קטע מהספר-״יציבות״-אשמח לתגובות!

ערב שקט במושבה שבצד השני של הנילוס.לפחות כך זה נראה.אך למען האמת,מה שנראה לנו כשקט גמור מצטייר בעיני כמה כוהנים,,שמתחבאים שם כשליה ותינתן דופקים בחוזקה,כנצח.מתחבאים וקוראים שוב ושוב את גזר הדין שניתן להם ב׳חסדי המלך׳ אחנאתון לפני שבע שנים.מגילה עטורה בחותמת מלכותית אדומה כדם,שתשפוך את דמם של כוהנים רבים כל כך:
׳בעזרתו של האל היחידי והעליון
זה היה כמו חלום מתוק כשהאל בא אלי ונתן בי את האות הברור-לשלוט בדרכיו ובחוקיו.לפיכך,עומדים בפני עסקינן שתי בחירות שיבחרו-ימירו דתם לדת האמת והיושר או שימותו באש ובחרב.כל איש אשר יימצא בקרבו סימן,ולו הקלוש ביותר,לעבודת נכר-אחת דינו למות במוות קשה ומייסר…״

זאת ההזדמנות האחרונה שלהם לברוח,המוצא האחרון לחיים ולא למוות.כי מאז שהפרעה הוציא את האיגרת אף אחד מהם לא הצליח לקרוא מעבר לשורות האלה והם אף הכריחו את עצמם לדלג על השורה הראשונה.
״בואו,תיכנסו!״נשמעה לחישה רמה מאחוריהם.אישה מבוגרת בשנות החמישים לחייה ניגשה אליהם וחפזה בהם שיכנסו לביתה.אך נסגרה הדלת-החלה להטיח בהם בתחינה מרה.ובצדק.
״מה אתם חושבים שאתם עושים ברחוב הראשי של העיר?! נס שהשומרים לא תפסו אתכם כך.אתם יודעים כמה שומרים מסתובבים כאן בלילה? סכנת נפשות ממש! הנה,שבו לכם.מיד אני מוצאת לכם משהו לאכול ולשתות…״
״לא צריך,גברתי.עוד רגע קט ואנחנו מסתלקים כאילו בלעה אותנו האדמה.״אמר אחד מהם.
״עכשיו? ולאן תלכו,כוהנים מסכנים שלי? האזור הזה מסוכן מאוד-השומרים של המלך תרים כאן לעיתים קרובות.דעו לכם והישמרו.״
״אמרו לנו שהאזור הזה פחות מסוכן מהערים האחרות שהוא פינה.״העיר אחר.
האישה צחקה צחוק מר.״פחות מסוכן?שיטו בכם,עבדו עליכם.פחות מסוכן אמרו לכם,הא? המקום הזה הוא המקום הידוע ביותר ששוכנים בו כוהנים מאמינים.הוא חשב שיוכל להשמיד את כולנו עם השומרים החמושים שלו-וטעה בגדול.ניסים קורים כאן,האלים שומרים עלינו כל הזמן.כמו שאנחנו שומרים על קדושת המתים-כך הם שומרים עלינו.״היא אחזה הקמע שעל צווארה השזוף,״אך בכל זאת המקום הוא מקום מסוכן.פחות מסוכן אולי בגלל הניסים,לא פחות ולא יותר.אז,״שאלה בחשדנות והתיישבה בניהם,״מאיפה באתם אלינו?״
הכוהנים הסתכלו אחד על השני,ובשיח אילם החליטו בסופו של דבר לענות.
״אנחנו ברחנו מלוקסור לפני חודש-חודשיים.כמעט תפסו אותנו בזמן שיצאנו מהמחבוא.״ענה הראשון,״תודה שהסכמת להכניס אותנו.״
״ושאני לא אכניס אתכם? תסתכלו על עצמכם,מסכנים שלי.ואני יושבת ומדברת כמו טיפשה במקום לערוך לכם שולחן ומקום לינה.טיפשה,טיפשה!״
הכוהנים חייכו בינם לבין עצמם,והיא ניגשה למטבח והוציאה כלים מן הארון וקמח מן המזווה.
״הנה אתה,גש ותביא את כד המים שליד הדלת,משמאל.תודה לך.הנה,אני כבר מתחילה ללוש בצק ללחם.מקווה שזה לא יארך זמן רב מידי.״אמרה האישה בחביבות,״לא יוצא לי הרבה לפגוש צעירים חביבים כמוכם.עוד מעט תפגשו את בעלי והבנים שלי-כל היום רק עבודה,עבודה עבודה.אין זמן לדבר,אין זמן לאכול,אין זמן להחליף מילה עם האישה שמחזיקה את הבית בזמן שהם לא פה.ובכלל הבן הצעיר שלי,שיחייה…מסכן את עצמו בכל רגע נתון.הולך לבירה,וחוזר פעם בכמה חודשים כדי לא להדאיג את אבא אמא…״.היא לא הפסיקה בשטף דיבורה גם כשהכניסה את הלחם לתנור החם ונכוותה במקצת.״מתעקש לעבוד אצל הצורר הזה.עמוק עמוק בלב הסכנה.מה לעשות,ילד עקשן הבן שלי.״
נשמעו נקישות חלושות על הדלת,והיא ניגשה לפתוח אותה.
״תודה לאלים שאתה בסדר,ורוהן!״היא חיבקה את בנה בחוזקה במפתן הדלת הסגורה,״כמה זמן כבר לא ראינו אותך! תאווה לעינים,אתה-והשיגעונות שלך!״
למשמע דבריה לא יכל רוהן שלא לחייך.וגם הבעל.שכבר היה בתוך הבית.״ואיזה שיגעונות לא תאמיני-מחריפים מרגע לרגע!״
״נו,ראיתם?״היא פנתה לכוהנים שזנחה,אבל רק לרגע.״כשהם באים לא צריך לבשם את הבית-הכל מהעבודה.בואו,נשב עד שהסעודה תהיה מוכנה.נטשתי את חברי לשיחה כדי לתת לך את החיבוק הזה,רוהן.״
וכך הם התיישבו סביב השולחן ודיברו.כאילו הכירו זה את זה במשך ימים רבים.
״אני מאוד מצטער על מה שקרה ללוקסור.״פתח הבעל בשיחה,״איפה המשפחות שלכם?״
״כנראה בעמרנה.לא יתפסו אותן שם.״
״מהבחינה הזאת זה באמת מקום בטוח.״העיר רוהן,״בכל מקרה,אם תרצו להעביר להם משהו אני חוזר לשם בעוד יומיים-שלושה.״
״באמת,רוהן,תישאר עוד קצת.תעשה להורים שלך טוב על הלב!״נזפה בו האם,״כל פעם שאני רואה אותך הולך אני לא יודעת אם תחזור אלינו בפעם הבאה.״
״אז אני אשאר עוד קצת.אבל אני צריך לחזור לשם כמה שיותר מהר,הבן חולה לעיתים קרובות מאוד.״
״לא שמעתי על זה,חדש לי.״העיר האב וניגש ליטול את ידיו.
״זה שיש לך בן שמגלה סודות מדינה זה לא אומר שאני אמור לספר אותם.״ציין רוהן,והחליף את נימת דיבורו לרצינית.״למלך יש ילד ובזמן האחרון צריכים אותי שם הרבה.הוא חוטף דלקות בריאות על ימין ועל שמאל.״
״לזה אתה קורא מלך?!״קרא האב(בשקט כמובן),״שיבוא יום ומלך יהיה בצמרת השלטון תגיד יש מלך.זה לא מלך זה,זה טרוריסט,רוצח!״
״סתי די! ״התרגזה האישה,״מה הילד קשור לזה? הוא לא בחר לחיות במציאות כזאת.אתה יודע.הוא בסך הכל ילד!״
״בסך הכל ילד,הא? עכשיו אולי.הוא יורש העצר שלו,אל תצפי ממנו להתנהג שונה מפאפו שלו.״
״איך אתה מדבר,בושה וחרפה! מה הילד מבין? מסכן! פגשת את האבא?״
פני האב לבשו ארשת זעומה.״מה זה משנה פגש,לא פגש-כולנו פגשנו את הפרצוף האמיתי שלו לפני ככה וככה שנים.מבחינתי לאדם שהורג אנשים בכמויות כאלה לא מגיעה זכות קיום.מהשמיים לא הורגים אותו רק בגלל שהוא אבא לילדים קטנים,וזה הכל.ואני באמת לא מבין איך הוא יכול ביד אחת להרים ילד והשניה לחתום על גזר דין מוות.אתה תראה רוהן,כשהילד הקטן שלו יגיע לגיל שהוא יכול להסתדר בעצמו-האשמדאי הזה לא יהלך בינינו עוד.עד כמה שהוא יכול בכלל ללכת.״
״אני יודע שזה נושא בעייתי,במיוחד בשבילך אבא,אבל תבין,אני שם בשביל הילד הקטן.הוא זקוק לי.״
״מה קרה שהוא כל כך זקוק לך פתאום?״
״כל הזמן.לפני חצי שנה הוא התעלף בשנתו.דלקת ריאות רצינית מאוד.מאז הוא חוטף וחוטף לפחות שלוש-ארבע פעמים ברבעון.כל זאת ועוד.אני ממש מרחם עליו.״
האם עוטה מבט רחמני על פניה חרושות הקמטים.״מסכן,פשוט מסכן.אין לי מילה אחרת.רחמנא ליצלן! בן כמה הוא שהוא הספיק לקבל את כל הברכות הללו?״
״עכשיו הוא בן שמונה.זה התחיל לפני חצי שנה.״
״מסכן! אם יכולתי לעשות משהו,הייתי עושה את זה מזמן.איך הוא מגיב לכל זה? מה הוא אומר?״
רוהן לא יכל שלא לחייך כשנזכר בתשובה.
״הוא אומר לי-׳אני חושב שהיו צריכים לתת לי שם אחר,אבל מצד שני אני לא מקנא בכל האחרים שלא קיבלו אותו.׳.שאלתי אותו למה,והוא ענה לי כך-׳כי הם בכלל לא יודעים להעריך את מה שהם קיבלו.כל פעם שאני חולה אני מתפלל לאלוהים שאני אוכל לצאת ולחזור לשיעורים ולאימונים שלי.והם? כל הזמן מעבירים את הזמן מבלי לדעת מה הם מפסידים כשהם לא נולדים למציאות כמו שלי.ולכן המסקנה היא שאני בבירור נהנה יותר מהם.׳
בהתחלה לא הבנתי איך זה יכול להיות.שאלתי אותו-׳איך? ראיתי שהאחרים מציקים לך.אתה רוצה שאני אעשה משהו בנוגע לזה?׳״
״ומה הוא ענה?״
״הוא צחק וענה-׳לא,הם פשוט מקנאים,הם פשוט לא מבינים שהם מקנאים במזל הטוב שלי.אני בטוח.׳ ״