קרייסט פרק 7 "חזרה"

"קאיה!" צעקתה של קארה נשמעה מלמטה.
"מה?" קאיה החזירה לה קריאה.
"לא אמרת לי שיש ים בדרך." קולה נחלש, התעמעם ונבלע ברעש הגלים הנשברים על החוף.
"חשבתי שהבנת את זה בעצמך."
"איך יכולתי?"
"לא יודעת."
"אז מה את רוצה ממני לכל הרוחות?" קארה כעסה.
קאיה חשבה לה כמה רגעים. "את לא יכולה לרוץ על המים?"
"יכולתי, בהתחלה." קארה הזיזה שערה כחולה סוררת מעינה. "עכשיו אני כבר עייפה, והרגל השניה שלי נגררת. בקצב הזה אני עלולה לשבור אותה עד שנגיע."
"אז תישארו כאן, אני אקח כל אחד מכם למחנה שלנו. זה יכול לקחת קצת זמן אז תנסו לסדר לכם פה משהו," אמרה והמשיכה קדימה, טיילור על גבה, עפה מעל האוקיינוס לכיוון לא נודע.
"אז… טרנס. מה עושים?" שאלה קארה את טרנס שעדיין היה על גבה.
"תורידי אותי ונדבר."
היא הניחה אותו, בעדינות ככל שיכלה, על החול החם והתיישבה מולו, מביטה בו בשאלה.
"מה?" הוא שאל אותה, "צריך להקים מחנה," אמר את המובן מאליו מאחר ולא מצא דבר טוב יותר להגיד.
"באמת? לא ידעתי…" קולה נטף ארס. "התכוונתי לאיך עושים את זה? אין פה כלום. זו שממה של חוף ים, אין כאן אפילו עצים, אני יכולה לספור את כמות העצמים הדוממים שראיתי בדרך הנה על שתי ידיים."
"סתם שאלה, מתי נרדמת אתמול ומתי טיילור העירה אותך?"
"דבר ראשון, אלה שתי שאלות." תיקנה אותו. "ובנוגע לתשובה, שתיים וחצי ושש בבוקר."
"זה מסביר הכל…" הוא נאנח. "טוב, אפשר להשתמש ב – 'כלום' הזה שיש לנו. נישן על החוף," הציע.
"בסדר מבחינתי."
טרנס נאנח בהקלה ונשכב על גבו, ממקם את ידו השבורה לצד גופו, ואמתו החשופה חושפת את הקעקוע העקום. "יש רק בעיה אחת." קארה הביטה בו בשאלה. "זה יכול להזדהם, צריך להחליף את התחבושות."
"מה הבעיה? הערכה אצלי." קארה פרמה את החבל שאיתו קשרה את ערכת העזרה הראשונה לרגלה.
"אה. חשבתי שקאיה לקחה אותה איתה." מלמל בהפתעה.
היא פתחה את הערכה והוציאה ממנה תחבושת מגולגלת. "היא העבירה לי אותה לפני שיצאנו, היא אמרה שעדיף שהיא תהיה אצלי. כנראה בגללך, היא ידעה שיהיה צריך להחליף את התחבושות."
"חכם מצידה."
"היא נראית כמו בחורה חכמה." קארה התמקמה לצידו של טרנס והרמה את ידו הפגועה. "אל תדאג, אני יודעת לעשות את זה." הוסיפה כשראתה את מבטו הלא בטוח.
תווי פניו התרפו והוא התיר לה לחבוש מחדש את ידו. היא לא הורידה את המקבע, אבל כן סידרה אותו מחדש. "זו בעיה דיי רצינית שאין בערכה הזאת יותר אמצעים," מלמלה לעצמה בזמן החבישה. "סיימתי."
טרנס לקח את ידו חזרה ונשכב מחדש על גבו. קארה נשכבה גם היא, במרחק מה ממנו. "זה מרחק ביטחון, כדי שלא אשבור לך עוד משהו במשך הלילה, אני מאוד מסוכנת כשאני ישנה."
טרנס שמע אותה, אך החליט לא לענות. הוא עצם את עיניו ונתן לקול הגלים הנשברים על החוף ונסחפים חזרה לתוך האוקיינוס להרגיע אותו ולהכניסו לשינה עמוקה. בזמן שהיה כלוא במחסן ההוא כבר הספיק לשכוח כמה אהב את הים, את ריח המלח ואת השקט. הוא גם אהב את הכחול העמוק במים הצלולים והצטער על כך שכל מה שהיו עכשיו זה נוזל שחור מנצנץ.
הוא נרדם תוך דקות אחדות.
קארה, לעומתו, שכבה ללא ניע במשך פרק זמן לא ידוע. היא בהתה בשמי הלילה השחורים לגמרי, לא נראו בהם כוכבים, ירח או עננים. אורה החלוש של השמש לא הגיע אליהם, אך עדיין אפשר היה לראות את המקום בו נמצאו. חוף ים שומם ועצים שנראו במרחק. היא הפנתה את מבטה לעבר טרנס, בוחנת אותו, את שיערו הכהה שנפל על פניו ואת עורו השזוף שכמעט והצליח להתמזג עם שחור הלילה. ואז נזכרה בשיערה, ויחד עם זאת בטיילור והערותיה, היא אהבה את המראה שלה, גם אם היה מוזר. קארה נזכרה לפתע במראה של ארבעתם, הם נראו כמו דמויות מסרט מצויר. קאיה עם שיערה הלבן והכנפיים, טיילור שנראתה כמו תפוז רקוב עם עיניה הוורודות, טרנס עם קעקועיו ההזויים והיא, עם שיערה בשלל הצבעים. היא כמעט פחדה לדמיין את השניים האחרים שקאיה עומדת להוביל אותם אליהם.
בסופו של דבר היא נרדמה, מחשבותיה עדיין טרודות במראה וסרטים מצוירים. אך בחלומה לא היו עוד אנשים עם מראה מוזר חוץ ממנה.
***
היא ראתה אנשים בחלוקים לבנים רוכנים מעליה, מחברים מכשירים לגופה ומביטים בצגים שלא יכלה לראות ממקומה. היא ניסתה להשתחרר אך לא יכלה לזוז, משהו עצר אותה. כבל אותה. מחטים חדרו לעיניה, לידיה, לרגליה, לכל מקום אפשרי. אם לא היה זה חלום, הכאב בטח היה בלתי נסבל. המחטים יצאו, אך ראייתה לא חזרה, היא לא הצליחה לראות את האנשים, היא גם לא שמעה את צפצופי המכשירים הקבועים.
קארה הרגישה ששכבה כך נצח. פתאום קולות מעומעמים נשמעו מרחוק, מתחזקים ככל שהם מתקרבים, מרעידים את הקרקע יחד איתם. אחרי כמה שניות, נשמע פיצוץ מתוך החדר, התקרה התמוטטה והכל התכסה עננה אפורה של אבק. אך קארה לא זכרה דבר מכל זה, כי כשהתעוררה בבעתה, כל מה שהצליחה לראות היה שמיים שחורים ואת קול הפיצוץ האחרון מהדהד באוזניה.
***

קאיה עפה כבר כמה שעות, עוברת מעל מקומות וסימני דרך שהציבה לעצמה. טיילור נרדמה על גבה והיא שמחה שלא תצטרך עוד להתמודד עם פטפוטיה הבלתי פוסקים. היא רצתה לישון בעצמה, אך ידעה שלא תוכל עד שתגיע ליעדה, שם תישון בזמן המועט שישאר לה עד עלות השחר.
אחרי כמה שעות תעופה נוספות, הבחינה קאיה ביער שבו עצרה עם מורגן כמה ימים קודם לכן. מלמעלה התוודעה שה- 'יער' הוא לא יותר מחורשת עצים גדולה למדי, ובערך קילומטר ממנה שכנה עיירה קטנה. היא תהתה אם יש בה ניצולים נוספים.
קאיה נחתה בשטח הקטן וחסר העצים והורידה מעליה את טיילור הישנה, שהתעוררה ברגע שגופה נגע בקרקע. "הגענו?" היא מלמלה ופקחה חצי עין.
"כן." השיבה לה קאיה והתקדמה למקום בו ניחשה שמורגן ואלייז'ה נמצאים. היא לא הייתה צריכה ללכת הרבה, בוהק שיערו הלבן של אלייז'ה משך מיד את מבטה. היא ראתה אותו שרוע על האדמה על גבו ושתי צלליות רוכנות מעליו.
"מי אתה?" היא תפסה בכתפה של הצללית שלא זיהתה וסובבה את האדם אליה. בחילה גאתה בה כשהביטה בפניו השרופות וראשו המצולק והדביק.
"זאת אמורה להיות השאלה שלי, את לא חושבת?" האדם שאל אותה.
קאיה נאנחה, הוא כבר השני ששאל אותה את הדבר הטפשי הזה. "לא. אני שוב שואלת, מי אתה?"
"טד ליין. טד 'זומבי' ליין… איך שיותר נוח לך, ואת?" השיב לה באנחה משלו.
"קאיה הולנד. אני מניחה שאת אלייז'ה ומורגן אתה כבר מכיר, אז אין צורך להציג גם אותם." היא החוותה בידה על שתי הדמויות הנוספות. מורגן נופף אליה בידו, מחויך ומלא מרץ. אלייז'ה לעומתו, ניסה לחייך אליה אך התכווץ בכאב. "מה קרה לו?" שאלה בדאגה.
"הוא נפל מהעץ על הגב, נראה כאילו הוא שבר משהו." הסביר טד. מורגן חזר להביט באלייז'ה והחיוך ירד מפניו, כאילו רק עכשיו באמת הבין מה קרה.
"אוקי." קאיה הבינה שלא יהיה לה הרבה זמן לישון הלילה. "יש עוד שני ניצולים שאני צריכה להביא הנה. אל תזיזו אותו בזמן שלא אהיה פה." פתאום היא נמלאה מרץ והרגישה כאילו היא יכולה לעוף עד לחוף בו עצרו קארה וטרנס וחזרה. היא קיוותה בכל ליבה שההרגשה הזאת תתגלה כנכונה ושלא תאבד את כוחה ברגע.