רוחות קולפילד-4

רשימת המקצועות הגיעה אלי כמה דקות לפני שהלכנו לישון. הרשימה הייתה מוזרה יחסית לתיכונים אחרים אבל הייתה לי הרגשה שבית הספר הזה הוא לא בדיוק כמו כל בית ספר אחר.
ברשימה היו מקצועות רגילים (כמו פיסיק, מתמטיקה, וכו'), ואז:
אלכימיה,
אודות מהפכות עולמיות,
כתיבה יוצרת,
ביוטכנולוגיה ,
מדעי החברה.

הרשימה הזאת הייתה מין 'ברוך הבא לבית הספר, עכשיו באמת. אתה באמת עומד ללמוד'. ולא שלא רציתי ללמוד, פשוט הייתי מופתע ממה שאני עומד ללמוד. תמיד רציתי ללמוד אלכימיה, אבל כמו שכולם יודעים המסגרת של בית הספר הרגיל לא ממש מביאה לך ללמוד מקצועה כזה, או ביוטכנולוגיה, או חצי מהדברים ברשימה הזאת.
"מצאו חן בעיניך המקצועות החדשים הייד?" שאל אותי אדוארד כשראה את מבט האושר (שניסיתי מאד להסוות) על פני.
"הם מצאו חן בעיני מאד" אמרתי ושמתי את התיק על גבי, "הולכים?" שאלתי אותו והוא הנהן הנהון לא שבע רצון מהרעיון שהלימודים מתחילים ושם את תיקו השחור על גבו, תלוי רק על כתף אחת.
…

יצאנו מהחדר למסדרונות האפלוליים של בית הספר והוא הוביל אותי לחלקו המודרני ביותר של בניין הלימודים, המקום נראה כמו גלריה לאמנות שאף פעם לא הבנתי. כל הצורות הגאומטריות, והציורים שאנחנו צריכים לפענח אף פעם לא משכו אותי במיוחד, אבל פה הציורים נראו פשוט…פשוטים יותר.
הציורים אמנם במראה יכלו להשאיר מעט רושם של ציור מודרני נורמלי לחלוטין, אבל מאחורי הציוד עצמו, על אותו הדף הייתה כתובה המשמעות של כל ציור. למשל: ציור של יד היוצאת מן החול שמאחוריה היה כתוב באותיות מסולסלות "אתה יכול לעשות הכל". אחרי שקראתי את המשמעות הציור נראה לי קיטשי, אבל בכל זאת זה היה הרבה יותר נחמד בגלריות אחרות שאבא שלי אילץ אותי ללכת אליהן.
עצרנו מול דלת מתכת שעליה צוירו מעט פרחים בקצוות, "שיעור כתיבה יוצרת. הם אוהבים להתחיל את היום במשמעויות נסתרות, שאני אוהב לכנות: בולטיש" אמר אדוארד ואז פתח את הדלת. מולי נגלה חדר שלא היו בו לא שולחנות ולא כיסאות, על רוב הרצפה היו מפוזרים קטעים שונים, חלקם על ניירות רגילים וחלקם על ניירות משונים מחומר שלא זיהיתי. באמצע החדר עמדה אישה עם משקפיים שכיסו חצי מפניה ושיער ארוך בהיר ומתולתל מאד שכיסה חצי מגופה. היא נראתה די משוגעת(דבר שהייתי חייב לציין) אבל אחרי כל שנותי בבית הספר הרגילים גיליתי שהנורמליות של המורים גורמת להם להיות בלתי נסבלים לחלוטין, אז אולי אי הנורמליות תעשה מורה לפחות…נסבל.
"ברוכים הבאים לשיעור כתיבה דובשנים, אני פרופסור אלכסנדרה גרינטיפול. אבל אתם יכולים פשוט לקרוא לי אלכס" אמרה האישה במבטא שלא הצלחתי לזהות, והתיישבה על הניירות מתחת לרגליה. "שנתחיל?"