רצח המונים – פרק 1 חלק א'

האספלט ברחוב הצר כמעט ולא נראה תחת המים השוצפים. עשרה הסטוטים של מים זזים במורד הרחוב, אבל כמעט ואי אפשר לרדת. לא גשם קל, גשם חזק, מבול של ממש. אם הייתם מנסים ללכת מהבית שבקצה הרחוב עד הבית האחרון – הבית היפה שבבעלות משפחת ניומן, לא הייתם מצליחים. הייתם מתייאשים עוד כשיצאתם מהבית הגדול,אבל אמילי גאנט לא התייאשה. היא המשיכה ללכת מתחת למטריה האדומה הגדולה, עם הנקודות השחורות והלבנות. המטריה בקושי כיסתה את התיק הגדול שנשאה על גבה. הוא היה בגובה של חצי אמילי בערך, ורוחבו היה פי שתיים מרוחבה. היא ידעה שהיא חייבת להביא את התיק בשלום עד לבית משפחת ניומן.
היא הייתה ילדה קטנה, כך תמיד היא אמרה על עצמה, למרות שלמעשה היא הייתה כבר בת 13, וכבר נחשבה הסטה לחלוטין. היה לה עור לבן בוהק, כמו של כל בני הכוכב, ועיניים גדולות שתפסו שטח נרחב מפניה העגולים. העיניים שלה היו ירוקות כמו ההסטי שזרם בגופה, ירק בוהק שבני כוכבה זיהו אותו בצבע היבשות של כדור הארץ – הפלנטה הישנה שלהם. גובהה היה סטוט ושני הסטוטים בדיוק, מידה שנחשב ממוצאת למדי, ובמידות כדור הארץ היה נחשבת למטר ועשרים סנטימטרים, כשלושה הסטוטים מתחת לממוצא. השיער שלה היה כחול, הצבע הכי נפוץ לשיער בהסטרה הוטסרה, למרות שהצבע הנפוץ ביותר בכל כוכבי הגלקסיה היה ירוק כצבע עיניה. שיערה הגיע בערך עד למותנה של אמילי גאנט, שלמען הבנתכם, קוראי האנושיים, אסביר כי היא נראתה כמוכם בצורת גופה (מלבד ממדי גופה הקטנים מאוד לגילה). שיערה היה אסוף בתסרוקת האנושית לחלוטין שנקראת בפי בני האנוש "זנב סוס", שגרם לשיערה להיות גלי מהרגיל. ניתן היה להבחין בשיערות הבודדות שנפלו מזנב הסוס ההדוק על פניה, וריקדו על פניה בחינניות כאשר היא זזה.
היא הלכה במהירות במים שהיה ברחוק, מגפי הסיליקון שלה עדיין זוהרים למרות היותם מלאים במים, ולמרות היותם של התאים ההסטולדרים מלאים במים. היא הצליחה ללכת בקושי, מועדת כל כמה דקות על האספלט והלכלוך שזז בזרם. היא נאנחה בכעס, היא שנאה את הגשם שהיה כל הזמן.
היא התנשפה, ואדי נשימתה נראו בקושי, אדומים.

באותו הזמן, בבית של גברת אדרינה ניומן, אחת מהמהגרות מאלבטרוס לייק שבפינלנד המקורית, הייתה מהומה. כל קבוצת ההסטירנות (וההסטירנים) היו בביתה, כולם מלבד אמילי גאנט. אדרינה ישבה על הכורסא שהייתה במרכז החדר, כורסא אדומה עשויה חומר אנושי ששמו משי. היא הייתה אישהמכובדת למראה, אבל על פניה היה חיוך ילדותי. סביבה, על הפרקט שעל הרצפה של אותו החדר ישבו עוד כחמישה עשר אנשים, המבוגרים ביניהם כבר בשנות השעון והצעירה ביותר רק לפני חודשים מספר עזבה את בית השלד שבו היא חיה.

אמילי המשיכה לדשדש במים העמוקים, ושמה לב לקח שהם התחילו לרדת, וזרום פחות מהר. היא הרגישה איך המגפיים מתחילות להתחמם, מחממות את העור שלה באותה ההזדמנות. אור הכוכב נעשה בהיר יותר, ואמילי הצליחה לראות את כל בתי השדרה. היא ראתה כבר את הדלת של בית משפחת ניומן, אבל היא ידעה שעוד הליכה מאומצת נשארה עד הבית, המיים עדיין היו רבים. היא נתקלה באבנים קטנות שהמים לא שחפו, והרגישה איך חלקיקים מהאספלט נתקעים בברכיה. היא נאנחה בדרמטיות, מקווה להצליח לקלל את הגשם המרושע שגרם לה כל כך הרבה צרות. היא כבר הגיעה לדלת הבית כאשר עברה בה המחשבה, שזה הוא טסהון ינואר, המקביל ל"חודש ינואר" האנושי, והנה, עוד כמחצית ההסטאר היא תעבר לתקופת חייה השלישית, אחרי תקופת השלד ותקופת ההסתגלות.