פחית הנפט פרק 2 כדי לכם ממש לקרוא

*נימאס לי כבר לכתוב באנגלית ותרגום אז אני אכתוב רק בעברית…

-המשך-
"היי אני אדמונד מארה"ב ואני רוצה לעזור בפינוי של פחית הנפט, אני בן 42" אמרתי בקול גברי.
אתם בטח חושבים שזה התכנית הכי לא אמינה ועלובה שיש, אבל כשאתה מדבר במבתא אנגלי מעולה אז זה נישמע אמין כ=.
"מעניין מאיזה מדינה אתה?" שאל בוב. 'ארץ בארה"ב? ארץ בארה"ב?' הרצתי במוחי את כל מה שאני יודעת על ארה"ב איזה קקי! אני לא מכירה אף מדינה בארה"ב חוץ מ…
"אני מוושינגטון!" אני לא מכירה הרבה מדינות בארה"ב בגלל שאני כמעט ולא לומדת כי חורף, חורף= גשם חומצי= סרטן. אז אסור לצאת מהבית עד שיורד גשם אמיתי.
"וושינגטון… מעניין" אמר בוב "מה השם משפחה שלך?"
"פאוול! אדמונד פאוול!" עניתי. "חכה שניה" אמר בוב. חיכיתי. "ניסיון יפה אבל אין שום אדמונד פאוול בוושינגטון תסביר את זה!" אמר בוב אחרי שניה בקול תקיף. אני לא פחדתי והודיתי:" אני עינבל שורר והתקשרתי אליכם כבר! וזה לא אכפת לי שאני בת 15! אני רוצה לצאת למשימה הזאת, אני לא מפחדת קפיש!" אני לא בטוחה שהוא הבין מה זה קפיש, אבל התגובה הבאה הייתה כך:" אני מצטער זה החוק! ואני לא מתכוון לעבור עליו את רוצה שאני אהיה בכלא ילדה? אני מצטער אבל ילדים לא יכולים לטוס! ביפ!" הוא ניתק. אני לא וויתרתי והתקשרתי שוב, החלטתי שאני הולכת לדפוק לו חתיכת נאום! הוא יהיה חייב לצרף אותי! "הלו? היי זאת אני ענבל שורר ואל תנתק יש לי משהו להגיד לך!" אמרתי. "ילדה את מבזבזת לי את הזמן! מה את לא מבינה-" "אני מבינה שיש חוק ובלה בלה בלה… אבל אני רוצה לעזור לעולם! זה החלום שלי, להציל את כדור הארץ, עוד מעט כבר כל אסיה תהיה מוחשכת, אני רוצה כולה לעזור! בגלל אנשים כמוך, שמנסים "להגן" עלינו הילדים העולם ניראה כמו שהוא ניראה עכשיו! עם אתה רוצה שהפחית הזאת תמשיך לפלוט נפט ואנחנו בסוף נמות! אתה לא מבין שבעזרתי הכל ישתנה?! זה שאני ילדה לא משנה כלום! אני-" "ילדה יש לנו מספיק אסטרונאוטים למשימה ואני מבין את מה שאת אומרת אבל מה לעשות זה מה שראש הממשלה קבע וזה מה שקורה ואין מה להוסיף! ותפסיקי להתקשר כי אני אומר לך חד משמעית את לא תשתתפי בפרויקט!" הוא קטע אותי בטון חריף. "טוב, אני לא אתקשר… אבל בתנאי אחד! לא בעצם שניים!" "מה את רוצה ילדה? שוב אני אומר לך את מבזבזת לי את הז-" "תנאי 1 תפסיק לקורא לי ילדה! קוראים לי ענבל ותנאי 2 תבטיח לי שאם כן תצטרכו מישהו למשימה תתקשרו אלי!" עכשיו היה תורי לקטוע אותו. "טוב ביי" אמרתי. "ביי" אמר בוב.
-כעבור יומיים-
הקשבתי שוב לרדיו:" כחחחחח מדבר הכתב כחחחח יזראלי, פחית הנפט כחחחח.. התרבתה מעל כל יפן וקצת מעל הים ליד כחחחחח במקום אין אור כחחחחחח ויורד שלגכחחחחחחח כבד כחחחחחחח"
כיביתי את הרדיו. אם בוב הזה היה כאן הייתי אומרת לו בפנים:" הא! רואה הינה זה מה שקרה! אני יכולתי למנוע את זה, אבל לא , יותר חשוב לך עצמך מאשר העולם!" אבל מכיוון שהוא לא כאן אני לא יכולה להגיד לו את זה ): אבל בגלל אנשים כאלה, שאכפת להם מעצמם יותר מאשר שאר העולם, העולם ניראה כך. הסתכלתי בחלון וראיתי את הגשם נוקש על החלון. עוד 12 ימים עד שהגשם
יפסק. ההורים שלי עדין לא יכולים לחזור. זה כמו להיות אסיר בכלא, אבל לא בגלל שאתה עשית משהוא רע, אלא בגלל שאתה חייב להיות בכלא אחרת יקרו לך דברים רעים. העולם נהיה מקום רע. באיזה שהוא שלב יגיע סוף העולם ואני, שיכולתי לעשות משהו יושבת כאן בבית ו"ממתינה למותי". עוד מעט כל העולם יוחשך והכל ימות.
תוק! תוק! תוק! נשמעו דפיקות על הדלת. ' מעניין מי זה שפתאום בא?, הרי כולם סגורים בבתים'. פתחתי את הדלת וראיתי את אלכס. מיד זה העלה חיוך (קלוש) על הפנים שלי. אלכס הוא חבר מאוד טוב שלי (לא באהבה). הוא החזיק מטרייה גדולה והוא היה עטוף במלא צעיפים, כובעים, כפפות, מכנסיים וכו… טוב זה די ברור ה"משוגע" הזה יצא החוצה בגשם חומצי! הוא הוריד את המטרייה וניכנס וסגר את הדלת. המעיל העליון שלו היה עשיו מחומר דוחה מים אז הוא לא היה ממש רטוב, וטוב שכך. חיכיתי שהוא יוריד את כל המעילים ואז שאלתי אותו:" למה באתה יורד גשם חומצי בחוץ?!" הוא הוריד את הצעיף שכיסה לו קצת את הפה וענה:" ההורים שלי לא בבית כבר מלא זמן, אז חשבתי שאת תיהי שמחה לארח אותי…" הוא ענה. "אה! ברור, אבל, בכל זאת, יצאתָ החוצה בגשם חומצי!" "אה… אנחנו שכנים להזכירך!" הוא הזכיר לי. "כע אבל זה עדין מסוכן!" "טוב, טוב תרגיעי אני עדיין חיי" הוא אמר. "באמת? לא ידעתי" עניתי בציניות. שתיקה. פתאום צלצל הטלפון. "מעניין מי זה" אמרתי. ניגשתי ועניתי לטלפון. "הלו?" "הלו מדבר בוב, מנאס"א מסתבר ש-"

המשך יבוא…