שיבוט ~ משוכתב פרק 2: כסף זה הכול בחיים האלה

פרק 2: כסף זה הכול בחיים האלה
נכנסתי אל תוך המחבוא בשקט, צעדתי על קצות אצבעותיי וכל רחש הכי קטן גרם לי להחמיץ פנים. התכוונתי להיכנס אל חדרי אבל אז האור נדלק ונעצרתי כאשר אני עומד על קצות אצבעותיי, סיבבתי את פניי באיטיות לאחור כאשר ראיתי את אימי, אישה בעלת שיער שחור שמתחיל להלבין, עיניים אפורות וקמטים בפניה, היא לבשה את אותה חולצה מהיום שהכול התחיל. שהשיבוטים פלשו לארץ שלנו ולעולם.
-"היי אימא, קמתי רק לשתות משהו ו.." אמרתי והיא לקחה נשימה ארוכה "שב." אמרה ברוגע,
"אבל.." אמרתי,
"שב!" היא צעקה והדמעות על סף עיניה. ידה רעדה בקצב מפחיד והיא הביטה בי במבט דואג, צעדתי באיטיות לעבר הספה והתיישבתי, הספה הייתה מעור היא הייתה מלוכלכת וצבעה הלבן כבר האפיר.
"מה עשית בחוץ?" היא שאלה והתיישבה לידי, הנהנתי לשלילה.
"מה עשית?" היא אמרה והביטה בעיניי הכסופות.
"הייתי בתחרות האגרוף!" אמרתי, היא החזיקה בידי בדאגה אבל אני השמטתי אותה ממנה הדמעה ירדה על הלחי שלה והתגלגלה במורדה.
"אתה לא מבין שזה מסוכן לצאת לרחובות בשעה כזאת?" היא אמרה ברוגע,
"אימא, אני לא רוצה לשמוע עוד פעם את אחת מהשיחות האלה." אמרתי וקמתי מהספה בפתאומיות, הורדתי את התיק ממני ונעמדתי מולה.
"את לא מבינה. את אף פעם לא תביני!" צעקתי, הוצאתי את כל מה שהיה בליבי והיא נעמדה גם
"אתה שוכח שהאובדן משותף לשנינו!" היא אמרה,
"לא! הוא לא! את איבדת בעל, מישהו שאהבת אבל תוכלי למצוא אחר! אני איבדתי אבא, שדאג ושמר עליי." אמרתי והדמעות ירדו על פניי.
"את אף פעם לא תביני מה זה לחיות בלי אבא. בלי חברים. בלי חופש. כי לך היו את הדברים האלה שהיית קטנה, לי לא, לא היה לי דבר. במקום לשבת ולגנוב מהם אוכל, לשלוח את האנשים פה למותם אפשר לקנות מהם אוכל!" אמרתי בתקווה,
"אני לא אעשה משא ומתן עם הרוצחים של אביך!" היא צעקה,
"אני לא אשב פה מהצד ואראה אנשים יוצאים אל מותם!" צעקתי חזרה ורקעתי באדמה.
"כסף זה הכול בחיים האלה." סיכמתי והרמתי תיק נוסף שהיה מתחת לשולחן.
"קחי." אמרתי וזרקתי לעברה את התיק,
"מה זה?" היא שאלה והביטה בתיק,
"יש פה 6 מיליון דולר לקניית מזון ושתייה. " אמרתי ולפתע כול מי שהיה 'ישן' התעורר ומיד רץ לסלון,
"6 מיליון דולר?!" צעק תומפסון, הוא היה עם מכנסי ג'ינס קרועים ומלוכלכים הוא היה שרירי וצבע עיניו היו ירוקות, הוא פער את פיו ברגע שראה את כמות הדולרים בתיק. "אין מצב!" הוא חייך וחיבק אותי, כולם היו מאושרים וחייכו לעברי.
"זה יספיק לנו לחודשיים, עד אז אשיג לנו עוד 4 מיליון." אמרתי והבטתי בהם,
"איך?" שאלה אימו של תומפסון, וחיבקה אותי בחוזקה.
"אתם לא מבינים! אתם לא מבינים שהוא משיג את הכסף מאנשים שהולכים מכות אחד עם השני?!" צעקה אימי ונפלה על ברכיה.
"אני לא יכולה לאבד אותך!" היא התחננה והתקדמה לעברי כאשר ברכיה על האדמה וכך גם ידיה.
"אז תתני לי לעשות את זה." אמרתי,
"מורדים, צאו בידיים מורמות ולא, אנחנו פורצים." שמענו את קולו של השיבוטים שמטענים את אקדחיהם,
"מה נעשה?" שאל תומפסון בלחץ.