוזן. זה היה נער בלונדיני – אם יורשה לי להוסיף חתיך במיוחד- שעמד מולי. התחלתי לגמגם, אני תמיד עושה את זה כשיש חתיכים לידי.

קמתי והסתכלתי סביב, נכנסת לפאניקה. גופי החל לשקשק,״איפה אנחנו?!״ צעקתי בחרדה. הדמות הבלונדינית נראתה הרבה יותר שלווה ממני. דילגתי במהירות לעבר הדלת, מנסה בכל כוחי לפתוח אותה. ״נו! תפתחי כבר, דלת מטומטמת!״ רגזתי ובעטתי בדלת. היא לא זזה ממקומה. התחלתי לדפוק על הכפתור בלוח מקשים שאמור לפתוח את הדלת. לחצתי שוב ושוב, אך הדלת לא זזה סנטימטר.
״ניסיתי את זה כבר מזמן.״ אמר הנער הבלונדיני.

התחלתי לנשום מהר, הלב שלי מואץ. התחלתי לראות שחור בקצוות העין. ניפנפתי עם היד שלי, לאותת לבלונדיני שאני חווה התקף פאניקה. עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותם, רצתי בכל כוחי לעבר הדלת, התרסקתי עליה ונפלתי. ״איפה אנחנו….״ התחלתי לבכות, כל הראש שלי מסתובב מההתנגשות עם הדלת. הבלונדיני מיהר לצידי, טופח על גבי.
״תאמיני לי, ניסיתי הכל. הייתי פה הרבה זמן לבד עד שאת הופעת. הייתי כל כך מפוחד…״
הפנתי אליו את מבטי בהרמת גבה. ״ועכשיו אתה לא?״
הוא גיחך. המבט שלי הפך לנרגז. ״אל תגחך עליי!״ כעסתי.

״אוקיי, אוקיי,״ הוא הרים את ידיו בכניעה וחייך חיוך מלא בשיניים לבנות וישרות. ״קוראים לי טום.״

״טום רידל חסר האף?״ התגובה הצינית שלי הייתה כמעט אוטומטית. הוא גיחך שוב. הסמקתי קצת. הסתובבתי במעלית, מנסה למצוא מצלמת אבטחה, כפתור כבוי או כל דבר אחר שיעזור להבין איפה אני לעזאזל.

״ואיך קוראים לך?״ שאל טום בטון מעוניין. הוא הסיר את מבטו ממני, בוחן את שאר החדר.

״מיקה סאונדרס,״ עניתי. ״אף פעם לא ראיתי אותך בקייפארק?״ שאלתי בהפתעה. בעיירה קטנה כמו שלי כולם חייבים להכיר את כולם.

״איפה?״ הוא שאל במבט בוחן. ״מה זה כיף פארק?״ הוא פתאום חייך בזדוניות. ״איזה סוגי כיף עושים שם?״

״איכס, ילד סוטה,״ צחקתי. מבטי הרצין בפתאומיות. ״מאיפה אתה אז?״

״אני מלאס ווגאס בייבי,״ הוא עשה תנועת ריקוד שנראתה מאוד טוב עם הגוף המושלם שלו.

״איפה אנחנו?״ שאלתי בבהלה. קייפארק זה בוושינגטון. לאס ווגאס זה בקליפורניה.

פניו גם הפכו למלאי אימה. ״אני לא יודע, אני עשיתי את ריצת הלילה היומית שלי, פתאום מישהו בא אלי מאחורה ועילף אותי.״ טון דיבורו השתנה לפלרטטני. ״הדבר הבא שאני זוכר זה להתעורר ליד נערה יפייפיה שלא ידעתי את שמה.״

נתתי לו מכה בכתף. ״אוליי תפסיק להיות כזה… כזה…״ המילים נתקעו לי בפה.

״כזה מה?״ הוא חייך באי תמימות. גילגלתי את עיניי.

פתאום שמענו בום. המעלית הרעדה קצת והאורות עימעמו, נכבים לקצת זמן ונדלקים. ״אוי לא אוי לא…״ מילמלתי לעצמי בפחד, ממהרת לפינת המעלית להחזיק בשני הקירות שמצדדי. במעלית הופיעו עוד שלוש נערים מעולפים.

״טום…. מה קורה כאן?״ נכנסתי לפאניקה.

הוא שמר על חזות רגועה, אבל היה אפשר לראות שמתחת לשכבות ההגנה הכל סוער.

הנערה הבלונדינית עם הגופייה הוורודה והמחשוף פקחה את עינייה בפתאומיות וקמה. ״איכסוש!״ היא צרחה. ״למה אני על ריצפה כזאת מטונפת?!״ היא הפנתה את מבטה אלינו, ומשם עברה לשני הנערים המעולפים. פרצופה הפך למפוחד. ״מה זה? איפה אנחנו?! למה יש אנשים מכוערים מעולפים על הריצפה?!״

׳אוייש איזה פרחולה קיבלנו,׳ חשבתי לעצמי.

היא החלה לקום, פתאום גם היא קולטת באיזה מצב אנחנו. ״אמלה!״ פניה היו מלאות אימה. ״כאילו, איפה אנחנו כזה?!״ שאלה בחרדה. היא החלה להסתובב במעלית ולדבר למצלמות אבטחה שלא היו שם בכלל.
״מישהו שומע?! מישהו, מישהו!״ היא התיישבה. ״אומייגאד, אומייגאד, זהו החיים שלי נגמרו….״ היא מילמלה לעצמה.

ניגשתי אליה, זוכרת שגם אני הרגשתי חסרת אונים בהתחלה. עכשיו כבר בדקתי את כל המעלית בערך, ולא מצאתי שום דבר שיוציא אותנו מכאן. השלמתי עם המצב, אפשר לומר. אני לא יודעת למה או איך, אבל פתאום הפכתי להרבה יותר רגועה, כמו טום. הבלונדינית מילמלה על זה שזהו היא הולכת למות ואף אחד לא הולך לזכור אותה. הנחתי את ידי על הבלונדה, אומרת ברכות, ״היי, אני מיקה.״

פתאום גם היא נראתה רגועה, כמוני וכמו טום, אדישים למצבנו הרע מאוד. ״וואו, כאילו, האם את יכולה לזוז מאמי? את מסתירה את הנוף היפה.״ אמרה הבלונדינית, בעוד היא שולחת מבטים פלרטטניים לעבר טום.

טום קרץ. גילגלתי עיניים.

״איך קוראים לך?״ שאלתי אותה באי התעניינות.

״קוראים לי שלי, ואני לא רגילה לדבר לאנשים סוג ב׳,״ צחקה בקול לא נעים. ״אני מבוורלי הילס. ואתה?״ היא קרצה לטום.

הוא התקרב אלינו. ״אני מלאס ווגאס אישה יפה.״

״תפסיקו אתם עושים לי בחילה,״ התמרמרתי. ״אני מקייפארק, זה בוושינגטון.״

הנערה הבלונדינית בשם שלי באה להגיד משהו נוסף לא נחמד, אך פתאום אחד מהנערים הנוסף קם. הוא גירד בעורפו והסתכל עלינו. ״מי אתם?״ שאל ישר.

״מיקה. זה טום וזאת פרחולה.״ שלי שלחה אלי מבט ארסי. ״אני מקייפארק, וושינגטון טום מלאס ווגאס ושלי מבוורלי הילס. אתה?״

״אני הארי,״ הוא אמר בבילבול. ״אני מלונדון….״ הארי החל להסתכל לצדדים בפאניקה, אך הוא לא אמר כלום. הוא התכווץ בצד, יושב בחיבוק ברכיים וממלמל דברים לעצמו. כשהלכתי לנסות להרגיע אותו, הנער הנוסף קם גם הוא. הוא היה נראה כמו מישהו שיצא מבית כלא לנערים. הייתה לו צלקת, תווי פניו היו קשוחים, היה לו הרבה קעקועים ושרשרת גולגולת. הוא היה במקרה מאוד חתיך.

שלי נראתה כאילו הקראש שלה על טום עבר מיד. היא באה אליו והתיישבה על הירך שלו. הארי הסתכל עליה בתמימות וחרדה.

״היי, אני שלי.״ היא אמרה, וליקקה את שפתיה.

״איכס,״ אמרתי לטום, והוא צחק.

״אני ניק,״ הוא אמר בקול נמוך. לא היה לא בכלל אכפת שהוא כלוא כאן, לפי קולו הגיע רגוע יש לומר.

״מאיפה אתה?״ התעניינתי.

״מה זה עניינך?״ הוא שאל בגיחוך. פני הפכו לכועסים. ״אני מניו יורק,״ אמר באותו טון מגחך. לאחר מכן הוא כמעט התכווץ. פניו התקשחו. ״אנחנו בתוך מעלית…. ואני מניח שאנחנו כל אחד ממקומות שונים…. או מאן זה לא טוב.״

פתאום התחלתי להתעניין. ״מה לא טוב?״ שאלתי ברצון לדעת עוד.

לפני שהוא ענה, המעלית הרעדה שוב. האורות נכבו ונדלקו שוב ושוב, ודמות נוספת הופיעה שכובה.

כולם התקרבו אליה, כולם חוץ מהארי. הוא עוד היה בצד, מנסה לעקל את המצב החדש אליו נקלענו. זאת הייתה נערה עם שיער אדום עד הכתף, עגילים ושרשרת עם הקוצים האלו של הגותים. היא לבשה חולצה לבנה שחשפה קצת. פתאום היא קמה וקפצה וצעקה ״היי אנשים!״

כמעט היה לי התקף לב.

״תגידי את נורמאלית?!״ שמעתי את שלי צורחת בכעס, פניה בערו. ״את יודעת כמה זה מקמט את העור להיבהל?!״

״היי, שלי, רוצה לשמוע בדיחה?״ שאלתי אותה בחיוך ומיד המשכתי, ״לפני כמה זמן בבגרות באנגלית הבוחן שלי אמר לאיזה בלונדינית אחת שהייתה איתי בכיתה גוד-לאק. היא ענתה לו: תודה! אתמול עשיתי מניקור.״ כשראיתי את הפרצוף שלה כתגובה לבדיחה הזאת התפוצצתי מצחוק. שלי נראתה כאילו היא עומדת לרצוח אותי. ראיתי את טום מנסה לא לצחוק והארי אפילו לא הקשיב, שקוע בתוך עצמו בלהבין מה קורה כאן. ניק שמר על סבר פנים רציני והילדה על השיער האדום התגלגלה מצחוק.

״אני שמחה שסוף סוף מישהו מעריך את החוש הומור שלי,״ חייכתי.

״למה את חושב שאת כזאת טובה?״ שלי התחילה לברבר. ״בבצפר שלי לא היית כלום, שומעת?! היתי עושה עלייך כזה חרם שלא היית יודעת מאיפה זה בא לך.״

״בסדר בסדר,״ חיכיתי קצת והמשכתי. ״אז, שלי, רוצה לשמוע איך בלונדינית הורגת דג? היא מטביעה אותו.״

שלי הסתערה עלי ונתנה לי סטירה. הלחי שלי פעמה מכאב והייתי מאוד מופתעת. ההפתעה במהרה התחלפה בעלבון. קפצתי עליה, נותנת לה גם כאפה. התחלנו לריב עם הידיים.

פתאום נשמע בום והמעלית שיקשקה. הצירים שלה גנחו והשמיעו חריקה, בעוד כולם נופלים מעוצמת הרעידות, אני נופלת על שלי והיא מרככת לי את הנפילה.

בום! הדלת של המעלית החלה להיפתח לאט לאט.