שיבוט- פרק 1

פרק 1
השעה הייתה 23:50, לקחתי תיק קטן, היה בו מים, כפפות אגרוף שמצאתי באולם האגרוף, מגבת. באתי לצאת החוצה, להתגנב לבחוץ, פתחתי את המגירה שבו היה את הקוד ליציאה ממקום המסתור, היה שם אקדח שחור טעון, לקחתי אותו, הוא היה קל, שמתי אותו בתיק, הקשתי את הקוד ליציאה משם והדלת נפתחה בשקט, יצאתי החוצה, הרחובות היו שקטים, שקט מפחיד, התקדמתי לעבר האולם אגרוף, במהירות, אחרי 10 דקות הליכה, הגעתי לעבר אולם האגרוף, פתחתי את הדלת, שם היה את המגרש הרגיל שבו היינו נלחמים,
"יו ריק" אמר סקוט, סקוט הוא המנהל של כל האגרוף הזה, הוא טחון ברמות, והוא משחד את המשובטים שיפנו לו את האולם, כל יום ב12, לסקוט היה קעקוע על הכתף של טיגריס, הוא היה שרירן, עם משקפיי שמש שחורות, למרות שלא היה שמש, הייתה לו גופייה שחורה, ומכנסיי טריקו קצרים, שמעתי את החבטות של אחד השחקנים בשחקן שנגדו, כאילו שמו את רעש החבטות במגפון,
"חשבנו שלא תגיע, אתה הבא בתור" אמר סקוט במבטא שלא הצלחתי לזהות,
"אל תדאג, חזרתי לכסח את הצורה של ביג קלו" אמרתי בצעקה כדי שהוא יוכל לשמוע וחייכתי חצי חיוך, יצרתי קליקים עם הידיים שלי,
"חושב עדיין שתוכל להביס אותי?!" צעק ביג קלו, הוא תפס את היריב מרוב עצבים והטיח אותו בקיר, מיליון סדקים היו בקיר,
"אני יביס אותך, כמו שהבסתי אותך אתמול" אמרתי והורדתי את התיק ליד סקוט והתקדמתי לעבר הזירה,
"מזל של מתחילים" הוא אמר, נכנסתי לזירה, הגעתי למצב שבו ידיי היו מול פניי, לבשתי את הכפפות האדומות שלי, והתחלתי לקפץ מעט. והצלצול נשמע,
"בוא נתחיל לשחק" אמרתי, ביג קלו נתן את המכה הראשונה, הוא ניסה לתת לי אגרוף, הצלחתי להתחמק מהמכה שלו, ולתת לו מכה בבטן, היו לו קוביות, הוא היה עם שיער קצוץ בלונדיני, עם מכנס אפור ארוך, המכה לא השפיעה עליו, הוא נתן לי מכה בפנים, נהדפתי לאחור, מהמכה.
"זה כל מה שיש לך?" הוא צעק, פתאום כאב ראש עצום הרגשתי, עיניי נהפכו לאדומות שטניות, רצתי תפסתי אותו ביד ימין, סובבתי אותו 3 סיבובים ואז עזבתי אותו והוא עף לקיר, עיניי חזרו לצבעם החומות בהירות הרגילות, והכאב פסק, נחתי על הרגליים, חלש, סקוט היה עם השק כסף, הוא זרק לי אותה ליד רגל ימין,
"תמשיך להתאמן" אמרתי וחייכתי על ביג קלו, הוא עדיין היה מחוסר הכרה,
"נראה אותך מחר?" שאל סקוט,
"כמו בכל יום" אמרתי, ושתיתי מהבקבוק שלי, הלכתי לעבר המחבוא, הקשתי את הקוד ונכנסתי לשם,
האור נדלק, ומיד הבנתי מי הדליק אותו,
"אתה הבטחת לי" אימי אמרה, לא הסתובבתי אפילו כי לא רציתי שהיא תראה אותי, שמעתי את הבכי שעמד לצאת,
"אימא, בבקשה, תחזרי לישון, אני בסדר" אמרתי,
"לא, אני לא יחזור לישון, בידיעה שאתה הולך למכות עם ערסים" היא צעקה, והדמעות התחילו לרדת, יכולתי לשמוע את הדמעות,
"הם לא ערסים, הם חברים שלי" אמרתי,
"תסתובב עליי, תביט בי בפנים למען השם" היא צעקה, הסתובבתי, ראיתי את פניי במראה שמאחורה, היה לי פנס סגול בעין, שיורד ממנו דם,
"הנה, זה מה שרצית לראות? אני מנצל את הכוחות שלי לטובה" צעקתי חזרה,
"אין לך שום כוחות!!" היא צעקה,
"יש לי, אני יכול לשמוע דברים ולראות את העתיד, כמו שאני יודע שבעוד חמש שניות הכוס תישבר" אמרתי והכוס באמת נשברה,
"את יודעת מה אני הכי שונא בכוחות האלה?" שאלתי ודמעה ירדה מהעין הבריאה שלי,
"אני לא רואה עתיד טוב.. אני רואה רק עתיד רע" אמרתי ונפלתי על הרצפה,
"ריק" אמרה אימי וחיבקה אותי,
"אולי לכוחות האלה יש מטרה? אולי אני אמור להילחם בשיבוטים עם הכוחות האלה?" שאלתי ומשכתי באפי,
"אביך עזב, כדי למצוא דרך לעצור אותם, אל תעזוב גם אתה בשביל אותה מטרה" אמרה, היא הזיזה את שיערה השחור המתולתל ימינה,
"וזה היה סתם צירוף מקרים הדבר הזה עם הכוס" היא ניסתה לעודד אותי,
"זה לא, אני כבר ראיתי הרבה דברים שכבר קרו, את חייבת להאמין לי, אני לא בן אדם רגיל " אמרתי ודמעה אחת נפלה,
"אל תדבר שטויות, אתה בן אדם כמו כולם, אתה פשוט קצת שונה" אמרה אימי בניסיון לשנות את דעתי,
"אני לא, אני יודע שאני לא" אמרתי, היא חיבקה אותי,
"שלא תאמר שוב את השטויות האלה, אתה בן אדם רגיל כמו כולם" היא אמרה,
"את יודעת מה עוד ראיתי" אמרתי ובכיתי,
"מה?" היא שאלה אותי וניגבה את הדמעות שלי,
"אותך. בעוד ארבעה ימים את…" אמרתי ולא יכולתי לסיים את המשפט, פשוט השפלתי מבט,
"זה לא יקרה אוקי?" היא אמרה וניסתה לעצור את הדמעות שלה,
"כל מה שראיתי שעומד לקרות כבר קרה, ואני מנסה לעשות הכול כדי שמה שראיתי הפעם לא יקרה" אמרתי,
"אם זה מה שצריך להיות, זה מה שיהיה" היא אמרה,
"את לא יכולה להשאיר אותי לבד בעולם המסריח הזה" אמרתי, והדמעות המשיכו לרדת,
"הי, שזה לא יטריד אותך. מחר אתה הולך להביא לנו מזון, אל תדאג אני יהיה בסדר" היא אמרה וחייכה עליי,
"תבטיחי לי" אמרתי,
"מבטיחה" היא אמרה בקול הרגוע שלה, קמתי לעבר המיטה שלי ונרדמתי.

"ריק, לא!!!" שמעתי את אימי צועקת, היה מולי שיבוט, שיבוט שורידיו השחורים נראים לעין, והוא נראה די מפחיד, היו לו שיניים צהובות וערו היה לבן חיוור,
"אימא, מה את עושה פה?" שאלתי אותה, היה אקדח בידי וכיוונתי אותו לעבר השיבוט,
"ריק, אתה לא רוצח" היא אמרה,
"כן ריק,אתה לא רוצח" אמר השיבוט בקול אפל ומזוויע,
"אני חייב לעשות את זה" אמרתי,
"לא אתה לא" היא אמרה,
"הוא שיבוט, יש לנו הזדמנות לירות בו, אם לא שנינו נמות פה" אמרתי,
"רצח זו אף פעם לא הפתרון" אמרה, היא הורידה את האקדח מידי, השיבוט חטף את האקדח מידה של אימי, בא לירות בי, אבל במקום זה, הוא ירה באימי, היא שכבה על הרצפה, מגואלת בדם,
"ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל את הגורל אי אפשר למנוע" היא אמרה לי חלשות,
"אני יציל אותך, אני יצליח" אמרתי והתחלתי לבכות,
"הכול יהיה בסדר" היא אמרה, ומתה

"לא!" צרחתי,קמתי כולי מזיע, בפחד, התחלתי לרעוד, ילדה אחת מאותו דר איתי התעוררה וראתה אותי,
"מצטער שהערתי אותך" אמרתי בבושה,
"הי הכול בסדר?" היא שאלה אותי,
"כן.." אמרתי והדמעות הוצפו מחדש,
"קוראים לי סוזן" היא אמרה,
"תחזרי לישון אני בסדר" אמרתי וחייכתי עליה,
"אתה בטוח?" היא שאלה אותי,
"כן.,. סתם סיוט" אמרתי, היא נרדמה שוב, שכבתי על המיטה, ואמרתי לעצמי,
"שעומד להתגשם" ודמעה אחת ירדה.

"תסתכל עליי" סוזן אמרה לי, הבטתי בה,
"אני אוהבת אותך" היא אמרה ונישקה את שפתיי בעדינות,
"אני אוהב אותך" אמרתי גם וחייכתי עליה,
"הכול יהיה בסדר" היא אמרה וחזרה לנשק אותי, היא ליטפה את הלחי הימנית שלי, ואני החזקתי במותניים שלה, היינו על צוק לא מוכר, והרוח נשבה שם,
"אני מבטיחה" היא אמרה וחייכה חצי חיוך,
"יופי" אמרתי והמשכתי לנשק אותה.

והתעוררתי. "וואו, שתי חזיונות בלילה אחד" אמרתי וחייכתי אל הקיר.