שיבוט ~ משוכתב פרק 5: הבוגד

שיבוט פרק 5: הבוגד
"בוקר טוב" אמרה סוזן ונזרקה על הספה, שקיות מתחת לעיניה הופיעו והיא פיהקה
"יום קשה היה לנו." היא אמרה תוך כדי הפיהוק ומתחה את ידיה.
"אנחנו עוזבים את המחבוא." אמרתי בהחלטיות, "ג'ונסון ולוק כבר בצד השני של העיר, הם לא בטוחים אם שרדנו. אנחנו נלך אליהם ונמצא אותם."
"מה?" אמרה סוזן וזינקה ממצב ישיבה לעמידה,
"עוד לא התארגנתי." היא אמרה ונגעה בשערותיה המבולגנות.
"אין זמן, עוזבים עוד שעה." אמרתי, אימי הנהנה לחיוב ורצה לחדרה להעיר את השאר.
"קוד 2 האם שומע?" שאלתי במכשיר הקשר שהיה מתחת לספה
"שומע." הוא אמר וקול נמוך,
"אנחנו עוזבים את המחבוא. עכשיו תקשיב לי יש שתי נערים בצד השני של העיר, בשדרת החוץ 8, אני שולח את שאר המורדים לשם. תשלח את אנשייך אליהם. סוף דיווח." אמרתי ודחפתי את המכשיר אל תוך הכיס שלי.
"קומו כבר!" אימי צעקה, מיד שתי האימהות קמו סוזן עדכנה אותם ויצאנו לדרך.
"אתה בטוח שכדאי ללכת לעיר?" שאלה אימי,
"תקשיבו לי. אתם תלכו לשדרת החוץ 8, זה מקום מבטחים שאין בו מצלמות שיכולות להקליט אותך ויש שם מספיק מזון לכול השבוע." אמרתי והבטתי אל תוך עיניה של אימי, היא הנהנה לשלילה.
"אני חייב ללכת לשם. אני שמעתי שהם מחזיקים ביומן של אבא. אני חייב ללכת לשם." אמרתי וחיבקתי אותה בחוזקה.
"אם יקרה לך משהו.." היא אמרה והדמעות חונקות את עיניה. הנהנתי לשלילה באיטיות וצעדתי לעבר סוזן.
"עוד פעם מתפצלים." היא אמרה ולא יכלה להביט בעיניי.
"אני לא יכול להשאיר אותם שם. ראיתי אתמול בלילה 3 אנשים נחטפים והשיבוטים לוקחים אותם למקום מחבוא שלהם. אני חייב להציל אותם." אמרתי וליטפתי את הלחי הרכה שלה.
"אני מצטער." אמרתי, היא הניחה את ידה על עורפי והיא הצמידה את שפתיה לשפתיי, ליטפתי את שפתיה הרכות והיא זזה בהתאם. התנתקנו ומיד רצתי לשם. אחרי שנעלמתי מעיניהם הוצאתי את מכשיר הקשר
"הם בדרך. עוד 10 דקות הם שם." אמרתי,
"יופי." הוא אמר,
"אני חייב שתעשה משהו שיגרום להם להאמין בי 200 אחוז." אמרתי,
"מה אתה צריך?"
"את היומן של ריצארד, ו3 אנשים שחטפתם." אמרתי חלושות.
"תקבל את זה. אבל תזכור שאם הם מגלים אותך, אני מכבה אותך." הוא אמר וגמרנו את השיחה.
שיבוט אחד הביא את היומן והשיבוט השני הביא אליי שלושה אנשים.
"עכשיו תכה אותי כדי שהם יאמינו." אמרתי לאחד השיבוטים, הוא הכה בפניי והרגשתי כאב רב.
"אתה עובד איתם?" שאל אדם אחד מפוחד.
"מעכשיו לא." אמרתי וצבע עיניו נצבעו בסגול, כך גם של כול האנשים או השיבוטים שהיו שם.

נ.מ סוזן
"איזה אמיץ הבן שלך." אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה.
"כן, הוא עזב אותנו רק בשביל הדבר הקטן הזה." היא אמרה, החמצתי פנים.
"דבר קטן? זה דבר גדול!" אמרתי,
"תלוי למי." היא אמרה ועכשיו כבר התחלתי לכעוס.
"לאנשים שהוא הלך להציל!" אמרתי והיא החמיצה את פניה עוד יותר.
"הוא אמר לי שהוא הלך להביא את היומן של אביו!" היא אמרה וכבר שתינו היינו מבולבלות. הגענו לשדרת החוץ 8 ושם הופיעו לוק וג'ונסון קשורים ועל פניהם עצב. הם הנהנו לשלילה במהירות ואז הופיעו סביבנו 4 שיבוטים וכול אחד מהם מכוון את הרובים שלהם אלינו.
"אבל.." אמרתי והרגשתי בלבול רב.