שיבוט ~ משוכתב פרק 3: מרגוס

פרק 3: מרגוס
פרק 3: מרגוס
"אין זמן, הכניסו את הילדים אל תוך תעלת האוורור. המבוגרים נשארים." אמרה אימי, לא היה מספיק זמן לחשוב אז כולם הנהנו לחיוב, פתחתי את תעלת האוורור ותומפסון נכנס ראשון, אחריו לוק, שנפרד מהוריו וטיפס ולבסוף אני וסוזן, היא הייתה בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל עד המותניים, עיניים ירוקות ושפתיים דקיקות ואדומות, חיבקתי את אימי בחוזקה, היא נתנה לי את התיק עם הכסף וטיפסנו אל תוך התעלה.
"איפה הם?!" שמעתי צעקה, כנראה של שיבוט.
"איפה מי?" אימי נהייתה תמימה לרגע אחד, הצצתי מבעד לסורגים מה מתרחש שם. שיבוט בעל צלקת העוברת בגבה עם חולצת טריקו לבנה עמד שם, והחזיק ברובה. יחד איתו עוד כמה שיבוטים שהיו מספיק חזקים בשביל לעצור את כולנו.
"כולכם הולכים למרגוס." השיבוט אמר ועיניי נפערו.
~~~~~~~~
"מי עשה לך את הקעקוע?" שאלתי כאשר הבטתי בכתפו של סקוט, הוא השפיל מבט.
"זה לא קעקוע. זה צלקת. אבי, מרגוס עשה לי את הצלקת והאמין שזה יביא לי מזל ועושר רב."
"הוא צדק," חייכתי, סקוט פלט נחירה והביט בי,
"עושר לא יכול להביא לך אושר." הוא אמר ופרצופו נהיה רציני, "הוא מכר את עצמו לשיבוטים, כדי שהם לא יהרגו אותי. הוא מענה בני אדם עכשיו, כי השיבוטים עבדו עליו שאני כלוא." הוא אמר והשפיל את מבטו,
" ה'קעקוע' הזה, זה הדבר היחיד שנשאר מאבי. אני אמצא אותו." הוא אמר וכיווץ את ידו לאגרוף
"אני נשבע. אני אעזור לך." אמרתי,
~~~~~~~~~
"מרגוס.. אני חייב ללכת לשם!" לחשתי,
"לא" תפסה בזרועי סוזן, הבטתי אל תוך עיניה, היו חלקים קטנטנים של כחול והדמעות על סף עיניה.
"אל תעשה את זה." היא אמרה והידקה את ידה סביב זרועי,
"אני חייב, הבטחתי לו. אם את רוצה לעזור לי, תמסרי לו את המסר הבא." אמרתי וכתבתי פתק לסקוט,
"יש בהמשך הרחוב מקום אימונים, את חייבת למצוא את סקוט מרגף ולהביא לו את זה." אמרתי והנחתי את הפתק בתוך כף ידה.
"אני נשבע לך, אני אחזור." אמרתי וליטפתי את הלחי שלה, היא הסמיקה חלושות וחייכה חצי חיוך,
"אני הולך." אמרתי ויצאתי מהפתח,
"עזוב אותם! אותי אתה רוצה, אני רצחתי את קולונל פטריק אתמול, אני יריתי באדם. אתה רוצה אותי!" אמרתי,
"תעצור גם אותו!" אמר השיבוט והם תפסו אותי, הם איזקו אותי באזיקים בחוזקה ודחפו אותי אל תוך משאית השחורה.
קמתי כאשר פניי כואבות ואני לא מזה איכן אני, שהראייה שלי מתבהרת אני רואה שאני קשור לשלשלאות ואני תלוי באוויר, גם רגליי קשורות בחוזקה ואיני יכול לזוז.
"תעזוב אותו!" צעקה אימי מלמטה, אדם בעל מכנס שרוול שחור ומכסה לבנה שעליה מצוירים קשקושים היה מולי,
"אני מצטער ילד. זה לא אישי." הוא לחש לי והכניס לי יתד לוהטת שהייתה בלהבות אל תוך הבטן,
"אייי" צרחתי מכאב והדמעות יורדות על פניי, למרות שעטה מסכה יכולתי לראות שקשה לו לראות זאת.
"אני מכיר את הבן שלך!!" צעקתי והוא מיד הסיר את היתד מבטני, והתנשפתי במהירות.
"לא. הבן שלי כלוא שם, בתאים שלהם והם יהרגו אותו אם אני לא יעשה משהו, אני ראיתי את זה." הוא אמר,
"לא.. הוא חי." אמרתי והתנשפתי במהירות.
"אני נשבע לך שהוא חי." אמרתי חלושות, כאב חזק יותר מהכנסת היתד הכה בבטני והבטתי בפצע כאשר אני רואה אותו מתחיל לרטוט.
"הנה זה מתחיל.." אמרתי חלושות והפצע התרפא,
"איך?.." הוא שאל,
"זה לא חשוב עכשיו. יש לי תוכנית, תכה את היתד בי שוב רק חזק יותר ותניח אותי בתא עם המפתח.." לחשתי, הוא הנהן לחיוב והכניס את היתד למעל לצלעותיי והכאב היה עצום,
"תפסיק!!" צרחה אימי, הוא הוריד אותי ושם את המפתח על כף ידי.