פחית הנפט פרק 13 (כדאי לכם ממש לקרוא!)

-המשך-
דפקנו על הדלת….. אף אחד לא ענה. דפקנו עוד כמה פעמים. "עזבי, הצריף הזה נטוש! בואי נתחפף, נמצא מקום אחר או שפשוט נמשיך לנדוד או אני לא יודע מה!" יבב אלכס. אני לא איבדתי תקווה. השענתי את האוזן שלי על הדלת בשביל לשמוע, אולי יש שם משהו?
דפקתי על הדלת, בעטתי בה. שום דבר. אלכס כבר הסתובב בגבו אל הקיר, ואז הבחין במשהו. "עבל… ענבל! תראי כמה צריפים יש כאן! נראה לי שהגענו לאיזה כפר נופש או משהו!" זעק אלכס. "מה אתה מטומטם? מי יפתח כפר נופש באמצע מדבר?". תמהתי. "לא יודע… אבל אנחנו יכולים למצוא אולי מישהו במקום הזה שיכול לעזור לנו!" " פתאום יש לך תקווה… טוב בסדר נמשיך לחפש!" הלכנו לעוד כמה צריפים ודפקנו בדלתם אבל אף אחד לא פתח. "נו, זה בטח כפר נופש נטוש…." מלמלתי בשקט. אלכס הלך קצת מסביב לצריף שבו שהינו זה עטה והציץ מהחלון. הוא ראה צלליות נעות בתוך הבית. "ענבל! מהר בואי תראי! יש צלליות בתוך הבית!" קרא לי. "אולי זה רוחות רפאים שבאו לנקום" התלוצצתי ובאתי. באמת ראיתי את הצלליות. הלכתי אל הדלת ודפקתי שוב ושוב. עם יש שם מישו הוא חייב לפתוח. רעש של מלמולים נשמע. ואז זקן אחד פתח את הדלת. "היי!" אמרתי לו באנגלית. "אני ענבל, מישראל, המטוס שטסתי בו התרסק לפני כמה ימים ואני וחברי אלכס הלכנו לאיבוד במדבר אתה יכול לעזור לנו?" -באותו זמן אלכס שמע שדיברתי עם הזקן ובא גם הוא-. "ילדה, אני גם הייתי על המטוס הזה! אני וכל מי שנמצא בצריפים האלה!" אמר הזקן והצביע מסביב. "אנחנו הלכנו לאיבוד בדיוק כמוכם! אבל אתם יכולים להישאר כאן איתי עד שמישהו יוכל לבוא לעזור" הוא פתח את הדלת. אני ואלכס נכנסנו. ישבנו על ספה ישנה שקפיצים ומזרן חשופים מבצבצים מתוכה. הוא מזג לנו מים בתוך כוסות ושתינו, סוף סוף מים אמיתיים. "אז ככה, תקשיב… אה איך קוראים לך?" שאלתי את הזקן. "שלמה" השיב. אני ואלכס הסתכלנו על שלמה. המבט של אלכס הסגיר שהוא חושב שהזקן קצת לא בראש. "טוב, שלמה,". המשיך אלכס. "מי עוד נמצא כאן? בצריפים האלה? או שרק אתה מצאתָ את הצריפים?". שאל במבט חוקר. "אני, ועוד קבוצה של אנשים גרים בצריפים האלה.. כל השאר הלכו לאיבוד, או מתו, או אלוהים יודע מה… אני רק יודע שאנחנו חייבים להגיע מהר למדינה כלשהי, או לעיר או למקום מיושב אחר כי אנחנו לא נשרוד יותר משבוע בלי מים אמיתיים שתכף נגמרים ובלי מזון. " אני ואלכס הסתכלנו אחד על השני. "טוב.. אני מבינה את זה, אבל איך בדיוק נגיע למקום מיושב אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים או לאיזה כיוון ללכת" השבתי בתוכחה. "זאת בדיוק הבעיה!" צעק שלמה והרים את ידיו באוויר. "אנחנו צריכים תוכנית. תוכנית שתוכל להוציא אותנו מהשממה! להביא אותנו אל טקסס! ומהר!" שלמה המשיך לצעוק ולהניף ידיים באוויר. ואז אלכס עמד על הספה, שחרקה תחת משקלו. "היי! היי להרגע! יש לי תכנית!!!" אמר. שלמה צחק צחוק חרישי, כמתקשה להאמין. "תאסוף את כל מי שנמצא בצריפים האלה אנחנו נצא מהמדבר!!!!!"

-שלמה הלך וקרא לכולם-

בינתיים אני ואלכס פטפטנו על התכנית. רוב הזמן אלכס הסביר לי ואני נותרתי פעורת פה. זה גם הפנה לי את הראש גם למחשבות אחרות. מחשבות על החיים. 'מה יקרה לי ולאלכס אחרי שנציל את העולם?' תמהתי. אלכס המשיך להסביר לי, אבל אני הקשבתי בחצי אוזן. נהנתי משום מה לשמוע אותו מדבר. פתאום אני קולטת משהו. אלכס, די חמוד. 'סתומה! אלכס הוא כמו אח בשבילך!' הזכרתי לעצמי. אלכס הסביר לי את הכל וסיים בדיוק כשהחלו להישמע קולות מבחוץ. הסתכלנו וראינו את שלמה מוביל חבורה ענקית של אנשים!!!
לאחר כמה דקות כולם נכנסו לתוך הבית. אני ואלכס קמנו פינינו את הספה לקהל ופנינו לנקודה בצריף, שבה כולם יכלו לראות אותנו. ממבט קרוב רואים שהם בסך הכל עשרה אנשים, מלבד שלמה, לא הרבה מאוד כמו שחשבתי בהתחלה. על הרצפה ישבו ראיתי ילדה גבוהה, עם עיניים חומות ושיער חום כהה מאוד, כמעט שחור- דומה לשיער של אלכס-. לידה ישבה ילדה שנראתה כמו גרסה קטנה יותר שלה. בטח אחותה. על הספה ישב נער צעיר, בערך בן 19 שחיבק נערה אחרת. היה לו שיער חום בהיר ועיניים זהובות מלאות חיים ואילו לנערה חיוך עצוב ושיער בתספורת קרה. ליד הנערה ישב ילד קטן בן 5 ובכה, היה לו טרקטור קטן ביד. לידו ישב עוד זוג, אישה ואיש. האישה הרימה אותו על ברכיה וליטפה את שערו וניחמה אותו. על הרצפה ישבו אמא שחיבקה ילדה זהובת שיער עם צמות, בת 9. על הקיר היה שעון ילד שהיה מאוד דומה לילדה בת ה-9 ובערך באותו גובה. הם נראו די אומללים. אחרי בחינה קצרה אלכס פתח את פיו ודיבר:" אחם… אחם… היי אני אלכס…"

המשך יבוא…