קנוניית המאה – פרק 2 חלק 1

"כמה סבל ספגו הקירות האלה…" מוז'וב הצמיד את אוזנו לקיר. אצבעותיו טיפסו אחרי כתמי הדם בהערצה, כמעט בערגה.
אמיליה הביטה בו באי נוחות. "אנדריי, אל תהפוך את זה למה שזה לא. אנחנו עושים את זה כי אנחנו חייבים."
הוא הסתובב אליה בפתאומיות. "השקר הנורא מכל הוא השקר העצמי, יקירה."
"בסדר." הפטירה, והוציאה מתיקה תיקייה אדומה. "יש פה הכל. כמו שאתה יודע, אנחנו כבר הגענו לאיטליה וצרפת…"
"וארה"ב?" הוא קטע אותה באמצע.
היא חייכה. "ארה"ב מכוסה לגמרי. ניו יורק כולה מלאה באנשים שלנו, משם נפעל."
מוז'וב חיכך את ידיו בסיפוק. "נהדר, אמיליה שלי. מושלם," הוא התקרב אליה ולחש לה. "אני מוקסם מימך כל פעם מחדש."
מוז'וב יצא מהחדר וצעד במהירות בטרקלין, עד לדלת היציאה. בחוץ המתינה לו ב.מ.וו כסופה ועם דגם ממוגן ירי שהוכן במיוחד בשבילו. הוא נכנס לרכב והתניע, כשברדיו התנגנו שירי מסורת רוסיים. הוא הביט החוצה, אל רחובות מוסקבה המושלגת. אנדריי מוז'וב ביקר בארצות רבות בעולם, הוא ראה כמעט כל יבשת. אבל מוסקבה הייתה ביתו. הוא אהב אותה כמו אישה והכיר אותה כמו את כף ידו.
הוא ידע היטב לאן מועדות פניו, אבל היסס. הוא לא רצה להודות בכך שהוא פחד, אפילו רעד. הוא האזין לאין ספור סיפורים לא חיוביים במיוחד על האיש הזה – הבוס שלו למעשה, והמחשבה שיפגוש אותו ערערה אותו.
אחרי נסיעה ממושכת, הוא זיהה את הבניין. בניין בגוונים חומים, עם ארכיטקטורה ישנה, כנראה בן 70, בעל 20 קומות לפחות. היום הוא אמור לשמש כמוטל זול.
מוזו'ב תחב את ידיו במעילו העבה ויצא אל הבניין במהירות, נמלט ממטר הגשם והשלג.
"שלום," רכן אל פקידת הקבלה. הוא התקרב אליה ואמר בשקט: "אני צריך לקבל קופסה חומה." זה היה הקוד שהורו לו לומר.
הפקידה הנהנה והעבירה לו פתק לבן מקומט. "יום טוב אדוני!"
על הפתק היה כתוב 'קומה 7, המשרד של בוריס דומב.' מוז'וב ציית, הוא נכנס למעלית ויצא בקומה ה7. הוא נכנס למסדרון משרדים ארוך, וחיפש שלט או סימן שיבהיר לו איפה זה בדיוק 'המשרד של בוריס דומב'.
הוא מצא. שלט ממתכת – "בוריס דומב – מנהל כללי". זה הסימן שלו.
הוא פתח את הדלת באיטיות. בפנים המתין לו אדם שישב על כיסא מסתובב, כשידיו שלובות על שולחן עמוס ניירת.
"אני אנדריי מוזו'ב." אמר בהיסוס.
"אתה יכול לקרוא לי מקסים. שב." הורה לו והצביע על הכיסא. מוז'וב התיישב, וחש במעט הקלה. 'אני עדיין חי, זה כבר טוב.' חשב.
"הקשב לי טוב, אדון מוז'וב. העסק ה"קטן" שלנו, הוא כמו שאתה יודע עניין רציני. אני ואתה? ברגים קטנים במערכת גדולה. אבל אני יכול להגיד לך שהמעסיקים שלי מאוד מרוצים מהעבודה שלך. כבר הרבה זמן לא יצא לנו לקבל חוקר טוב. אתה יודע להוציא דברים בכוח, הא?" חייך אליו.
מוז'וב קצת נרגע. הוא ציפה לבן אדם מאיים, שרירי עם שומרים עוד יותר מאיימים לצידו. אבל הוא היה לבד, לא מאיים ואפילו קצת נינוח. "כן, אדוני."
"ובכן, אנחנו שמחים. לאור העבודה הטובה שאתה עושה, אנחנו שולחים אותך למשימה בארה"ב."
הוא חייך בליבו. ארה"ב. הוא שהה שם לפחות שליש מחייו, והוא קיווה בכל ליבו שהמשימה הזו תהיה בבסיס הארגון, בניו יורק.
"בניו יורק. אנחנו צריכים שתוציא "כמה מילים" מ… עובדת שלנו. אנחנו חושבים שהיא, איך אומרים בסרטים? חפרפרת. 'סוכנת כפולה'." הוא צחק, אבל אז הרצין את פניו במהירות. "אנחנו רוצים שתוציא מימנה כל מה שאתה יכול, בכל צורה. אסור לארגון הזה להיפגע, אחרת כל הכדור הזה ייפגע. הכנו לך מסמכים, ויזה, דרכון, דירה. כל מה שצריך, לפי הפרוטוקלים. אתה לא הולך לסרב, נכון אדון מוז'וב?"
"מובן, אדוני. אבל אני צריך שם."
"קירה. קירה פיטרסון."
מוזו'ב לא יכל להסתיר את ההלם בפניו. עיניו שקעו פנימה, והוא טמן את ראשו בין ידיו.
"הכל בסדר, אנדריי?"
לא. הכל לא בסדר. ביקשו מימנו להרוג את אחותו.