פרק ראשון של סיפור ללא שם שהשם שלו הוא בעצם לא קיים כי הוא סיפור ללא שם

לנוחיותכם, הועלה "סיפור" ושמו מילון בשביל הצלת היקום ושאר פעילויות של בוקר, הסיפור לא ניתן להבנה בלעדיו, אלא-אם-כן אתם מסתכלים על רינד שמתגבש על חלונות החללית, בורחים מגרנקים ונכנסים לממדים שגולו ע"י טריפלונים שחיים באפס המוחלט.

בנוסף – הסיפור מתחדש כל הזמן, ולא נמתח להרבה קבצים של פרק בכל קובץ. לכן כדאי לכם להעיף מבט כל שבוע או שבועיים בסיפור.

פרק 1

שלום, שמי הוא נסטרוש. שמי הוא נסטרוש והם מצאו אותנו. הם מצאו אותנו שוב, לעזאזל איתם.

אני מכיר את הסימנים, הצללים מתחילים להתארך בפתאומיות, יש אווירה רעה בחדר, הכל נהיה קר יותר וכל הכעס והזעם שלך משתחררים.

הערתי את חבריי, דיקר התמתח בגופו הגדול והרעיד את החדר, הביט בעיניי והבין מה קרה. תוך רגע קט הוא זינק, לבוש בבגדים מלאים והתחיל לארוז.

ניקון מלמל "מה" חלוש וחזר לישון. נענעתי אותו שוב וכלום לא קרה. נאנחתי. החלטתי לשפוך עליו דלי של מים. השמיכה נרטבה, אבל בכל מקרה נשאיר הכל מאחור, הריח חזק מידי. לפחות עכשיו הוא התעורר. הוא היה הקטן מבנינו, הוא נולד שנתיים לפני. הוא לא קלט מה קורה כל-כך אבל זה לא היה בגלל גילו, לרוב הוא היה חד-מחשבה, אבל מאז התקרית לפני שבועיים עם המעלה באוב ההוא…. אני לא רוצה בכלל לחשוב איך הוא מרגיש. אמרתי לו "אתה יודע מה קורה" והוא הבין. הוא גם נאנח, אבל בעצב גדול מאוד, ידעתי שכמו כולנו, גם הוא מנסה לשלוט בזעם שמתגבר אצלו ככל שהם קרובים יותר, וגם ידעתי, שלו זה הרבה יותר קשה.

התקרבתי אל נוג'וק וכמו תמיד, תהיתי איך להעיר אותו. נוג'וק היה מבוגר מכולנו במאות שנים, רמת האל-מוות שלו הייתה מדהימה, תמיד היה קשה להעיר אותו. הוא אף-פעם לא התלונן אבל לפעמים אני חושב שאני שומע את העצמות שלו ממש חורקות כשהוא קם. ידעתי שאין לי זמן לרחמים פה, הזעם התגבר בתוכי, כולנו היינו צריכים לקחת את הכדורים, כנראה שחבריי כבר לקחו אותם. בעטתי בצלעותיו והוא התרומם. ידעתי שכבר ברגע הקימה שלו הוא הבין מה קרה, הוא שלף מתוך גלימתו את הכדורים ובמידיות לקח אחד. עכשיו גם אני יכולתי תודה לאל.

אתם מבינים, הכדורים מחלישים את היכולת שלנו להבחין בכוחות הקסומים הפועלים בסביבתנו, אם היינו לוקחים אותם לפני שכולנו בהכרה היינו שוכחים לבקר את האנרגיה הקסומה שגופנו (כמו כל גוף) פולט והיינו נשרפים. הכדורים פשוט משתקים גם את ההילה שלנו וגם (וחשוב במיוחד) משתקים את הילת הפחד והזעם. הוצאתי כדור מכיסי וחשבתי על כמה שהעולם מחורבן. כמה מבאס שאני צריך להיות תקוע פה, בורח מפני חבורות ענקיות של ה… ה…. יצורים האלה, אם בכלל אפשר לכנות אותם יצורים. על זה שאני צריך לומר לכל אדם מחורבן בחבורה הזאת מה לעשות. "נוג'וק היום תורך לעשות כלים", "ניקון, אתה יודע שאתה צריך לסדר את החדר שלך, כי אחרת אם הם יגיעו (והם יגיעו) חפצי הכוח שלך יהיו מפוזרים בכל החדר", כמה אווילי, כמה הייתי רוצה פשוט למחוץ את הכדור הטיפשי הזה ולמות…." לפני שאני אמשיך תפסתי פיקוד ובלעתי את הכדור. הכל נרגע. "וואו, הייתי ממש קרוב לנקודת האל-חזור" אמרתי לחבריי. כן, אתה כן, הם אמרו.

נכנסנו למה שהיה נראה לכל אחד כמו מכונית, אבל אנחנו (כן שמרנו על קצת יכולת מאגית) ראינו את האמת. הוא היה מין חללית שנבנתה אך ורק למטרה אחת – למהירות, לא לנוחות.

טסנו ויצאנו מהכוכב. הכל עבר בשלום תודה לאל, ראיתי את השמש של הכוכב בו גרנו למשך שנה וחצי מזווית אחרת. תושבי הכוכב ינצלו, הם חזקים ובנוסף אם הם יגלו סימן לרודפינו הם יפעילו אזעקה ואז כל תוכניתם תרד לטמיון. הסיבה היחידה שאנחנו לא עשינו את זה, היא שאנחנו נמות לפני שנספיק. עברנו ליד הכוכב השישי במערכת שבה גרנו (אחד מהשבעה) ואני המשכתי לנהוג. "בסדר, אנשים, הצלחנו לעשות זאת עוד פעם" אמרתי והחלקנו כיפים. הפעם לא היה לנו צורך ללמוד את שפת הכוכב שבו שהינו, כי השפה בה דיברנו הייתה מדוברת בכל הכוכבים, למעשה כל הגלקסיה אימצה גם את שפת הכוכב בו שהינו וגם את התארוך שלו. למעשה, נכון לעכשיו התאריך הוא העשירי לאוקטובר 6013. יום ההולדת החמשת-אלפים של נוג'וק. "יום הולדת שמח ועגול נוג'וק!" אמרתי. "אמנם לא הספקתי לתת לך את העוגה אבל… טוב, כולנו תרמנו קצת בשביל זה". בדיוק עברנו ליד פלוטו שלדעתנו צריך להיחשב כוכב לכת, ובמיוחד בגלל החיים המפותחים שם, מהיחידים שהתרגלו לאפס המוחלט.

"המתנה שלנו היא…" רציתי להמשיך אבל לא יכולתי. אני לעולם לא אוכל. כאן נגמרת הקריירה שלי בתור לוחם. כאן יש תפנית נוראית ובלתי ניתנת לעצירה בעלילה. כאן נגמר היומן המוקלט שלי, שנועד כדי לתעד ולהזהיר אתכם, תושבי הכוכב בו גרתי. והדבר היחיד שישאר ליומן הזה להשאיר לכם כמורשת הוא הסיפור, ועוד מעט אתם תבינו את כוונתי.

רעד עבר בספינה. לא הבנתי, זה לא הגיוני. הם לא יכולים לעקוב אחרינו עם צי שלם או אפילו עם הנטווניות הקטנות שלהם, זה פשוט לא אפשרי. אבל הנה זה מתז של אור ירוק בצד החללית, הטלטלות, כנראה שזאת הייתה קרן מוות שנועדה להשמיד כוכבים, זה ההסבר היחיד לכך שהיא חדרה את כולנו. "מעבר מאולתר לעל-זמן-חלל-מרחב מצב 4 רנדומאלי מקסימאלי, יעד אקראי תמרון התחמקות 3.4 גרסת דיקר פונים לצביר 6!!!" צעקתי לחבריי, הם עזרו לי בהתנעה, אנחנו כמעט הצלחנו היינו כל-כך קרובים להצליח לעבור למהירות על-זמן-חלל שהיה שולח אותנו ליעד אקראי עם רמת הגנה מקסימאלית מאחורינו, אף אחד לא היה מצליח לעבור, היינו נוחתים במקום אחר והרבה זמן היה עובר עד שהיינו נתפסים שוב, והיינו מנתחים את מה שפגע בנו, לומדים להתגונן מפני זה, ולפי מה שאני רואה, לומדים הרבה טכניקות חדשות נגדם. זאת הייתה מתנה משמיים ואולי היינו יכולים להביס את חלקם הגדול, אבל לא. כי יש עוד דבר אחד שלא ידענו.

הם ארבו לנו.