שיבוט- פרק 5

פרק 5
"אני חייב ללמוד לשלוט בכוחות האלה" אמרתי לסוזן, היא ישבה מולי,
"אתה הצלחת לשלוט בזה" היא אמרה,
"כן, אבל יכולתי לפגוע בך, או יותר גרוע" אמרתי והשפלתי מבט,
"אתה לא. כי גם שאתה במצב הזה, אתה נמצא שם, ואני לא מפחדת ממך" היא אמרה לי,
"את לא מבינה? אם משהו יקרה לך, בגללי, אני בחיים לא יצליח לסלוח לעצמי" אמרתי,
"אבל זה לא יקרה" היא ניסתה לשכנע אותי,
"זה יקרה, ראיתי את זה קורה" הרמתי את קולי,
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה בפחד,
"ראיתי אותי חונק אותך, ושעיניי אדומות כאש" הכחשתי, אבל היא לא יכלה לדעת את זה,
"כל אחד מהחזיונות שראיתי קרו, ואני מנסה למנוע כל פעם מחדש חיזיון, אבל זה לא עובד לי, אז אני הולך להסגיר את עצמי לשיבוטים, כך אני יידע שאת מוגנת. ואני נפרד ממך" אמרתי ודמעה נפלה על פניי, והלכתי לעבר ג'ק,
"אבל, זה לא יכול לקרות" אמרה סוזן, היא קמה ממקומה, ואז חשפתי שיניים,
"אל תבואי אחריי!" אמרתי בקול נמוך וזוועתי,
"אדוני, אני רואה כל חיזיון שאתה רואה, אבל את החיזיון הזה לא ראיתי" אמר ג'ק,
"כי לא באמת ראיתי את החיזיון הזה" אמרתי,
"אבל אני יודע שראית שהיא עומדת למות" אמר ג'ק,
"בגללי" הוא הוסיף,
"כי אני עשיתי משהו שגרם לך להתעצבן. אני יראה לך את הנקודה הכללית אם אני יישאר מה יקרה, אני יעשה משהו שיעצבן אותך, אתה תנקום בי, סוזן תמות. אם אני יסגיר את עצמי לשיבוטים זה מה שיקרה, אני לא יעשה משהו שיעצבן אותך, אתה לא תנקום בי, סוזן לא תמות" אמרתי לו,
"אדוני אתה בטוח בהחלטה שלך?" שאל אותי ג'ק,
"כן, ואין שום דבר שתוכל לומר כדי לשכנע אותי אחרת" אמרתי, יצאתי החוצה, והלכתי לשיבוטים, הם כיוונו עליי את הרובים שלהם,
"תעצור, אם לא נהרוג אותך" אמר שיבוט אחד,
"אתם רואים אותי זז" אמרתי והרמתי את ידיי, ופתאום השיבוטים נפלו על הרצפה, ונהרגו. זה היה סקוט, הוא חייך עליי חצי חיוך, ועיניו נהפכו לשחורות,
"אני מסגיר את עצמי לשיבוטים" אמרתי,
"לא אתה לא, אתה תילחם בי. עכשיו! ואני ייקח אותך לשיבוטים" אמר סקוט באי היגיון,
"אנחנו לא צריכים להילחם אני אומר לך, אני יבוא איתך אליהם" אמרתי,
"אבל אז זה יראה כאילו בכלל לא התאמצתי, והבוס שלי ישנא אותי" אמר סקוט,
"אז או שתילחם, או שאני יהרוג אותך" הוא הוסיף,
"תהרוג אותי" אמרתי ונחתי על רגליי,
"זו לא התשובה שחיפשתי, אבל בסדר" אמר סקוט וחייך, ציפורניו התארכו, והוא התקדם עליי,
"להתראות ריק"
"תעזוב אותו" שמעתי קול מוכר, הוא העיף את סקוט ממני, זה היה ג'ק,
"אדוני אני מצטער, אבל הבטחתי לאביך שאתה תהיה מוגן" אמר ג'ק,
"אתה אידיוט, אני הורג שיבוטים כמוך בשנייה" אמר סקוט, ושיניו התארכו,
"תעזוב אותו" אמרתי, ומידי יצא אש אדומה כתומה, עיניי נהפכו לאדומות,
"רואה? יותר כיף שנלחמים, מאשר פשוט להרוג אותך" אמר סקוט, הוא רץ לעברי, ואני לעברו, ג'ק היא מאחוריי, היה לו חרב ביד והוא רץ במהירות לעבר סקוט,
"סקוט!!" צרחתי ואז קפצתי, והתנפלתי עליו, הוא שרט את גופי והעיף אותי ממנו, בינתיים ג'ק נילחם מולו עם החרב, אבל לסקוט זה היה משחק ילדים, עד שג'ק דקר אותו,
"אתה שוכח, שאני מתרפא" אמר סקוט וחייך, הוא הוציא את החרב ממנו, ודקר את ג'ק בחרב,
"לא!" צעקתי, תפסתי את סקוט והעפתי אותו מג'ק,
"אדוני.." הוא אמר חלשות ונפל על ידיי,
"ג'ק, הכול יהיה בסדר" אמרתי,
"המקום שבו הקלטתי את ההודעה של אביך.. היה במפקדה של השיבוטים, הם תפסו אותו" אמר ג'ק, דמעה נפלה על פניו,
"תסתכל עליי, אתה לא הולך לשום מקום" אמרתי, ואז הרגשתי שמישהו תופס בשערותיי, הוא הטיח אותי על הרצפה, זה היה סקוט,
"חתיכת שיבוט בוגדני שכמוך" אמר סקוט והוציא את ראשו של ג'ק מהמקום,
"לא!!" צעקתי ועיניי נהפכו לצהובות מרוב זעם, תפסתי את סקוט מהצוואר, הטחתי אותו ברצפה, והתחלתי לתת לו אגרופים, מכה ועוד מכה, כל מכה חזקה יותר מהשנייה, התחיל לרדת לו דם מהאף, והפה, נתתי לו בעיטות בבטן העפתי אותו לאוויר, קפצתי ואז נתתי לו אגרוף מספיק חזק שיטיח אותו שוב פעם על הרצפה, סקוט היה חלש, הוא בקושי יחל לזוז,
"רחמים" הוא אמר חלשות, הבטתי בו בזעם.
"לא" אמרתי ושברתי לו את המפרקת,
"ריק" אמרה סוזן מאחוריי, לא ראיתי את סוזן, ראיתי רק שיבוט, שאני צריך להרוג, התקדמתי עליה, וציפורניי התחדדו,
"אני יודעת שאתה נמצא שם בפנים" היא אמרה,
"תתרחקי ממני!" צרחתי ואז שרטתי אותה בחזה, היא נפלה על הרצפה, ואני חזרתי לעצמי,ציפורניי חזרו למקומם הרגיל וגם שיניי.
"סוזן" אמרתי חלשות, היא הביטה בי בפחד, היא נגעה בחזה שלה, ואצבעותיי היו מכוסות דם,
"אני הלכתי כדי לא לפגוע בך, אל תבואי אחריי" אמרתי והסתובבתי,
"לא. אתה לא יכול לעשות את זה. לאן אתה הולך?" היא שאלה,
"למצוא את אבי" אמרתי,
"אז תן לי לעזור לך!" היא אמרה,
"לא! את אף פעם לא עוזרת! את רק מרחיקה אותי מהמטרה, אני לא צריך את העזרה שלך! זה אבא שלי, הכוח שלי, לא שלך! תחזרי לאימא שלך, ואל תפריעי לי!" אמרתי בכעס,
"מה קרה לך?" היא שאלה,
התחיל לכאוב לי הראש, באופן מטורף,

"סוזן!" אמרתי,
"מה קורה לי?" היא אמרה בבכי, ראיתי את אבי מאחוריי, ואת רון צוחק,
"את עומדת למות" אמר רון, סוזן התחילה להזדקן באופן מפחיד, התחילו להיות לה קמטים וצבע שיערה התחיל להיות אפור,
"אנחנו חייבים לעוף מפה" אמר אבי,
"לא, אנחנו חייבים לקחת אותה"
"היא כבר מתה! אי אפשר להציל אותה" אמר אבי,
"איך אתה יכול לוותר ככה על הבת שלך?!" צעקתי
והחיזיון נגמר

"את נשארת שם! את ממש לא באה איתי אחרי מה שראיתי" אמרתי לה,
"מה ראית?" היא שאלה,
"זה לא משנה. תלכי" אמרתי,
"מה ראית?!" היא צעקה,
"אותך" הגבתי בצעקה,
"אותי?" היא שאלה,
"את אחותי סוזן, אני לא יודע איך, אבל את אחותי" אמרתי,
"מה?" היא אמרה,
"ואת עומדת למות אם תבואי איתי" אמרתי