שיבוט- פרק 2

פרק 2
"אתה מוכן?" שאלה אותי אימי, היא עזרה לי להתארגן לקראת גניבת המזון היום, על פרצופה יכולתי לראות שהיא מקבלת את המוות שלה, אבל אני לא, אני יעשה הכול כדי שזה לא יקרה,
"כן אימא, אל תדאגי אנחנו נהיה בסדר" אמרתי וחייכתי אליה,
"אל תנסה להיות גיבור, אם אתה רואה שהמצב מסתבך, תברח. אתה קודם כול, אחר כך הנערים האחרים שאיתך" אמרה אימי, היא הזיזה מעט את הפוני החום בהיר שלי,
"טוב אימא" אמרתי באי רצון, לקחתי את האקדח השחור, שמתי אותו בחגורה שלי, רון היה ילד עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הוא הקיש את הקוד ויצאנו, הנער השני שהיה איתנו היה לוק, היה לו שיער שחור, הוא היה שרירי וחסון. לא ראיתי פחד בעיניו, המחסן של המזון היה 500 מטרים מאיתנו, היה שם סולם, שמגיע אל הגג, טיפסנו עליו, והגענו לגג, התכופפנו מעט, כדי שאף שיבוט שהיה למטה לא יראה אותנו,
"חכו שנייה" פקדתי עליהם, נגעתי ברצפה, ואז אני לא יודע איך להסביר את זה, ראיתי את כל מה שיש במחסן, היו 7 שיבוטים עם רובים בכניסה, כאילו הם ידעו שאנחנו נבוא, והמזון היה בכלל בצד השני של המחסן, כך שידעתי מאיפה להיכנס כדי שלא יתפסו אותנו.
"הם הכפילו את המשמר, צריך להיכנס מהכניסה האחורית" אמרתי להם,
"מה אתה מדבר שטויות" אמר רון, הוא היה זריז מחשבה, וחסר אכפתיות,
"אתה מוכן להסתכן?! אני אומר לך, כל הכניסה הראשית מלאה שיבוטים" אמרתי לו כדי להכניס קצת היגיון בשכל שלו,
"למה לי להקשיב לך, למה לי להקשיב לילד שצורח כל לילה, והולך ללכת מכות עם ערסים" אמר רון בהתגרות,
"זה לא הזמן עכשיו לריב" הפריד בינינו לוק,
"זה בדיוק הזמן" אמרתי ונתתי אגרוף לרון, הוא נהדף לאחור,
"אני לא יודע מה איתכם, אני נכנס דרך הכניסה האחורית, תעשו מה שבאלכם" אמרתי וקפצתי לגג השני,
"אנחנו צריכים להיות ביחד!" אמר לוק, בכל זאת שמעתי אותו למרות שהיינו במרחק של 200 מטר ממנו
התעלמתי מהדברים שלו והתקדמתי לעבר הכניסה האחורית, היה שם שלט, אין כניסה, היה חלון שבו יכולתי להשקיף על הכניסה הראשית שם באמת היו 7 שיבוטים שהרובים שלהם מופנים לדלת, ברגע שמישהו יפתח את הדלת הם ירו,
ראיתי את לוק ואת רון עומדם להיכנס,
"לוק, תכניס היגיון ברון, יש מלא שיבוטים בכניסה" אמרתי לו במכשיר הקשר שהיה לשנינו,
"אם היו שיבוטים הם ממזמן היו מתקיפים אותנו, הכול בסדר" אמר לוק,
"אני רואה אותם, אל תסתכן תבוא לכאן עם רון" אמרתי ללוק,
"אתה רואה הכול-" הוא אמר ופתח את הדלת, ואז היריות נשמעו, לא יכולתי להסתכל, שמעתי את הנפילה של הגופות שלהם על הרצפה,
"אוי שיט" אמרתי בלחש, מאחוריי היה שיבוט, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו מאחורי גבי, הסתובבתי והוא קפץ עליי, הוא החל לשרוט אותי, נתתי לו אגרוף, לא שזה השפיע עליו, הוא המשיך להכות אותי, עד שעיני נצבעו אדום, התחלתי לחנוק אותו, לא הרגשתי דבר מלבד להרוג, לחסל, להשמיד. המשכתי לחנוק אותו, ראיתי שעורו מתחיל להיות כחול, ואז הוא נהרג. מה שהפתיע אותי כי הוא היה שיבוט שלא היה יכול למות, עיניי חזרו לצבעם הרגיל, ופתחתי את הדלת של הכניסה האחורית בשקט, ראיתי הר של מזון, כנפיים ועופות, חלב וגבינות, לחם.. וואו נראה לי שהזלתי ריר, התקדמתי בשקט, השיבוטים הלכו כי הם לא חשבו שיש עוד אנשים שיבואו, לקחתי כמה שיותר דברים שיכולתי להכניס לתיק, ולקחתי גם קופסה מלאה בתרופות, זה היה כבד מעט, ויצאתי משם, רצתי חזרה למקום המסתור, הקשתי את הקוד והדלת נפתחה,
"ריק" אימי אמרה וחיבקה אותי,
"איפה רון?" שאלה אותי אימו, פרצופה היה פרצוף מודאג,
"אני ניסיתי לעשות הכול, אבל הוא לא הקשיב לי" אמרתי והשפלתי את מבטי,
"ולוק?" אמרה אימו של לוק, היה לה שיער שחור חלק שמגיע עד לכתפיים,
"הוא היה עם רון. לא יכולתי להציל אותם" אמרתי ודמעה נפלה על פניי,
"לא" אמרה אימא של רון, היא התחילה לבכות, יחד איתה לוק,
"הכול באשמתך! אם היית משכנע אותם לבוא איתך ולא ללכת לשם הם היו חיים" האשימה אותי אימא של רון,
"זה לא אשמתו, הוא ניסה" אמרה אימי וניסתה להגן עליי,
"הילד הקטן שלי מת, והכול בגללך!" אמרה אימו של לוק, היא הלכה לעבר סוזן,
"איך עכשיו היא תחיה בלי אח?!" היא צעקה עליי, לוק היה אח של סוזן,
"אני מצטער, באמת שניסיתי" אמרתי,
"היית יכול לנסות יותר" היא אמרה,
"הוא עשה כל מה שהוא יחל בשביל להציל אותם, אז פשוט תסתמו" התחילה לתקוף אימא שלי,
"אני רוצה לומר משהו!" צעקתי, הם הביטו בי,
"אני ניסיתי, הכול. הוא היה נחוש בדעתו להיכנס דרך הכניסה הראשית, ולוק יחד איתו, הבאתי תרופות ומזון, אבל לא הבאתי את לוק ואת רון, כי לא יכולתי, התקיף אותי גם שיבוט כמו שאפשר לראות עליי, אני מצטער כל כך" אמרתי והלכתי לחדר, בעודי ממשיך לשמוע את הצרחות, סוזן הלכה אחרי, שכבתי על המיטה שהכרית נמצאת על ראשי,
"אני מאמינה לך" שמעתי אותה אומרת לי,
"אם כמה שקשה לי להבין שאחי הגדול כבר לא יחזור, אני מאמינה לך. לוק תמיד היה נגרר אחרי רון, אז זה לא הפתעה גדולה אם המוות קרה בגללו. אני מצטערת שאימא שלי צועקת עלייך ככה" היא אמרה והתיישבה לידי.
"אני מצטער על אח שלך" אמרתי,
"זה בסדר" היא אמרה, התיישבתי לידה, לא יכולתי, חזרתי למיטה
"את יכולה ללכת, אני מעדיף להיות לבד עכשיו" ביקשתי ממנה,
"טוב" היא אמרה והלכה.

"רון אתה חי?" שאלתי,
"השיבוט, השיבוטים האלה, זה הדבר הכי נהדר על פניי היקום" אמר רון, הוא ישב על כיסא גבוה,
"איפה אבא שלי?!" צעקתי עליו,
"פשוט קשה לך להפנים שאבא שלך ואימא שלך מתים?" הוא התגרה בי,
"לפחות אבא שלי הוא לא מדען מטרוף שהשתיל בי חיי נצח!" אמרתי,
"לפחות אותי אהבו" אמרתי לו, הוא קם מיד מהכיסא שלו, הוא היה שרירי הרבה יותר ממה שהיה קודם,
"אתה תשלם על מה שאמרת!!" הוא צרח ורץ עליי, והתחלנו להילחם,
"ריק" נופפה סוזן בידה, והצביעה על התא כלא, אבי שכב שם, היה לו סכין ברגל, הוא הסתכל עליי ואמר,
"תקרא את היומן, תמצא אותי לפני שכל זה יקרה" הוא אמר וחזר על זה מספר פעמים,
"יומן?" שאלתי,
"תקרא את היומן , אתה חייב לקרוא את היומן!!!!" הוא צרח

"אבא!!!" צרחתי, השעה הייתה 22:45, התנשפתי כאילו הייתי בריצת מרתון של 45 קילומטרים ללא הפסקה, והזעתי גם ככה.
"הכול בסדר" אמרתי לעצמי,
"הכול בסדר" הרגעתי את עצמי, עמדתי לישון אבל אז נזכרתי
הקרב היום!
לקחתי את הדברים הרגילים. וישבתי על הספה לנוח מעט לקראת היציאה שלי לזירה.
"היי" אמרה אימא של רון,
"תקשיבי אני-" היא קטעה אותי באמצע,
"אני מצטערת, לא הייתי צריכה לתקוף אותך ככה" היא אמרה,
"זה בסדר, אני מצטער על רון" אמרתי,
"למה אתה ער בשעה כזאת?" היא שאלה אותי,
"אני הולך לקרבות אגרוף, בגלל זה יש לי פנס בעין כל בוקר" אמרתי לה,
"אין לך שום פנס בעין" היא אמרה, הלכתי למראה, באמת לא היה לי שום פנס, או סימן כלשהו.
"אני גם יכול להתרפא?" שאלתי את עצמי.
"אני חייב למצוא את היומן של אבי" הוספתי