פחית הנפט פרק18 (כדאי לכם ממש לקרוא)

-המשך-
'וואו, וואו, וואו! לא הגיוני!!! אני אוהבת את אלכס??? הוא כמו אח בישבילי! זה הדבר הכי לא הגיוני שחשבתי עליו. נכון, אנחנו חברים כבר הרבה זמן, 5 שנים לא צחוק! אבל מה פתאום אני אוהבת אותו?' אלה המחשבות שהתרוצצו במוחי בלי הפסקה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, אן מובילה אותנו בדרך ללא החולות הטובעניים. אלכס לוגם מהמים בבקבוק. אני חושבת מחשבות. 'אני אפיל עליו את הפצצה מאוחר יותר'. אני בן- אדם החלטי, אין לי שום סיבה לא להגיד לו את זה…. טוב אני צריכה להתרכז בדברים אחרים. כמו העובדה שאולי אן טעתה בדרך כי איכשהו הגענו לחולות הטובעניים שוב!!! "אן" אמרתי. "מה?" היא שאלה. "איך הגענו לחולות הטובעניים?". "!@#$%^&*". – צינזור של אן. "אז… טעית?" שאל אלכס. "כן… רגע מה? איפה את רואה חולות טובעניים?" "הנה" הצבעתי על קטע שזז בחול, כמה מטרים מאיתנו. זה ניראה כאילו אן חטפה שוק. "מה את נורמלית? זה דיונת חול!" היא ענתה. "זה, יפה" אמר אלכס. באמת כל הקטע החולי שעמדנו עליו וגם קטעים אחרים זזו לפי הרוח בצורה גלית של דיונות. אני ואלכס דיי התלהבנו אבל את אן זה לא ריגש במיוחד. "אוקיי, בוא נמשיך" היא אמרה. המשכנו ללכת. "היי, אלכס, עינבל! מה זה שם?" שאלה לפתע אן. ראינו עננת עשן גדולה. "זה בטח המטוס!" שמח אלכס. המטוס נמצא בערך קילומטר וחצי מאיתנו. "טוב, אנחנו באים!" אמרתי בקול עליז. המשכנו לכיוון ענן העשן. "תגידי עינבל, את באמת רוצה לטוס לחלל?" העלתה אן את הנושא שנשכח כבר הרבה זמן. "כאילו, את יודעת שאת מסכנת את החיים שלך נכון?" "ברור!" עניתי לה במהירות. "את יכולה למות שם!" הפטירה. "כן אבל בשבילה זה עדיף שכולם יחיו" התפרץ אלכס. "כן, אן, כי במילא אם אני לא הייתי עושה את זה אז הייתי מתה". השבתי גם אני. "אבל… אני לא רוצה להרוס לך את ההתלהבות אבל, אממ…, יש סיכוי שאת תמותי ולא תצליחי…. ואז זה יהיה סתם ביזבוז זמן…" אמרה אן בשקט. בין רגע הבנתי למה בוב הזה מנאס"א התכוון. הוא העדיף שאנשי מקצוע יתעסקו בזה ולא ילדה שלעולם לא טסה לחלל. גם אלכס הבין, אבל הוא אמר:" אן, את טועה, היחידה שיכולה להציל אותנו זאת היא, כי היא היחידה שבאמת אכפת לה…" איזה תקיעה! . אן הבינה שאנחנו לא בדיוק יודעים מה יקרה בהמשך, היא פשוט אמרה:" לא נורא, תנסי, הכל לטובה!" כשהיא רוצה היא יכולה הכי לבאס, אבל כשהיא רוצה היא גם יכולה לעודד. היא יודעת להשתמש במילים.
בינתיים, הגענו כבר לענן העשן, שהוא בעצם המטוס. עכשיו הוא נראה כמו ערימה של ברזל לוהט וחרוך. "אוקיי, אז איך נמצא בדיוק את הדבר הזה שמודיע למגדל הפיקוח או איך שלא קוראים לזה?" שאל אלכס בין לגימה ללגימה. "אלכס תפסיק לגמור את כל המים!" גערתי בו. הוא סגר את הבקבוק. "טוב, אני חושבת שכדאי לבדוק ליד תא הטייס, אולי שם יש את הדבר הזה!" ענתה אן. חיפשנו משהו שאמור להיות דומה לתא הטייס. זה היה קשה כי המטוס מאוד גדול. "היי, אן, ענבל! תראו יש כאן מלא מצפנים ודברים כאלה, זה חייב להיות תא הטייס!" קרא אלכס. אן ואני הגענו מהר אל אלכס. "מצוין, צריך רק למצוא את הדבר הזה! איך זה נראה?" שאלתי את אן. אן הציצה אל תוך המטוס. "הנה זה שם! וזה לא דלוק! כמו שחשבתי!" שמחה אן, והצביעה אל קופסה שחורה שנורה אדומה כבויה וכפתורים משונים היו עליה. אלכס, במאמץ ניכר הצליח להוציא את הקופסה. "פוי, הנה היא!" התנשף. הוא הניח את הקופסה על החול החם. אן לחצה על כפתור והמנורה האדומה נדלקה. "צדקתי, צדקתי, צדקתי יה!" פיזמה אן. "היי, אן שקט רגע מה זה?" שאלתי. ראיתי חוט משתלשל מהקופסה. "זה מיקרופון! שיואו הוא פועל!" היא השיבה בתדהמה. אלכס שוב לחץ על הכפתור, המנורה שוב נדלקה. הוא הרים המיקרופון. "הלו? הלו? מישהו שומע?" המנורה האדומה כבתה מיד. "צריך חשמל… אולי כדאי שניכח את זה איתנו?" שאלתי. "בסדר, אני רק אכח מצפן אחד!" אמר אלכס ותלש מתא הטייס מצפן בגודל של כף יד. "מי יודע, אולי ניצתרך אותו…" אן לקחה חלק מהמטוס, שלפי טענתה, שיקף את אור השמש. "אולי ננסה את הרעיון שלך" אמרה לאלכס.

-כעבור שעה-
הגענו בשלום לכפר הנופש. פתחנו את הדלת של הצריף ונכנסנו. כולם שמחו לראות שחזרנו בשלום, עם הקופסה והמצפן והחלק של המטוס.
"טוב, ניסינו להפעיל שם את הקופסה, אבל אנחנו צריכים חשמל, למישהו כאן יש פלאפון?" שאל אלכס. היד של מיטל הורמה באוויר. היא היחידה. בעתיד כמעט לאף אחד אין טלפונים. היא נתנה את הטלפון לאלכס. "יש לך משהו, איזה קבל או חוט שיכול להעביר חשמל?" שאל אותה. היא נדה בראשה לשלילה. "יש לי מטען אבל הוא לא יעזור" היא השיבה. "למדתי בבצפר שחוטי מתכת מעבירים חשמל." הסבירה אן. היא לקחה את אחד מהקבלים הקרועים שהיו מחוברים לקופסה, וחיברה אותו לטלפון. היא הדליקה את הטלפון. "נחכה קצת…" אמרה. "עוד קצת… תדליק את הקופסה עכשיו!" אלכס לחץ והדליק. המנורה נידלקה והאירה בחוזקה. כולם שמחו. אלכס קירב את המיקרופון לפיו. "הלו? הלו? מישהו שומע אותי?" הוא חיכה רגע. "אנחנו שנים עשר אנשים שטסו לטקסס והמטוס התרסק! הלו?!!!" חיכינו עוד, התחלנו לאבד תיקווה. "הלו?!" ניסה שוב אלכס. ציפצוף מחריש אוזניים נשמע מהמכונה. 'אוי לא!' חשבתי. לפתע ענה קול:" שלום, מדבר מגדל הפיקוח אל המטוס 669 האם שומע?…"

-המשך יבוא….