ציפורי השטן – פרק 2 – הנערה

פרק 2 – הנערה

אור השמש החורפי עושה סיבוב מלא על דופן המיכל ומשנה את צבעו לאדום חלוש. אני מזדקף במהירות למשמע יללה חלושה ומשתדל להביט דרך החור המורחב מבלי להתקרב אליו יתר על המידה. חתלתול שחור שנמלט מהשגחתה של אימו, עומד על מכסה המנוע של אחת המשאיות, צעיר מכדי להבין את גודל הסכנה. הוא מילל שוב, רזה ומוכה רעב, ומביט לכל הכיוונים, מחפש דבר מאכל.
יללה קורעת לב נשמעת מכיוון אחר. אימו קוראת לו לחזור אליה. החתלתול פונה לעברה ומתכונן לקפוץ אל הקרקע.

צווחה מוכרת. צלליות נעות במהירות. החתלתול קופא במקומו, מבטו נעוץ בשמים. אימו מיללת במצוקה מכיוון לוחות המתכת המונחים על קיר המוסך. החתלתול אינו מסוגל לזוז. צווחת הציפורים מקפיאה אותו, יוצקת בטון בשריריו, בולמת את האינסטינקטים שלו. שתים מהן צוללות ממעל, נאבקות זו עם זו באוויר. תחושת האימה מקפיאה גם אותי.

תנועתן מהירה מיכולתה של העין להבחין בפרטים. החתלתול מונף באוויר ונעלם. הציפור המפסידה נחבטת אל מכסה המנוע ומושלכת אל הקרקע. נוצות עפות באוויר, והציפור משחררת צווחת זעם ומביטה היישר אלי, זנבה הקצר מונף באוויר, עיניה המהפנטות אוחזות בי. היא כחושה ומטורפת מרעב. החתלתול כבר נמצא בוודאי בבטנה של האחרת. אני מגייס את כל כוחותיי כדי להתרחק מהחרך ונסוג למרכז הבטוח. הציפור המתוסכלת עפה ונחבטת בעוצמה במיכל, גורמת לענן של חלודה למלא את חלל האוויר. אני משתעל וחובש במהירות את המעיל והקסדה, אצבעותיי נחתכות מהתיל החד. אם לא אמות מידי הציפורים, החלודה תהרוג אותי.

הלילה יורד ותחושת החמימות נעלמת במהירות. שקט וחשוך בחוץ, רק הירח מבצבץ לעיתים מבין העננים ומאיר באורו הרך את גוויות הפח. מכיוון הים נשמעים קולות שקשוק של רכבת רחוקה. אני מזדקף, מופתע. אם רכבות עדיין נוסעות כנראה שהפסים עדיין פנויים והצבא עדיין קיים. למעשה, כשחושבים על זה, הרכבת היא אמצעי התחבורה הבטוח היחיד שנותר, אם הקרונות משוריינים וחלונותיהם מוגנים. אני בוחן את השטח לפני שאני מעז לפתוח את מכסה המיכל, ממתין עוד כמה דקות בתוכו, אוחז ברובה המכוון אל הפתח. רעש משאיות חלוש נשמע מכיוון כביש ארבע הרחוק, עוד ועוד משאיות, נוסעות מצפון לדרום.

איך הצלחתי לשרוד עד כה? הייתי זהיר. אני ממתין בסבלנות ובודק את מעט השמיים שנגלים דרך הפתח. פתאום אני שומע רשרוש ואני מושך בחוזקה את הידית הסוגרת את המכסה. ממזרות שכמותן. הן עמדו וחיכו שאצא החוצה, אבל סבלנותן נגמרה. הן צווחות בחימה ונחבטות שוב בדופן המתכת של המיכל. אני חוזר לשבת, בטני כואבת ומציקה. גלים של כאב שוטפים אותי ומשוועים להקלה. יותר מידי תפוזים, פחות מידי חלבונים. אין לי ברירה. אני כורע בקצה המיכל ואחר כך מתרחק לקצה השני, נגעל מעצמי.
גשם מתחיל לרדת והטיפות נוקשות ברעש על המתכת. אני אוסף את הטיפות שזולגות דרך החור לתוך מימיה. הציפורים שונאות את הגשם, אבל הן עדיין בסביבה. אני יכול להרגיש אותן, את תמציתן המרושעת, המורעבת.

לפתע אני שומע צווחות ומשק כנפיים רם המתגבר על רעש הרוח והגשם. אני מציץ החוצה ומצליח לראות אותן נוסקות אל על, פונות דרומה, מקורן החד נוצץ באור הירח. לאן הן טסות? מה גרם להן לעזוב אותי? אני לא שואל יותר מידי שאלות. זו הזדמנות וצריך לנצל אותה. אני מרים את המכסה, מנסה לחוש את הסביבה ויודע שהשטח פנוי. כמה צעדים ואני נע לאורך קיר המוסך, הרובה בידי וטיפות הגשם נוקשות במגען עם המעיל המשוריין. הוא יחליד במהרה אבל זו הקטנה בבעיות שלי כרגע. אני פונה לכיוון מערב, אולי אצליח להגיע לתחנת הרכבת ולמצוא שם את אחד מכלי הרכב המשונים הללו ששמשו פעם את עובדי הרכבת כדי לנוע לאורך הפסים. ליבי פועם במהירות, זמני קצר, הציפורים בודאי יחזרו עוד זמן קצר. אם אהיה בשטח פתוח גורלי נחרץ.

בקצה הרחוב אני רואה מה משך את הציפורים. משאית משוריינת עומדת בצד הכביש, אורותיה דלוקים, מאירים את המחזה הנורא. הציפורים מנקרות בזעם בגופה המוטלת על הכביש, מעיפות אותה מצד אל צד, מנסות לנגוס בה מבעד לקסדה ולשריון, צווחות זו על זו, עסוקות מידי מכדי להבחין בי. אני מבחין בג'ריקן דלק פתוח עומד ליד מסחרית שחלונותיה מנופצים וצינור משתלשל ממנו. הבחור בודאי ניסה להשיג מעט דלק עבור המשאית שלו והציפורים השיגו אותו. מזל רע עבורו, הזדמנות פז עבורי.

אני רץ לעבר המשאית ואז שומע את הצרחות.

אני מבחין בנערה על רקע האור המסמא. היא יושבת בתוך המשאית, במושב הנוסע, פרצופה דבוק אל הזגוגית ופיה פעור בצעקה. פניה לא מוגנות, שיערה ארוך.

אני רץ ולוקח את הג'ריקן. הבחור הספיק למלא אותו מעט. הציפורים עדין עסוקות עם הגופה. אני רץ לעבר המשאית ופותח את דלת הנהג. הנערה מתבוננת בי באימה ומתכווצת כולה. היא ממשיכה לצווח וידיה מתרוממות להגן על גופה. אין לי זמן להרגיע אותה. אני מנסה להתניע והמנוע מגיב במהירות. אלוהים אדירים. איזה אוצר. משאית משוריינת תקינה. אני פותח בנסיעה פרועה, המגבים חורקים בשאגה, רק להתרחק מכאן, למצוא מקום שבו אוכל למלא את מיכל הדלק, אולי כך אצליח להגיע לתחנת הרכבת, היא לא רחוקה כל כך. הגשם מתגבר למסך בלתי חדיר. מצוין. הציפורים יעדיפו למצוא מחסה. הנערה מיבבת בפינה. היא קטנטונת ופניה חדות ומנומשות. היא מזכירה לי את גאיה.
"יהיה בסדר", אני אומר לה ונזכר שהקסדה עדיין מסתירה את פני. אני מוריד אותה בעודי מכוון את המשאית אל כביש ארבע. מיכל הדלק עדיין רבע מלא. הבחור כנראה ניסה לנצל את רדת החשיכה ותחילת הגשם. מחשבה נכונה, אבל למזלו הרע הציפורים היו במרחק של מאה מטרים ממנו, מחכות לי. תחושה עזה של אשמה מציפה אותי.
אני מפנה את המשאית דרומה. יש מספיק דלק כדי להגיע הביתה. הוא כבר לא רחוק כל כך.
"אל תפחדי", אני אומר לנערה, המביטה בי בעיניים גדולות, חוששות. "הבית שלי לא רחוק מפה, בגבעת עדה. שם נהיה בטוחים". מבטה ספקני והיא מצמצמת את עצמה ונדחקת רחוק ממני. אני מתרכז בנהיגה בגשם השוטף. אורות המכונית חודרים בקושי את חומת הגשם.
"כל החלונות בבית שלי מסורגים", אני אומר וגרוני נחנק, "בגינה יש כמה עצי פרי ואחותי גידלה ירקות בערוגה". טיפת גשם פוגעת בפני וזולגת על לחיי. "יש באר מים פועלת ביישוב ואני יודע שהחקלאים השתמשו בה. גם אנחנו נוכל".
היא שותקת אבל אני חש שגופה מפשיר. נדמה לי שהדיבורים שלי מרגיעים אותה. אני נוהג באיטיות, מתמרן בין הגרוטאות המתות החוסמות את הכביש. באור החזק של פנסי המשאית נדמה שאנו צוללים סביב ספינת רפאים ועוד רגע נראה פיראטים שקופים אוחזים בחרב רצחנית. הנערה ממלמלת משהו שנבלע ברעש הגשם. את מי היא איבדה שם? האם היה זה אחיה? בעלה? בן זוג? הוא נראה צעיר מידי מכדי להיות אביה. אולי זה היה סתם בחור שלקח אותה איתו, כמוני. מוקדם מידי לשאול ויהיה לנו עוד זמן רב. כן. היא תבוא איתי לבית, תעזור לי עם הירקות והבאר. אני אלמד אותה את כל מה שצריך לדעת על הציפורים. אנחנו נשרוד ואולי גם יהיה משהו בינינו. אולי ייקרה נס ונמצא את גאיה. אולי היא שרדה וגם היא תחזור לבית. אני חש את ליבי מאיץ, ריח של תקווה חדשה. קצוות האצבעות מעקצצות, אני רוצה כבר להגיע, להתחיל לחיות מחדש. הנערה מתחילה לבכות. טוב מאוד. תבכי חמודה. תוציאי את זה. את תתגברי. יהיה בסדר. נעבור את זה יחד.