רוח – פרק 1

אני לא רוצה לבלבל לכם את המוח, לספר איך הכל התחיל וזה, אבל אני די רותח עכשיו. בדרך כלל אני אדם שקט כשאני רותח. אני פשוט סותם את הפה, קובר הכל בבטן ומחכה שהכל יעבור, אבל הפעם אני לא יכול לעבור על זה בשקט אז אני פשוט הולך להוציא את זה החוצה.
לא יודע איך להגדיר את זה אבל הרגשתם פעם שהחיים שלכם נשלטים על ידי מישהו אחר ? לא. אני לא מדבר על המטריקס וכל הזבל הזה. אני מדבר על איך שהחיים הם בעצם שבלונה שמתוכה יוצקים תשעים ותשעה אחוז מהמין האנושי. כן, לתשעים ותשעה אחוזים מאיתנו יהיו למעשה אותם חיים פחות או יותר. הם יוולדו, ילכו לבית ספר, ילמדו מקצוע, יתחתנו בשלב מסויים,ישריצו ילדים, יעבדו כל החיים שלהם במקצוע שלהם, יצאו לפנסיה וימותו. זה עד כדי כך שגור, שאנחנו בעצם יודעים שזה מה שהולך לקרות לנו ורובנו משלים עם זה והולך עם הזרם. זה אפילו לא מפריע לנו ואם כן אז אנחנו הופכים להיות מהאנשים הממורמרים האלה שכולם אומרים עליהם שהם מרירים.
גם אני הייתי מהתשעים ותשעה אחוז האלה, וידעתי את זה ואפילו לא היה אכפת לי, עד שביום אחד כשהייתי בן 28, הועברתי לקבוצת האחוז הבודד. אלה שהחיים שלהם שונים בתכלית. חלקכם יחשבו אולי שאין סיבה להתעצבן מזה. הנה יש בן אדם שמקבל משהו שונה מרוב האנשים, משהו מפתיע והוא מתלונן.
אבל אני מקדים את המאוחר, כמו שאומרים. באותו בוקר גורלי, התעוררתי בשלווה לא אופיינית. אני מהאנשים האלה שלא מתעוררים עד לשניה האחרונה וכשסוף סוף הם מתעוררים, הם מתחילים לעשות את כל פעילויות הבוקר כאחוזי תזזית כי לא נשאר להם זמן. בכלל – אם לא היה הרעש ממשאית הזבל שחנתה בחוץ להנאתה והרעישה עולמות, ספק אם הייתי מתעורר בכלל. אני זוכר היטב כל מהלך ומהלך שעשיתי באותו בוקר כאילו הקלטתי את החיים שלי בוידאו ושמתי אותו במוח באיזור השמור לשירים מעצבנים שמתנגנים להם מעצמם בלי אפשרות להפסיק להמהם אותם.
הבטתי בשעון, נחרד למראה השעה המאוחרת, וזינקתי מהמיטה, כשמחשבות רצות במוחי. מחשבות ולבטים כגון האם לותר על מקלחת הבוקר או שמא זהו רעיון גרוע בעליל, תירוצים שונים לאיחור לעבודה. האם תירוצים שגרתיים כ- ”פקק נוראי“ יספיקו הפעם או שיש צורך ביצירתיות ? ואולי בכלל כדאי לשבור את הכלים, להתקשר ולהגיד שאני חולה ?
יצאתי מחדר האמבטיה, עדיין שוקל אופציות ואז זה קרה.
במיטה שלי שכב מישהו. לא, זו לא היתה מאהבת או אפילו לא חברה (את זה אני יודע כי אין לי חברה כרגע). במיטה שכב מישהו. כן, מישהו. גבר, זכר… שנראה דומה באופן מזעזע לי. לקח לי קצת זמן להבין את זה, תמיד שאני מסתכל בתמונות של עצמי, זה אף פעם לא נראה כמוני. בכל מקרה, לאחר כמה שניות בו עמדתי, מנסה להחליט האם אני ער או עדיין חולם, הגעתי סוף סוף למסקנה שאני ער ואכן אני הוא זה ששוכב במיטה. בזה נפתרה חצי מהבעיה. החצי השני עדיין נותר תלוי בחלל האוויר, או ליתר דיוק – עומד מול המיטה ובוהה בה.
אני יודע שאתם עדיין לא מכירים אותי, אבל אני בחור לא טיפש. לפחות זה מה שאחד המרצים באוניברסיטה אמר לי פעם. אני גם לא לוקח סמים קריאטיביים וכבר מזמן לא מעשן עשבים מפוקפקים. לפחות לא באופן קבוע. בקיצור – מה שאני מנסה לומר כאן, בחוסר ארטיקולציה מסויים הוא שאני יודע על מה אני מסתכל.
ניגשתי למיטה, מרגיש קצת כמו הדובון הקטן מזהבה ושלושת הדובים כשהוא מגלה שמישהו ישן במיטה שלו בשני הבדלים מהותיים. אחד – אני ידעתי שאני הוא זה שישן במיטה שלי ושניים, לא היו עוד שני דובים גדולים בבית שיכולתי לקרוא להם.
שלחתי יד כדי לגעת בדמותי השוכבת במיטה. לא בטוח למה ציפיתי אבל היד שלי פשוט עברה דרך הדמות השוכבת כאילו היתה אוויר. למעשה, היד עברה לא רק דרך הדמות, אלא גם דרך הסדינים עצמם. ההרגשה היתה מוזרה מאד, למרות שהיד שלי עברה דרך הדמות השוכבת, יכולתי לחוש במעין קור שאפף אותה.
כל העסק הזה, לקח כמה דקות טובות, שבמהלכן הייתי כל כך מזועזע שלא שמעתי שמישהו דופק בדלת. הדפיקות נפסקו לבסוף והתחלפו להן בקול של מפתח שמסתובב במנעול. זו היתה סווטלנה. היא נכנסה לדירה, תערובת של רעשים של כלים במטבח, מים וארונות נפתחים ונסגרים החלה להישמע. סווטלנה היתה העוזרת שלי, היא באה פעם בשבועיים לנקות את הדירה. לעשות כביסה וקצת גיהוץ. דברים שאני בעקרון אמור לעשות, אבל מתעצל. מחשבה עברה לי בראש, תהיתי איך היא תגיב לעובדה שמספר הקליינטים שלה בדירה הזו הוכפל בין לילה.
היא נכנסה סוף סוף לחדר, עדיין עמדתי שם, מסתכל על עצמי שוכב במיטה.
"שגיא?" היא אמרה במבטא רוסי כשהיא פונה לשגיא ששכב במיטה. היא נסתה לקרוא עוד כמה פעמים, מתעלמת ממני לגמרי. למעשה נראה היה שהיא לא רואה אותי בכלל.
לבסוף, היא נגשה למיטה ונסתה לנער בעדינות את השגיא ששכב שם. היא שלחה יד מהססת ומיד משכה אותה כשצעקה נפלטה מפיה. הצעקה לוותה במספר משפטים ברוסית ובריצה תוך הפגנת מהירות מפתיעה לעבר החדר השני.
טוב, אני לא אלאה אתכם בסיפורים על איך האמבולנס הגיע וכל זה, והאנשים שנכנסו לי לדירה, כדי לראות איך לוקחים את הגופה שלי לבית החולים ולספר אחר כך לכולם שהייתי בחור טוב, ואיך זה שמתתי בגיל .עשרים ושמונה
לזכותה של סווטלנה יאמר שהיא נקתה את הדירה אחר כך.
אחרי שלקחו את הגופה שלי לאמבולנס, הייתי אובד עצות לגמרי. תמיד בסרטים כשמישהו מת, הוא מגיע לגן עדן או שאיזה מלאך נחמד בא ומסביר לו מה העניינים, אבל אני הרגשתי כמו ילד שההורים שכחו אותו בלונה פארק סגור ומה שבאמת רציתי זה לצעוק "הלו !!! מה קורה ?". אחרי כמה דקות נרגעתי קצת ולמרות שהייתי מבולבל, החלטתי לבוא לעניין בגישה מדעית, כראוי לתכניתן בכיר בחברת הייטק. קודם כל בדקתי מה בדיוק הקטע של הלגעת בדברים. כאילו אני יכול לעבור דרך קירות עכשיו ? אז הסתבר לי שכן. אני במצב קורפוריאלי שבו אני בעצם סתם אוויר שיכול לעבור דרך הקירות. מה שלא יכולתי לעשות היה להרים דברים או להזיז אותם, היד פשוט עברה דרכם. אולי לכם זה נשמע מגניב אבל מה שהרגשתי באותו רגע היה בעיקר תסכול. כן, וגם עצבים, אבל את זה כבר הזכרתי מקודם. אפילו רוח רפאים כמו שצריך אני לא. לא יכולתי למשל לקחת סדין לבן, לשים אותו על הראש ולהפחיד אנשים תמימים כי הסדין פשוט היה עובר דרכי.
אחרי שגיליתי את זה, חשבתי על משהו נוסף. מן הסתם אני לא האדם הראשון שמת בהיסטוריה האנושית. זה הרי קורה כל הזמן. אנשים אחרים הרי מתו כבר ואני לא מניח שהם סתם מסתובבים חסרי מעש ועוברים דרך קירות. החלטתי שכדאי לי לשבת, להירגע קצת, לחשוב על העניין ואולי תוך כדי זה, יגיע מישהו להסביר לי מה העניינים. חיכיתי חצי שעה שבמהלכה נרגעתי קצת. הבנתי שכנראה יש לי זמן ואין טעם לעשות כל מיני דברים בצורה נמהרת והחלטתי לעשות מה שאני עושה בכל יום – ללכת לעבודה.