פחית הנפט פרק 12 כדי לכם ממש לקרוא!

-המשך-
הנחש הענק המשיך לזחול על הרגל שלי, המשקל שלו היה עצום! הוא הסתכל לי בעיניים, זה היה מפחיד. אלכס ניראה כאילו כל הצרות שלו בעולם נפלו עליו עכשיו. העיניים הירוקות שלו התרוצצו ממקום למקום, וננעצו פעם בי, פעם בנחש, ופעם בעץ ואלוהים יודע במה עוד! אני לעומת זאת לא הנדתי עפעף, הרגשתי קפואה. אולי הוא כבר הקיש אותי? לא העזתי להסתכל עליו. העיניים שלו, הגוף הכבד והשחור, כל אלה גרמו לי לשקוע בחרדה אילמת. הנחש הפסיק להסתכל עלי, והמשיך בזחילתו לעבר אלכס. אלכס מלמל אלי:"אסור לעבד קשר עיין….". שיט! אני עיבדתי קשר עיין! אני נתתי למבטו לחלוף על פני! אבל זה לא משנה כי הוא מתקדם לעבר אלכס. לפתע שקע אלכס בשלווה. הוא הניח את שני ידיו מאחורי גבו וזחל לאחור. הנחש הזהיר עקב אחריו במבטו החודר, בודק כל צעד, למקרה שתתגלה פעולה עוינת כלשהי מצד אלכס. זה משונה כי לאלכס יש נטייה קלה לצרוח בפאניקה כשהוא נמצא במצבים כאלה, שאי אפשר לעשות שום דבר. אלכס המשיך לזחול לאחור, לא מאבד קשר עין. הנחש, עדין זהיר, החל להתקדם. אלכס לפתע איבד את שלוות הנפש שלו וישב על האדמה. הלילה החל לרדת ונהיה קריר. נראה שזה השפיע על הנחש. הוא זחל לאחור, לא היוונו עבורו איום. ואז עשיתי טעות. הזזתי את ידי לאורך רגלי, שהרגישה פתאום קלילה לאחר שהנחש ירד ממנה, נגעתי בטעות בזנב הנחש. בשניה הנחש הסתובב אלי. הזזתי את ידי אבל זה היה מאוחר מידי, הנחש נקרך סביב ידי בחוזקה. נשמתי לרווחה- אולי יש סיכוי שאני אקבל נמק אבל לפחות הנחש לא הקיש אותי, נחש לא הכי מסוקן. גם הבעת הפאניקה שעל פניו של אלכס דעכה. הוא קם ולקח מקל. הסתכלתי עליו בחשש. "מה אתה עושה לעזאזל?" שאלתי אותו. הוא התקרב אלי. הנחש ראה אותו. אלכס הרים את המקל והנחית אותו על ראש הנחש. הנחש זועם התפתל עוד ונקרך עוד סביב פרק ידי. חרקתי שיניים, לא הייתה לי הרבה תחושה ביד. אלכס המשיך להציק לנחש. "אלכס דיייייייייי!" צרחתי. "אני מנסה לעזור לך!" זעק חזרה. "זה לא עוזר אתה לא רואה?" אלכס ואני הסתכלנו על היד הימנית שלי, שעליה נקרך בכוח וסירב להרפות- הנחש. ראיתי שהוורידים שלי מתחילים לבלוט. "אתה רואה? כרגע אני לא במצב מוצלח להצקת נחשים!" הערתי בעוקצנות. "מתי זה כן?" "לא יודעת אבל כרגע היד שלי מחליפה צבעים אז כדאי שתמהר ותעשה משהו!" "פסדר" הוא ענה במהירות. "אבל אני חושב שעשינו טעות". "מה?" שאלתי. "אמרתי שעשינו טעות!" "כע, את זה שמעתי, למה עשינו טעות?" דרשתי תשובה ברורה. "אני פשוט חושב שזה היה רעיון גרוע ללכת "להציל את העולם" כמו שאמרת". נעלבתי. "לא הייתָ חייב לבוא…" אמרתי בעצב. "אם זה מה שאתה חושב…." "כן! זה מה שאני חושב! מאז שהתחלנו את המסע האווילי הזה אנחנו רק חוטפים! או יותר נכון- חוטפים אותנו! וגם מתרסקים, נרדפים על ידי זאבים, טובעים בחול טובעני, שורדים מדבר לוהט, תוקפים אותנו נחשים והשד יודע מה עוד! וכל זה בכמה ימים!!!" "נו באמת! תסתכל על חצי הכוס המלאה!" "הבעיה היא שאין חצי מלא, הכל ריק! אנחנו במדבר בטח שתינו את כל המים!" גיחח. גילגלתי עיניים. "תקשיב אנחנו הולכים להציל את העולם, זה החצי המלא! אנחנו לא נצטער על זה" "פסדר, מה שתגידי…" עכשיו הוא גילגל עיינים. שוב שתיקה. כבר היה חשוך.'עוד רגע ויהיה לי נמק' חשבתי בעודי מסתכלת על הנחש סביב פרק ידי. אלכס נרדם כבר ממזמן והיד שלי נהיתה לבנה ואיבדתי בה תחושה. אני פוחדת להרדם. מה עם היד שלי תיפול מתוך שינה? הרי אני לא ארגיש את זה.
טוב אז הסתכלתי על הנחש שוב, בפעם האלף והוא לא זז. לא שמתי לב שהעיניים שלי החלו להעצם….
ואז נרדמתי.

-כעבור לילה-

"ענבל!!!! ענבל תתעוררי!!!" אלכס העיר אותי. "למה? מה קרה? נשרה לי היד מהמקום?". שאלתי בשקט. "לא תרגיעי! היד שלך עוד כאן!" אמר אלכס וניפנף את ידו בביטול. "טוב רק שתדעי שהנחש התחפף מכאן!". "אה יופי… איך הוא הלך?" תהיתי. "אני חושב שבגלל שלילה, וקר" "וואלה" "או שהוא השתעמם והלך". סיים אלכס. הבוקר החם עורר אותי. קמתי מהאדמה וניערתי את את בגדי. העברתי יד בשערי- הוא עדיין היה מלא בוץ קרוש. אלכס -שישב עד עכשיו- קם גם הוא, ופיהק. "יאלה, בואי נמשיך, אני לא יודע לאן הלכנו עד עכשיו אבל בוא נמשיך" אמר ופיהק שוב. לקחתי עוד אבן מהאדמה וחתכתי עוד שני קקטוסים. "תיזהר מהקוצים!" אמרתי והושתתי אחד לאלכס. שתינו את המים מתוך הקקטוסים והסתכלנו מסביבנו. "טוב לפחות עכשיו אנחנו רואים עוד דברים חוץ מקקטוסים" התלוצצתי. "כן רק שזה לא ממש עוזר לנו" הפטיר אלכס. לפתע נשמע זמזום קולני. הסתכלנו למעלה וראינו הליקופטר טס בשמים. התחלנו לצעוק:" אנחנו כאן!!! אנחנו כאן!!! הי! הו! אנחנו כאן!!!". המשכנו לצעוק ולנפנף בידיים אבל ההליקופטר המשיך בדרכו. "נו באמת! עכשיו בחיים לא נצא מכאן!" התלוננתי. "בטח רוסיה גם מתחילה להחשיך…" פסק אלכס. "כן.. אנחנו חייבים כבר ללכת להציל את העולם…" מלמלתי. המשכתי להסתכל סביבי והבטן שלי קרקרה בלי סוף עד שלבסוף הבחנתי בצריף קטן…
"אלכס!" צעקתי. "אלכס!! תראה יש שם צריף!!!" "מה? איפה?" שאל. הצבעתי לכיוון. "וואו נכון!" אישר אלכס את דברי. "בוא". התחלנו ללכת לעבר הצריף הרחוק. הגענו למפתנו מתנשפים. דפקנו על הדלת ו….

המשך יבוא….