פחית הנפט פרק 16 (כדאי לכם ממש לקרוא) גם עצוב!!! :,(

-המשך-
"החלק השני של המפה!, הוא ישלים לנו וכך נוכל לעבור לנקודה האמצעית!!! אנחנו נחיה!" צעקתי בשמחה. סוף סוף…. החלק השני אחרי איזה רבע שעה חיפושים :P.
אלכס שלמה ומיטל שמעו את צעקתי וכולנו התקבצנו בצריף שבו מצאתי את החלק השני של המפה. אלכס חיבר את חלקי המפה וסימן את הנקודה האמצעית. דנו בנושא כשלפתע שמענו קריאות ובכי מבחוץ:"ענבל?! אלכס?! מיטל?! מאור?! יעל?! שלמה?!" יצאנו כולנו החוצה וראינו את בועז מרים את לין בזרועותיו ואחריו שיירה עצובה של אנשים. קייט ודן בכו בקולי קולות. אן נראתה אדישה,וכל השאר נראו סתם עצובים. כולם היו מכוסים בקצת בוץ , מלבד אן ולין, שהיו מכוסות בהמון בוץ. הסתכלתי במבט תמה על אלכס.הוא משך בכתפיו. השיירה העצובה התקדמה לעברנו. "מה… קרה?" שאלתי בקול מודאג. לין, שהייתה עד עכשיו לא בהכרה מלאה, החלה לבכות חרש. רק אז שמתי לב שהילה לא נמצאת איתם. "מה קרה להילה?" שאלתי. שתיקה עצובה. "איפה הילה?" שאלתי שוב. לא ידעתי שהיא טבעה בחול, ביחד עם העובר. אן השפילה את מבטה והתקדמה צעד אחד לעברנו. היא הרימה חול מהרצפה החזיקה אותו בכף ידה, ובכל חלוש ענתה:"טבעה בחול…" היא העיפה את החול חזרה לקרקע המדבר. אלכס נראה בהלם. אני פערתי פה. לין ובן החלו לבכות בקול, כולם ניסו לנחם אותם, למרות שכולם היו אבלים. לפתע זה הכה בי. שהילה לא הייתה היחידה שהלכה לעולמה. רק אז הבנתי כמה טיפשה אני, ששלחתי אם בהריון להביא דברים מהריסות המטוס. רק אז קלטתי שהייתי צריכה להזהיר אותם מהחולות הטובעניים, בגלל שלא הזהרתי סיכנתי את כולם, את כל מי שהיה ביחד איתם. רק אז הבנתי שאני אחראית להכל. אני ורק אני. תפסתי את הגרון שלי, שהפך חנוק כל כך, וקרסתי על ברכיי. אני הייתי אחראית למותם של הילה ושל העובר. קייט הסתכלה עלי במבט מאשים. אני הבנתי שאני גרמתי למוות של שני נפשות רק כי אני רוצה להגשים את המטרות שלי. סיכנתי את כולם, גם את אלכס מהרגע הראשון. אלכס וקייט היחידים שקלטו את זה. אלכס נגע קלות בידי ומשך אותי אל תוך הצריף. התחלתי לבכות, לא בגלוי. עצם העובדה שאני בכלל לא הכרתי אותה, שבר אותי עוד יותר. אלכס ישב על הרצפה לידי וצפה בי בוכה. כולם מתאבלים בחוץ. ואז, פתאום, צעקה מקפיאת דם נשמעה.
אן עמדה על גג צריף סמוך, אני ואלכס הסתכלנו עליה מהחלון. אן צרחה אחוזת טירוף. צרחה על הקול. צרחה ובכתה וקיללה.
-כעבור שעה-
ירד הלילה. כולנו התכנסנו בתוך צריף אחד. דן בכה בשקט ולין צרחה ובכתה בלי סוף. כולנו רעדנו מקור, מפחד, מבכי, מעצב, משקט. 'איך נקלעתי לזה?' שאלתי את עצמי. אולי היה עדיף לחכות שמישהו אחר יתנדב וזהו. אולי אני ואלכס לא נביא את השינוי. רוב הסיכויים שהם כבר מזמן מצאו מישהו שיטוס לחלל ואנחנו סתם השקענו מאמצים. ואולי לא?
אני פסימית, נכון, אבל תראו מה קרה כי לא הייתי פסימית. "אלכס…." לחשתי באוזנו. "אנחנו מפסיקים?" הוא לקח אותי לחדר צדדי. "לא" הוא ענה בשקט. "אין לנו מה להפסיד, הנורא ביותר כבר קרא…. עדיף שנמשיך. שלפחות יצא לנו מזה משהו!". הנהנתי באישור. ישבנו כשגבינו לקיר ושתקנו. אנחנו כנראה יכולים להתגבר על הכל. חשבתי שוב על הילה ועל העובר. צריך לשכוח הכל ולהמשיך. הלילה והשקט גרמו לי ולאלכס להירדם.

-כעבור 5 שעות-
אני ואלכס התעוררנו. אור הסתנן מבעד לחלון היחיד שבחדר. התמתחתי ושמתי לב שאני שעונה על אלכס וראשי על כתפו. הרמתי אותו בפתאומיות, זה העיר אותו. 'יותר מידי קרבה….' חשבתי לעצמי. "היי! מה היא עושה כאן?" שאל אלכס בישנוניות והצביע על אן, שישבה שעונה על הקיר הנגדי, כשברכיה מקופלות אל חזהּ, והיא מתבוננת בנו. 'אוי לא! היא ראתה שנשענתי על אלכס, היא יכולה לחשוב ש…" המחשבות בראשי היו משונות, כי אני בקושי זוכרת איך קוראים לה, פשוט אמרתי לה:" מה את לעזאזל עושה פהּ?!". גם היא הייתה מכוסה בבוץ. עד עכשיו העובדה שאני, אלכס וכמעט כל האנשים כאן לא התרחצו כמה ימים. משונה. "אני לא רוצה להיות עם האחרים, פשוט מאוד, אתם תחשבו שאני אנוכית אבל כבר לא אכפת לי שהילה והתינוק הזה שלה מתו, אני לא הכרתי אותם". ענתה אן. אלכס נראה מזועזע. "כל כך לא אכפת לך שבנאדם מת! אני לא מבין כמה חוסר רגישות יש באדם!!!" . אן הישירה אליו מבט. "אם אני לא הייתי גם לין לא הייתה" היא השיבה בפשטות. אלכס נראה המום. אן חייכה. "אתם רוצים שאני אספר לכם מה קרה שם?" אני ואלכס הנהנו. אן סיפרה לנו על כל מה שקרה. על זה שהם נתקעו בתוך מעגל החולות הטובעניים, אל התכנית לצאת מהמעגל, אל זה שהיא "חטפה" את הקקטוס ושטה למקום מבטחים, אל זה שהיא יכלה להתבונן מהצד אך בחרה להציל את לין, למרות שלא סבלה את הילדותיות שלה מהרגע הראשון ועל היד של הילה שנופפה לשלום.
אני הבנתי סוף סוף מה קרה שם. "אני לא ראיתי אותך בוכה כלכך הרבה בחיים, החולות הטובעניים האלה הורסים אותך…" לחש אלכס, כשראה שהתחלתי שוב לדמוע.
"עכשיו, מה הסיפור שלכם?" שאלה אן. "סליחה?" שאלתי, לא הבנתי אותה. "למה אתם טסתם ליוסטון?". עכשיו הבנתי. נתתי מבט קצר באלכס. הוא נראה כמהסס. גם אני היססתי. אן ראתה את פרצופינו המהססים, ושוב חייכה. "תרגעו, אני נשבעת שלא אספר… באמת!"
"בסדר, אני אספר" השבתי לה. סיפרתי לה את תכניתי, שאני רוצה להציל את העולם מפחית הנפט. "מעניין, אני יודעת שאת מסתירה עוד פרטים קטנים, אולי את העובדה שאת זאת שגרמה להילה למות, בעקיפין ואולי גם אני וגם לין ואולי אפילו כולנו היינו מתים…" היא חיכתה רגע. "אבל הם פרטים קטנים וזה לא משנה, אני טסתי ליוסטון כי אני גרה ביוסטון, חזרתי מביקור בישראל". שוב חיכתה, נראה היה כי היא רוצה להמשיך. "נו ו…" שאל אלכס. "אני רוצה לעזור לכם, יש בעיות? אן תפתור הכל בשניות! אני יכולה לעזור לכם, כי אני הנכדה של הדוד של זה שמנהל את נאס"א, אתם חייבים את העזרה שלי!!!! ואני רוצה ממש לעזור!". היא סיימה. "וואו." התפלאנו, אני ואלכס. היא חייכה, הפעם חיוך גדול יותר. "קייט היא אחותך?" שאלתי. זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה בראשי. אן הנהנה. רוח נשבה בחוץ. היא הכניסה קצת חול דרך החלון.
עברו כמה דקות, ואז אן אמרה:" מה שאני הכי לא מבינה, זה איך עדיין אנשים לא קלטו שהתרסקנו, כאילו הם אמורים לדעת מתי מתרסק או נוחת מטוס לא? הם אמורים להבין שאנחנו היינו אמורים להגיע ליוסטון כבר ליפני חמישה ימים לא?".
ואז נפל לי האסימון, בדרך כלל כשמטוסים מתרסקים יש משהו במטוס שמתריע למגדלי הפיקוח, פשוט אצלנו הוא כנראה לא פעל.
אנחנו חייבים לחזור להריסות המטוס.

המשך יבוא….