צייד מפלצות |פרק א'|

"אז אתה מוכן לעשות את זה?" הוא אמר.
"לא." השבתי.
"אתה בטוח שאתה לא מוכן?"
"אני לא מוכן." השבתי. עברו כשתי דקות מאז שפלטתי את שלושת המילים הללו, ואז מיהרתי להוסיף:
"עכשיו אני מוכן."
"אז רק תחתום פה, ופה." אמר.
"על מה אני חותם?" שאלתי בעודי משרבט צורה חסרת משמעות כמעט.
"על זה שאם תפגע אנחנו לא אחראים עליך." השיבו.
"נו באמת…" אמרתי לאחר שכבר חתמתי על המסמך.
"בסדר, טוב, קח את זה, ואת זה." הוא הושיט לעברי פגיון כסוף ואקדח, שקליעיו עשויים כסף.
"אבל למה הכל מכסף?" שאלתי.
"אתה לא זוכר את מבחן התאוריה?" השיב בשאלה.
"כן, טוב…" אמרתי ויצאתי מן הבקתה הרעועה לעבר העיר המקוללת, נאחסלנד.
צעדתי וצעדתי, עד שניצב לפניי שלט:
"ברוכים הבאים לעיר המקוללת". האותיות נכתבו על צג אלקטרוני ענקי.
"זו בדיחה?" אמרתי.
המסר הכתוב על הצג השתנה למסר הבא:
"לא".
"תקולל, מסך שקולט את מה שאני אומר!" צרחתי. שוב המסר השתנה:
"תודה."
"זה ייגמר מתישהו?" שאלתי ברטוריות.
"לא." הופיע הכיתוב.
"דווקא כן!" צעקתי ושלפתי את האקדח, מתכוון לירות במסך המעצבן.
"לא! אני לא רוצה למות!" נכתב על הצג, אך זה היה מאוחר מדי. קליע הכסף טס באוויר הקר וחורר את הצג. אלפי ניצוצות חשמליים נשלחו לכל עבר, והמסך קרס וחדל לעצבן.
"אני חושב שזה נחשב כמפלצת." אמרתי וסימנתי X בטבלה.
המשכתי לצעוד לכיוון העיר.