שיבוט ~ משוכתב פרק 4 : שתי ציפורים במכה אחת

שיבוט פרק 4: 2 ציפורים במכה אחת
נ.מ סוזן
תדמייני לעצמך מה זה להיות בתעלת אוורור לא מאווררת, שתחת של נער מתבגר בתוך הפנים שלך, והיציאה במרחק של אלפי מטרים.
"נו הגענו כבר?" שאלתי וניסיתי שלא לנשום,
"עוד.. לא." הוא אמר,
"אוקי, אתם תתקדמו אני צריכה לעשות משהו." אמרתי ויצאתי מפתח האוורור אל תוך שקי זבל מסריחים וירוקים, האור חנק את עיניי ורגליי נכוו מחום הרצפה. התגנבתי אל אולם האימונים כמו שריק אמר ונכנסתי.
"יש פה מישהו?" שאלתי וסרקתי את המקום, הייתה זירת היאבקות באמצע האולם והרצפה הייתה חלקה.
"היי מי שם?" שמעתי קול מאחוריי וטעינת אקדח, מיד הסתובבתי כאשר ראיתי אדם שחום עור, עם קעקוע על הכתף ושפתיים דקיקות מכוון אליי אקדח.
"חכה! בבקשה, אני באתי לפה בשביל למצוא מישהו בשם סקוט." אמרתי בלחץ וידיי רעדו בקצב לא סדיר
"נעים מאוד, אני סקוט. מה את צריכה?" הוא התקרב.
"ריק, הוא שלח לך מכתב." אמרתי ומסרתי לו את המכתב.

נ.מ ריק
"ריק אתה בסדר?" שאלה אימי בדאגה.
"כן.." אמרתי חלושות ושחררתי את עצמי באיטיות, מסרתי לאימי דרך החריץ את המפתח וכול פעם שבא שומר עשיתי את עצמי מעולף על השלשלאות כדי שיחשוב שאני עדיין אזוק אליהם.
"היי מה את עושה?" תפס שיבוט את אימי בזמן מעשה, ליבי צנח לאפס ומיד רצתי לעבר המנעול, פתחתי אותו והכיתי בשומר בחוזקה,
"היי עצור!" צעק עוד שיבוט והתקרב אליי, שחררתי את אימי ואת כולם בזמן שהשיבוטים בדרך, לבסוף כולם התאספו סביבנו וכיוונו את הרובים כלפיי.
"תעזבו אותם!" שמעתי קול מוכר ואחריו ירייה שיבוט אחד נפל ויחד איתו עוד 7, פניו של סקוט נראו מרחוק, והדמעות עצרו מלרדת כאשר ראה את אביו.
"אבא!" הוא צעק ורץ במהירות לעברו,
"לא!" צעק שיבוט וירה בליבו של מנגוס, הוא נפל ארצה על זרועותיו של סקוט והבכי מוכתם על בגדיו.
"סקוט.." הוא אמר והעביר את ידו דרך שערותיו של סקוט,
"אבא.." הוא אמר והבכי לא הפסיק מלרדת.
"אני.. מצטע-" הוא אמר אבל המוות הגיע מוקדם מהצפוי, עיניי נפערו ונשימתו חדלה ידו נפלה מפניו של סקוט והוא חיבק אותו בחוזקה.
"אבא!!" הוא זעק לשמיים, סוזן חיבקה אותי ולא יכלה לראות זאת.
"לא.." הוא אמר ונגע בלחי שלו. יצאנו כאשר מגנוס על זרועותיו של סקוט ורגליו רועדות.
"עצרו! אין לכם לאן ללכת!" עוד 45 שיבוטים כיוונו עלינו את רוביהם.
"קחו אותי! אין לי למה לחיות כבר!" סקוט צעק והניח את אביו ארצה, הוא הרים אבן וזרק אותה על שיבוט,
"עליי תכוונו! תהרגו אותי!" הוא צעק, ויריות נשמעו. עצמתי את עיניי במהירות כדי לא לראות.
"אתם! תקשיבו לי!" צעקתי, סוזן שמה את ידה על כתפי בפחד
"אתם תעזבו את הנשקים שלכם ותלכו." אמרתי והרגשתי שכוח ממלא את גופי, הם הפילו את הרובים הולכו איש איש או יותר נכון שיבוט שיבוט לדרכו.

"אתה מתכנן לספר לי איך עשית את זה?" שאלה אימי ונשענה על המשקוף,
"איך עשיתי מה?" שאלתי,
"מגנוס הכניס אל תוך צלעותייך סכין רותחת, אחרי חמש דקות אין לך אפילו לא שריטה." היא אמרה ושילבה את ידיה.
"כנראה לא ראית טוב. אני לא יודע." אמרתי והבטתי אל תוך עיניה,
"את תשכחי מהדבר הזה, אני לא נפצעתי כלל ממגנוס. הכול בסדר איתי." אמרתי באיטיות ועיניה נהפכו לסגולות והשתנו חזרה.
"רצית משהו?" שאלתי,
"מה.. לא" היא משכה בכתפיה והלכה.