קרייסט פרק 22 "לא ישנתי. חשבתי."

אז החלטתי לוותר על ההודעה. אני לא עד כדי כך נואשת לקוראים, בכל זאת…
***
"אז, בואו נראה." טיילור סרקה בעיניה את חמשת האנשים שעמדו סביבה. הם עמדו בתוך המכתש שיצרה לפני קצת יותר משבוע ומאז שהתאוששה מספיק כדי ללכת בכוחות עצמה תבעה עליו בעלות. האדמה הייתה חלקה לגמרי ורק כמה שברי אבנים וערמת עלים ארוכה ומלבנית שהיו אמורים להיות מיטה הפריעו לנוף החולי המושלם שלה. בדרך כלל הייתה עושה הכל כדי להרחיק מהמקום את שאר הנוכחים בחורשה, אך היא לא החשיבה את הזמן ההוא כ'בדרך כלל'. היא הצביעה בידה על זה שנראה המבוגר ביותר. "מי אתה?"
האדם, נראה כבשנות העשרים לחייו, הסמיק קלות מפנייתה אליו ונראה כאילו לא ממש ידע מה לומר. לטיילור לקחו כמה רגעים להבין למה ואז היא פלטה גיחוך קטן. "הו. זה מפריע לך?" צחקה והביטה על עצמה כשנזכרה שאינה לובשת דבר פרט לבגדיה התחתונים והתחבושות סביב בטנה. "אני יכולה להתלבש אם תרצה."
הוא הנהן במר והיא צחקקה בעונג והתקדמה לכיוון העץ עליו תלתה את בגדיה. היא התלבשה במהירות וחזרה אליהם, שוב מביטה בפנים החדשות. "אז, מי אתה?" שאלה שוב בחיוך, אוספת באותה הזדמנות את שיער התפוז שלה וקושרת אותו על עורפה בפקעת רופפת.
הבחור נראה מעט המום, אך התעשת על עצמו במהרה. הוא הביט בה בעיני הג'וק המת שלו והציג את עצמו, "דייב. דייב ג'וזף קופמן," השיב בנוקשות והזדקף עוד יותר מאיך שעמד קודם לכן. אולי כדי להיראות רשמי יותר. רק לרגע טיילור חשבה שהוא קירח, אך במהרה קלטה שזה בגלל ששיערו התמזג כמעט לגמרי עם החול מאחוריו.
טיילור ניסתה לעצור את פרץ הצחוק שגאה בה, אך בכל זאת כמה נחרות צחוק חנוקות נפלטו לה. "מה הקטע של כולכם עם ההצגה העצמית המגוכחת הזאת? פשוט תאמרו את השם המלא שלכם בפעם הראשונה."
"להזכירך, גם את הצגת את עצמך ככה." העירה קארה משמאלה וזו נעצה בה מבט תמה, כשואלת אותה ללא מילים 'מה את רוצה ממני?'
"אנחנו לא מדברים עלי עכשיו," ענתה לה בקלילות וחזרה להביט באדם שהזדהה כדייב.
"ואתה… חוץ מהשם המעצבן, מה?" המשיכה בתשאול.
"הוא כבר הסביר את כל זה קודם." קארה השתיקה את דייב כשזה בא לענות ונעצה בטיילור מבט זועף.
טיילור הביטה בה בכעס, מנסה לשלוח גיצי אש מעיניה הורודות. "כן, אבל קודם לא הקשבתי. זה לא הוגן שעכשיו כולם יודעים מי הוא ומה הוא עושה כאן ואני לא."
"אז היית צריכה להקשיב, זה גם לא הגיוני שעכשיו הוא צריך לחזור על כל ההסבר הזה רק בשבילך."
"למה לא?" טיילור שאלה בתמימות.
קארה בהתה בה כמה רגעים, ואז פלטה אנחה ארוכה מבין שפתיה. טיילור החניקה את החיוך שהתעקש להתפרש על פניה כתוצאה מהפעולה הזאת. "כי זה ארוך, והוא לא נראה שמח במיוחד לספר את זה גם בפעם הראשונה, אז למה שיצטרך להסביר את כל זה שוב למישהי שבכלל ישנה?"
"אני לא ישנתי." טיילור החליטה להתעלם מכל החלק הראשון של דבריה. "אני חשבתי."
"ועל מה חשבת?" קארה נשמעה כמו אמא שילדתה הרגיזה אותה.
"על מורגן." היא השעינה את ראשה לאחור על כפות ידיה וחייכה לשמיים, כלל לא מסתכלת על קארה שבטח הביטה בה המומה באותו רגע.
"מה יש לך לחשוב על מורגן?" קארה שאלה אותה וקולה מעט גבוה מהרגיל.
"את יודעת, חשבתי על כמה נחמד יהיה לשכב עם אנדרואיד. את חושבת שיש לו את אותם ה… נו את יודעת, כמו שלנו?" טיילור שאלה והמהמה בחולמניות כשהתמונות חזרו לראשה.
"את דפוקה על כל הראש." קארה אמרה זאת באדישות מוחלטת, לא כפי שטיילור ציפתה שתישמע אחרי הוידוי שלה.
"גילית לי את אמריקה."
"אני חושבת שהמשמעות של הביטוי הזה השתנתה מאז מה שקרה כאן."
"אוח, את מוציאה אותי מדעתי!" טיילור התעצבנה ונעצה בקארה מבט כעוס. נמאס לה מכל ההתחכמויות האלה שלה. למה היא הייתה צריכה לעצור את הסכין שלה לפני חודש? היא הייתה בטוחה שהכל היה יותר טוב בלעדיה.
"אני מוציאה אותך מדעתך? אני חושבת שזה דווקא הפוך." קארה לא התרגשה מהצהרתה, מה שהכעיס את טיילור עוד יותר.
"קאיה," היא החליטה לשנות טקטיקה. "אפשר להרוג אותה?" שאלה בחיוך מתוק.
"לא. היא הכרחית להמשך החיים שלנו נכון לרגע זה."
"אז את בעצם אומרת שמתישהו אני אוכל להרוג אותה."
היא לא שאלה, אבל כנראה שכך קאיה קיבלה את דבריה, כי היא החליטה לענות, "אני מניחה שכן, אבל כרגע עדיף שלא."
"שמת לב בכלל למה שעשית? את נתת לה הרגע אישור להרוג אותי." קארה נשמעה המומה.
"בעוד כמה שנים. כן. זה לא שעדיין תהיו תחת אחריותי בזמן הזה." קאיה לא התרגשה במיוחד מההערה שלה וטיילור צחקקה לעצמה.
"אני עומדת להרוג אותך. אני עומדת להרוג אותך," זמזמה לעצמה בשמחה ודילגה בקלילות סביב המעגל. "אני עומדת להרוג את קארה."
"אמממ אני חושב ששלושתיכן איבדתן לגמרי את קו המחשבה הראשוני." היא שמעה את אלייז'ה ממלמל מאחוריה ונעצרה בחדות, נועצת בדייב מבט מחודש.
"נכון… נו?" האיצה בו לדבר.
"אני מסכים עם קארה. אני לא עומד לחזור על זה בשבילך," אמר בחדות והפנה את מבטו ממנה. אחרי כמה שניות הוא עזב את המקום והתרחק עד שטיילור לא יכלה לראות אותו יותר. הוא טיפס על קיר האבן שסבב את המכתש הקטן ונעלם במישור שאחריו.
מחיאות כפיים איטיות הגיעו מכיוונה של קארה. "כל הכבוד. הצלחת לייאש חייל. את מדהימה, טיילור," אמרה ולא טרחה להסתיר את לעגה. היא שלחה עברה חיוך מזלזל ופנתה ללכת גם כן.
"מה, רגע!" קראה טיילור אחריה. היא הופתעה לגלות שקארה התעלמה ממנה לחלוטין. "לא אמרתי שאתם יכולים ללכת עדיין!"
"ממתי אנחנו צריכים את האישור שלך?" שאל אותה טרנס. טיילור חיפשה זלזול בקולו, אך הבינה ששאל זאת ברצינות מוחלטת.
"אני כינסתי את המעגל הזה, מן הסתם שאני אהיה זו שתפזר אותו גם כן," השיבה לו ברוגע.
הוא חייך אליה. "בסדר. אם כך, אנחנו משוחררים?"
מה הוא רוצה לכל הרוחות? טיילור נאנחה בתבוסה ונופפה בידה כאילו היא מגרשת זבוב מעצבן. "כן…"
"תודה לך." הוא הניד בראשו בהנהון יחיד ונעלם בכיוון אליו הלכה קארה. אתם שניכם זוג משמיים, הנהנה לעצמה ולא עצרה את החיוך הקטן שעלה על פניה מעצם המחשבה.
"אתם יכולים ללכת גם, אתם יודעים." העירה כשקלטה שקאיה ואלייז'ה לא זזים.
"את סתם רצית לגרום לדייב לסבול, נכון? לא באמת חשבת מחשבות כאלה על מורגן בזמן שדיבר." אלייז'ה היה זה שדיבר. הוא נשמע חסר אמונה כרגיל. טיילור כבר הספיקה להבין שלא משנה מה תגיד, היא תצטרך לחזור על זה לפניו שלוש פעמים לפחות כדי שייקח אותה ברצינות, וזה מהימים הספורים שהיא מכירה ודיברה איתו.
"לא. אני באמת לא הקשבתי לו. בהחלט חשבתי את הדברים האלה על מורגן ואני לא אשקר, גם רציתי לגרום לו קצת לסבול." היא היישירה אליו חיוך משועשע והוא בתגובה נרתע מעט לאחור. טיילור צחקה קצרות וצמצמה את עיניה. "אתה ממש תמים. זה חמוד."
"אני לא תמים. זו את שהרבה פחות תמימה מאיך שאת נראית," הוא ענה ברוגע משונה.
"אני נראית תמימה?" טיילור הופתעה. היא דווקא חשבה שאפשר להבין ממראה שהיא לא תמימה כלל ואולי אפילו להיפך. עוד יותר היא הופתעה שהתעלם לחלוטין מאיך שכינתה אותו.
"לא." הוא לא הוסיף וטיילור הבינה שלא משנה מה תעשה הוא לא ימשיך לדבר. עוד דבר שלמדה על אלייז'ה מתקופת היכרותם הקצרה, הוא לא נוטה לדבר יותר מדי. בהתחלה היא הניחה שזה כי כואב לו, הרי היא בקושי הספיקה לומר לו שלום וכבר פוצצה על עצמה מטען נפץ והוא נדקר, אך אחרי כמה ימים שהוא כבר היה בסדר היא הבינה שזה פשוט האופי שלו. לא מדבר יותר מדי, נעלם לעיתים ויוצא לצוד בשבילם מקקי ענק למאכל. הוא נטמע בסביבה גם בלי להיות בלתי נראה, עם עורו השחום והבליטות הקטנות שנראות כמו גבשושיות באדמה. בגדיו, החולצה החומה-צהבהבה ומכנסיי החאקי הקצרים שלו ונעלי השטח החומות הוסיפו לזה גם כן, רק שיערו הלבן הפריע לו בהתמזגות המושלמת.
"אה. טוב." היא לא ממש ידעה מה לענות, אז הסתפקה בתשובה קצרה ומקוטעת וקיוותה שיבין את הרמז וילך.
הוא הבין, וטיילור עקבה אחריו במבטה עד שנעלם גם כן. בטח חזר לעץ שלו. היא לא הבינה איך הוא עוד מסוגל לישון שם אחרי מה שקרה, היא בטח הייתה מתרחקת ככל האפשר. היא אמרה לעצמה שזה אלייז'ה, וכנראה שלא משנה כמה תנסה, היא לא תבין איך הראש שלו פועל. מצד שני, היא בעצמה נשארה במקום הפיצוץ, אז מי היא שתדבר? או תחשוב, ליתר דיוק.
"את לא הולכת?" היא שמה לב שקאיה עדיין עמדה שם והביטה בה, עיניה הבהירות חוקרות את פניה ושיערה הצחור תחוב לתוך חולצתה כדי שלא יפריע.
"חלק ממני ממש מרחם על מורגן ברגעים אלו, חלק אחר חושב שזה עונש מוצדק, והחלק השלישי כנראה נשרף," היא אמרה וחייכה אליה בנועם. "אני אלך לבדוק מה איתו." בשניה שהמילה האחרונה יצאה מפיה נשמעה חבטה עזה בקרבת מקום.
"זה…" טיילור לא הייתה בטוחה אם צדקה, אך הבהלה החלה לפעפע בעורקיה.
"זה מורגן." קאיה אימתה את חשדותיה ופרשה במהירות את כנפיה. מעט דם נראה עליהן בשל התכיפות של הוצאתן, אך לא נראה כי קאיה סובלת מכאב כלשהו. היא נסקה מעלה לכיוון העץ של מורגן והשאירה את טיילור להביט בה עד שנעלמה גם היא משדה ראייתה.
"תודה לאל." היא נאנחה לעצמה בהקלה כששוב הייתה לבדה. היא אומנם דאגה מעט למורגן, קצת קשה שלא, אבל הייתה בטוחה שהוא בסדר. הוא אנדרואיד. לא אנושי. מה כבר יכול לקרות לו?