ציפורי השטן – חלק 1

פרק 1 – החבית

נקישות רמות על דופן הפח מעירות אותי. אני שרוי עדיין בתוך החלום. הלוואי, הלוואי ועכשיו ארגיש את טפיחת ידו של אבא המעיר אותי בכוח, מטלטל אותי, מחבק ולוחש "זה רק חלום רע. תתעורר. אתה צועק. אתה תעיר את גאיה. זה רק חלום".
אבל אבא מת מזמן, וכנראה שגם גאיה, וזה לא חלום. אני נע בכבדות, ידי ממששות את הפח החלוד והנקישות מתגברות. הציפורים יודעות שאני כאן. אני מצמיד את עיני לחור קטנטן בדופן המרקיב ומציץ החוצה בחשש.

ארבע מהן חגות היישר מולי, שחורות, ענקיות, רזות ורעות מבט, כמו מקוננות מקצועיות. הן מריחות אותי ויודעות שאני פה בפנים. החמישית נמצאת היישר מעלי ואם לא אהיה זהיר היא תנקר את עיני. אני מתרחק מהחור ונשכב על הקרקעית המכוסה אבק חלודה וכתמי נפט יבשים. אין לי ברירה, אני אבלה פה את כל היום, אם יהיה לי מזל.

קרני השמש חודרות מבעד לסדקים בדופן, נשברות למשושים זוהרים על ידי פירורי האבק הארגמני ויוצרות כתמים חמימים על רגלי. אם לא הייתי מועמד למנה עיקרית אולי הייתי נהנה מחמימות המתכת החורפית. אני חש את הציפורים בחוץ, הן מצטרפות לאחותן ומתיישבות על מיכל הדלק הגדול, סנטימטרים ספורים ממני. הן מנסות לשכנע אותי לצאת, הכול יהיה בסדר, הן משקרות, לא נעשה לך דבר, צא החוצה לשמש הטובה, בוא אלינו, גם אתה מורעב. אני נלחם בהן, נלחם על השליטה במוחי.

מהיכן הציפורים באו? אין איש יודע. יום אחד הן הופיעו, מיליונים מהן, אולי מיליארדים, גדולות, שחורות ופקחיות להפליא, והחלו לצוד ולאכול אנשים. הן מסוגלות לשתק אותך ממרחק בעודן צוללות במהירות מהשחקים ומרטשות את גופך. דבר לא עזר נגדן. לא כלי נשק ולא רעל. הרבה ציפורים מתו, הרבה יותר הופיעו. מבעיה משונה וחסרת הסבר הן הפכו לנשק יום הדין. הפולשים, כך כינתה אותם התקשורת, בזמן שעוד הייתה תקשורת, או ציפורי השטן בלשון העם, הגיעו בלהקות ענק והבריחו את בני האדם אל מתחת לקרקע, אל המרתפים ומחילות הביוב. כל מי שהעז לצאת אל האוויר הפתוח, נטרף.

אני פושט מעלי את הקסדה ומניח אותה לצידי. התרגלתי אליה כל כך שהתחושה מעט משונה. הזיעה מתחילה לנבוט בשיפולי צווארי וגם את כפפות התיל והמעיל המשוריין אני פושט. אני חש קל להפליא, קל וחשוף. אם הציפורים יחליטו לתקוף את המתכת המתפוררת הם ישלפו אותי החוצה כתולעת מתפתלת, ואז תבוא סוף סוף מנוחה לעצמותי.

היו שאמרו שהציפורים הן יד אלוהים. העונש שהגיע למין האנושי על כפירתו, על פריצותו. אבל המאמינים היו טעימים לציפורים בדיוק כמו הכופרים. מאות יצאו לרחובות לא מוגנים, שרים ומרקדים, מתפללים לישועה וסליחה שלא באה. צפיתי בשידורים החיים של הטבח, איני מסוגל לשכוח את המראות, ומאז ראיתי גרועים מהם.

אחרים אמרו שנפתח פתח ליקום מקביל ומשם הם הגיעו, רעבות וזועמות. חלק אמרו, וזה היה ההסבר היחידי שהתקבל על הדעת, שזה היה שיבוש של ניסוי צבאי כלשהו. ניסיון להפוך ציפורי טרף מהונדסות גנטית ללוחמים מושלמים. אם אכן זה מקורן, מסתבר שעשו שם עבודה מצוינת.

מדוע אני מתאמץ כל כך לשרוד? לאן אני רוצה להגיע? לפעמים אני חושב שגורלם של המאמינים היה טוב יותר מזה של השורדים. הם קיבלו את מותם בתחושת השלמה, מצפים לגאולה בעולם הבא, ומה נותר לנו בעולם הזה? חיים של עכברושים, מטורפים מאימה, מורעבים וניצודים. אולי מוטב שאשאר פה, בתוך המיכל, מוגן מפני הטורפים. צמרמורת עוברת בגופי, תחושות של זעם שמתגבר עד מחנק בגרוני ודמעות בעיני. נהר עכור של ייאוש צומח לי במרכז החזה. כל מי שהיה חשוב לי, כבר איננו. אני רוצה הביתה, אבל מה אעשה אם אצליח להגיע לשם? מי יחכה לי? כמה זמן אוכל לשרוד? גאיה המתוקה, איפה את? האם ברחת יחד עם כולם? האם היית על האוטובוס שהותקף? מאז שאימא ואבא מתו, גאיה הייתה כל מה שנשאר לי, ועתה לא נותר לי כלום.

אני מניח את הרובה על הקסדה וניגש להציץ שוב דרך החור. המיכל מוצב בפינת החצר של מוסך חרב באזור התעשייה הישן של טירת הכרמל לשעבר. לאור היום אני מבחין במספר משאיות מחלידות, זגוגיותיהן מנופצות וגלגליהם מנוקרים. מספרן של הציפורים עולה לשמונה, רזות ונמקות ברעב. חלושות אך חזקות מספיק כדי להרוג אותי אם לא אזהר. אני יכול לנסות לצאת ולירות בהן, אבל זה יהיה בזבוז תחמושת. גם אם אפגע באחת או שתיים, הנותרות יפילו אותי ארצה ויטרפו אותי חיים. עכשיו, כשלא נותרו כמעט בני אדם או חיות על פני האדמה או בשמיים, הן נואשות מתמיד. ראיתי אותן מתות באלפיהן, מורעבות, טורפות זו את זו, מנקרות בגוייות. אולי אם אשאר פה מספיק זמן הן יפנו זו נגד זו. יש לי מעט מים ומעט תפוזים בתיק, מספיק כדי לבלות פה מספר ימים.

תחושת סכנה מיידית. אני נע לאחור, מתרחק מהדופן, וחבטה עזה מזעזעת את המיכל. מקור חד ומעוקל מנסה לחדור דרך החור ומרחיב אותו, מגשש אחרי. אני נשכב שוב על הקרקעית ושוקל אם לחבוש שוב את הקסדה והשריון. צוויחותיהן של הציפורים מחרישות את אוזני ומעבירות צמרמורת מקפיאה בגבי. אני טיפש, מתגרה במזלי. מן הראוי שאשכב על הקרקעית, מוגן, ואחכה בסבלנות לרדת הערב. הן פעילות פחות בשעות הלילה, חושיהן מוגבלים ורעבונן פוחת.