קרייסט פרק 14 "סכנה לאנושות"

שלושתם בהו בו בתמיהה, עד שקארה שאלה, "להתחבא? להתחבא ממה? מורגן, אני לא רואה כאן שום דבר שיכול לסכן אותנו."
"זה בדיוק העניין, את לא רואה שום דבר שיכול לסכן אותנו, כי כל מה שיש פה מסכן אותנו," הוא ניסה להסביר.
"אני עדיין לא מבין," מלמל הנער השני.
"תזכיר לי רגע מי אתה?" שאל אותו מורגן וסרק אותו בחשדנות.
"טרנס. אמרתי לך את זה לפני שתי דקות." התרגז. הוא לא האמין שהגיע למצב הזה, למה בכלל החליט להצטרף אליהן? מורגן השתגע, את זה הוא כבר הבין. אבל למה?
"אה נכון, באמת אמרת. שכחתי." מורגן לא הביט בו כשאמר זאת, אלא נעץ את עיניו באותו בניין ממוטט למחצה שניצב מולם, מוקף בהריסות ושברי זכוכית ואפוף צחנה מתכתית.
צחנה מתכתית… דם. למקום הזה היה ריח של דם. "אה, מורגן, נראה לי שאני מתחיל לחשוב על להקשיב לך בקשר ללהתחבא." הוא לא היה בטוח כלל במה שאמר. הוא לא בטח בכלל במורגן. אבל אם היה בטוח במשהו זה היה שהם נמצאים במקום מסוכן, ולפי הבעתה של קאיה הוא היה בטוח שגם היא הבינה.
"טוב שנזכרת… אבל אני דיי בטוח שאתם כבר לא צריכים." קול נשמע מימינו. קול אחר, לא מוכר ומפחיד. ארבעתם הפנו את ראשיהם בבת אחת ומורגן פלט ציוץ מבוהל, עיניו נפערו לרווחה בהבעה של אימה צרופה שהפכה במהירות להבנה מבוהלת. מולם עמד אדם, נראה מבוגר, לבוש שחורים ואת פניו הסתירה מסיכת גז עכורה ומוארכת. "מורגן!" אמר בהפתעה. "כמה טוב לראות אותך שוב." הוא חייך אל מורגן חיוך ידידותי.
מורגן ניסה להחזיר לו חיוך, אך הצליח רק לעוות את פניו להבעה לא מובנת שנעה בין פחד למבוכה. "הלוואי ויכולתי לומר לך את אותו הדבר, אבל אין לי שמץ של מושג מי אתה." נימת קולו היתה קרה בדיוק כמו המבט שנעץ בו לאחר החיוך הכושל.
החיוך עדיין נשאר על פניו של הזר. "כמובן שאתה לא זוכר. אני מחקתי אותך. או לפחות כך חשבתי." קולו היה מעומעם בגלל מסיכת הגז אך בכל זאת אפשר היה לשמוע את הרצינות בקולו, למרות החיוך המבלבל על פניו. "תמיד ידעתי שאתה מיוחד, אך מעולם לא חשבתי עד כמה."
"תודה?" השיב לו מורגן בחצי שאלה. "אבל אמממ, למה את מתכוון ב – 'מחקתי אותך'?"
"הרסתי אותך, פירקתי אותך, אתחלתי, השמדתי, העלמתי, שרפתי, הטבעתי." הוא מנה את האפשרויות באצבעותיו, וטרנס ראה שהאצבע המורה בידו הימנית חסרה. "בעצם תשכח מהשתיים האחרונות, הן בלתי אפשריות. אבל חסרה לך יד אחת, זה… מספק למדי."
"להוריד לך גם את השניה, שיהיה סימטרי?" שאל אותו מורגן באדיבות והצביע על ידו מחוסרת האצבע. נראה שכלל לא הקשיב למה שאמר, או שהקשיב ובחר להתעלם. "לא? טוב, סתם הצעה ידידותית," הוסיף כשהאדם הכניס את ידו לכיס מעילו.
"איפה האחרים? חשבתי שאתם שישה," תהה וסרק את המקום בעיניו. "או שהאחרים כבר מתו ונשארתם רק אתם."
"זומבי מת. אני לא יודע מה עם השניים האחרים. קאיה," מורגן הפנה אליה את מבטו, "מה עם השניים האחרים?"
"אלייז'ה מתאושש וטיילור עדיין חסרת הכרה," היא השיבה לו בלי להסיט את מבטה מהזר הממושקף. "איפה שאר חולית החיפוש שלך? עדייך מתחבאים במרתף?"
"אני לא יודע על מה את מדברת." קולו היה שלו, אך ההפתעה בעיניו הסגירה אותו. טרנס מעולם לא הבין עד כמה טובה קאיה בניתוח אנשים. "אבל, מורגן, תוכל לבוא איתי רגע?" הוא הסיט את מבטו ממנה.
מורגן נעץ בו מבט ממושך עד שענה, "לא." בשלווה כזאת שנשמע כאילו הוא מנהל שיחת חולין סתמית עם חבר קרוב. האדם, לעומת זאת, נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מכעס ובושה.
"מה זאת אומרת?" שאל באיפוק, אך טרנס הרגיש בשינוי האווירה סביבו. "אל תדאג, אני לא אפגע בך."
מורגן חייך אליו בלבביות. "אני לא דואג שתפגע בי, מדען טיפש, אני פשוט חושב שאם נישאר רק שנינו אני עלול להרוג אותך בטעות."
הזר נרתע מעט, נראה שדבריו של מורגן הצליחו להפחיד אותו. לא בעצם, נראה שמורגן עצמו מפחיד אותו פחד מוות. "מה אתה אומר? אם לא נדבר ביחידות, כל החברים שלך ישמעו." האיום נשמע בקולו, אך לא נראה כאילו מורגן מתרגש ממנו.
"גם אם כן נדבר ביחידות, מי מבטיח שלא אספר להם אחר כך את כל מה שנאמר לי?"
הפעם הזר חייך. חיוך אמיתי ורגוע. "אתה." נראה כאילו עול שלם הוסר מעליו. "אתה תבטיח שמה שאומר לך ישאר שמור אצלך לעולם." צליל קולו המוגבל היה חם ואבהי.
"למה אתה לובש מסיכת גז?" מורגן שוב התעלם.
"אני לובש את זה מפני שבאזור הזה עדיין קיימים שרידים מהפצצה הגרעינית שהוטלה בקנדה. אנשים רגילים יכולים לעבור מוטציה בגלל זה או לחלופין, למות."
"אני לא חושב שאם היית מת עכשיו היה משנה למישהו מאיתנו." מורגן המשיך לחייך אליו. "ודרך אגב, למה אתה מתכוון ב – 'אנשים רגילים'? אני מאמין שששתינו רגילים בדיוק כמוך וכמו כל שאר בני האדם בעולם."
צחוק מהדהד ומלא זלזול נפלט מפיו של האדם וכיסה את הפלסטיק שהגן על עיניו באדים. "אתה כל כך תמים, מורגן. כולכם, כל כך תמימים." ובמילים אלה הוא הסתובב והתחיל להתרחק מהם. הוא בקושי עשה שלושה צעדים עד שקארה הופיעה לפניו והסירה מעליו את המסכה בתנועה חלקה.
"מכל בלבולי השכל שלך עד עכשיו האמנתי רק לדרכים להרוס את מורגן," אמרה לו בחיוך ממזרי. "תעשה לי טובה, אחוזי רדיואקטיביות. יש לי עין ביונית והיא אומרת לי שהאוויר פה נקי כמו השמיים האלה." היא הצביעה מעליה, על השמיים הצלולים, השחורים מהלילה שכבר ירד וחסרי הכוכבים, הירח או השמש. "עכשיו, מי אתה ואיך אתה מכיר את מורגן?"
"לן גריר," בקולו לא היה ההיסוס שטרנס דימה לשמוע. "מדען שנהרסה לו המעבדה ומחפש כרגע את כל יצירותיו הפגומות ואת אלה שלא השלים. את אחת מהן דרך אגב, קארה וויט, למרות שבמחשבה שניה נראה לי שיותר מתאים לך בלו."
"יצירה? פגומה? אתה טוען שיצרת אותי ושאני פגומה?" קארה שאלה כלא מאמינה, למרות שטרנס ראה בעיניה שהיא מריצה בראשה את הדברים שאמר לה קודם מורגן. הם ומה שהלן הזה אמר היו פשוט דומים מדי.
"את ספציפית אחת מהיצירות הלא גמורות, לעומת זאת אתה – " הוא הצביע כעת על טרנס " – אתה גמור, אבל נכשלתי לגמרי בקעקועים האלה. לא יהיה לך אכפת אם אהרוג אותך, נכון? אתה סכנה לאנושות." כולם הפנו אליו את מבטם והוא לא ידע כמה זמן יצליח לשאת את הפנים המבולבלות האלה ששואלות אותו מיליון שאלות כאילו יש לו תשובות בשבילם.
הוא פתח את פיו לומר משהו אך לן השתיק אותו בהרמת יד. "אתה יודע מה הקעקועים האלה עושים?" טרנס הנהן. "אני מניח שהתנסת בזה כבר כמה פעמים עד עכשיו." הוא שוב הנהן, למרות שלא היה לו מושג לאן הוא חותר. "אתה רוצה שזה יפסיק?" לן שאל אותו בחיוך לא בטוח וטרנס פתאום שם לב לפניו חרושות הקמטים שקודם הוסתרו על ידי מסכת הגז.
"שמה יפסיק?" טרנס החזיר שאלה, ולא נתן לו זמן להגיב, "תבין, זה לא שאני זוכר משהו ממה שקורה, אני רק יודע מתי זה מתחיל ואיך זה נגמר."
"זה בדיוק העניין, אם תיתן לי לעזור לך, לא יהיו לך פערים כאלה יותר." לן חייך אליו בנועם, אך משהו בחיוך שלו צימרר את טרנס. הוא הביט בחבריו וחיפש תשובה בפניהם: מורגן סימן בידו על צווארו ואז על לן וטרנס הבין מכך שהוא לא בוטח בו, בלשון המעטה, והמבטים הרצחניים שהגניב לעברו רק חיזקו את ההשערה הזאת, קארה הביטה בו ובלן לסירוגין ונראתה אובדת עצות לגמרי וקאיה פשוט עמדה שם במבט אטום ובוחן. לן ככל הנראה קלט את התלבטותו, כי הוסיף ואמר, "זו החלטה שלך, החברים שלך לא יכולים לעזור לך בזה. תחשוב על זה, לחיות בלי הפחד הזה לפגוע באנשים בלי כוונה ואז לשכוח מזה. תחשוב איזו הקלה זה יכול להביא."
טרנס פתח את פיו לענות לו, אך סגר אותו כשלא מצא מילים מתאימות. הוא רצה לשאול את קאיה לדעתה, ואז עלתה בראשו תהייה אחרת, "תגיד, איך אתה חי? לא הייתה פה איזו מלחמת עולם שלישית או משהו כזה?"
לן הביט בו כמה שניות, ואז בקארה, מורגן וקאיה, ולמראה מבטה התוהה הוא גיחך. "אתם באמת חושבים שאתם היחידים ששרדו?"
"אנחנו לא?" שאלה קארה בפליאה.
לן הסב אליה את מבטו והגיחוך הקטן שלו הפך לצחוק של ממש. "לא חשבתי שאת עד כדי כך טיפשה." המשיך לצחוק. "אומנם העולם באמת היה במלחמה, אבל יש מקלטים, מבנים ממוגנים ומקומות שלא הותקפו, אז כמובן שיש ניצולים. אתם לא היחידים, ואתם לא צריכים לחוש כל גאווה על זה שרק במקרה לא הייתם שם כדי להיפגע. להיפך, הייתם במקום אחר ונועדתם לפגוע."