פחית הנפט פרק 11 (כדאי לכם ממש לקרוא)

-המשך-
"אוווווווווווווווווו…" נאנחתי. אנחנו תקועים במדבר שממה, במדינה זרה, בלי מים או אוכל ומלאים פצעים וחבורות. כל התיקים והמים והבגדים והאוכל נשרפו במטוס. לא היה לנו כלום חוץ ממה שלבשנו וחוץ מבקבוק המשחה. נגעתי שוב בפצע. המשחה כמעט נעלמה והפצע כמעט נסגר. אלכס קם ובחן את הסביבה. "אני לא מבין למה המטוס התרסק דפקה כאן!" התלונן אלכס. "מטוסים לא מחליטים איפה הם התרסקו!!" זעמתי כנגדו. הוא משך בכתפיו. בעטתי בחול. גל חום שתף אותי. "איזה חום!" יבבתי ומחיתי את הזיעה שהחלה לבצבץ על ראשי. "בואי נחפש מים, או אוכל או מערה לשבת בה או משהו שיעזור לנו לשרוד כאן" העיר אלכס. הסתכלתי מסביבי וראיתי רק חול, חול ו-קקטוסים. שוב מחיתי את הזיעה. התחלתי להגיד:
"חוץ מחול-" "וקקטוסים" (הוסיף אלכס). "אין כאן כלום!" השלמתי. "אולי עם נתחיל ללכת נמצא איזה משהו" הציע אלכס. "בסדר" הסכמתי. התחלנו ללכת. החול הרב והחם נכנס לנו לנעליים והגיע לנו עד לקרסוליים. "מזל… מזל שבנו עם בגדים קצרים!" אמרתי. "באמת מזל! אני נוזל כאן!". "גם אני". ובאמת הזיעה ניגרה מגופנו כמו מים. הסער שלי נדבק לי לגב והלכתי כפוף. לא משנה כמה הלכנו ראינו רק חול , חול וקקטוסים. מרחתי קצת מהמשחה על הפצע. היום היה חם, ורחוק מלהיגמר. המשכנו ללכת וללכת ללא כל מוצא. לפתע שמתי לב למשהו אבל לא הבנתי למה, המשכתי ללכת כשפתאום שמעתי את אלכס צועק:
"ענבל! ענבל!" מרוב החום שחכתי מאלכס שצעד מאחורי. סובבתי את הראש. ראיתי את אלכס שוקע בחול, חול טובעני. "אלכס!!" קראתי באימה. הוא ניסה להחלץ אבל לא הצליח. "תפסיק אתה רק מחמיר את המצב" צרחתי. אלכס כפה על עצמו להפסיק. "תרים ידיים!" צעקתי. אולי אצליח למשוך אותו משם. הוא הרים במאמץ רב את ידיו מתוך החול הטובעני. החזקתי חזק את ידיו. ואז- משכתי. למרות החול הטובעני הצלחתי כמעט להוציא אותו משם. משכתי כמה שיכולתי, זה ניראה כאילו עוד רגע אני מוציאה אותו. ואז- התעלפתי….

נפלתי לתוך החול הטובעני ללא הכרה. אלכס הרים אותי מהחול כמה שיכול, ניסע להעיר אותי כמה פעמים ואז הצליח. פקחתי את עייני לחריצים קצרים. "אלכס שנינו שוקעים נכון?" שאלתי אותו. "אני חושב שכן…"
"לעזאזל!". המשכנו לשקוע. "ענבל אם לא ננצל העולם לא ינצל." סבר אלכס. "למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו, הרגשתי מחנק בגרון. "אני מתכוון שעם אנחנו נמות, אני לא חושב שנאס"א יצליחו במשימה." ענה לי.
"אתה מתכוון שבלעדינו כול העולם יכחד?" הרגשתי את הדמעות בעייני. "כן". פרצתי בבכי. אלכס נראה קצת נדהם, הוא לא ראה אותי בוכה, חוץ מפעם אחת שבה אני למדתי למבחן קשה מאוד, אבל לא בכיתי בגלל המבחן באותו יום אלא בגלל שנפלתי מהספה על האף וירד לי דם. 'רגע!' חשבתי בליבי. 'המבחן! על מה הוא היה?' ניסיתי להיזכר. במעורפל זכרתי שזה על מדעים, אבל על מה במדעים?
לא הצלחתי להיזכר כי בדיוק ראיתי שאני ואלכס כבר שקועים עד הכתפיים. אלכס גם שם לב. "ענבל" אמר. "ענבל תפסיקי לבכות יש לי משהו לספר לך". המשכנו לשקוע עד לצוואר. "מ.. מ… מה?" גמגמתי. שקענו עד הראש. רק הוא בצבץ החוצה. "רציתי להגיד ש… " "שמה?" "שאם לא נשרוד…" "אנחנו לא נשרוד, אבל מה?" "רציתי שתדעי שאני-" גם הראש שקע. סגרתי את העיינים והפה. ואז, רגע ליפני ששקענו לגמרי ראיתי משהו בתוך החול.

קקטוס!
הרמתי את היד וגיששתי בעיוורון מוחלט וכמעט בלי אוויר- ותפסתי שורש. ביד אחת תפסתי בשורש וביד אחרת גיששתי אחר אלכס. מצאתי אותו והחזקתי לו את היד. משכתי את עצמי ואותו כלפי מעלה. ועוד למעלה ועוד למעלה. הראש שלי יצא מתוך החול. ואז הצוואר והכתפיים. משכתי עוד את אלכס. הוצאתי את היד שהחזיקה בשורש הקקטוס ותפסתי בשתי ידיי את אלכס. משכתי גם אותו לבחוץ. הבחנתי שאנחנו שוב שוקעים ותפסתי בשורש הקקטוס. הפסקנו לשקוע ואני המשכתי "לטפס" במעלה הקקטוס. עד שכול היד שלי הייתה בחוץ. לא יכולתי לתפוס את הקקטוס, בגלל הקוצים, אז "שחיתי" בתוך החול הטובעני, גוררת איתי את אלכס ואז ראיתי סלע. החזקתי בסלע וגררתי את עצמי למעלה. התנשמתי. "ועכשיו להוציא את אלכס!" אמרתי בנימה אופטימית. משכתי ומשכתי את אלכס עד שכולו היה בחוץ על הסלע. אלכס היה מעולף ניסיתי להעיר אותו אך ללא הצלחה.
החלטתי שגם אני צריכה לנוח, אז שכבתי על הסלע. "אההההההההההההההההההההההההההההה!" צרחתי. הסלע היה לוהט כמו מחבט. ספק הרמתי, ספק גררתי את אלכס אל האדמה הרגילה ותמכתי בו. המשכתי ללכת כשאלכס המעולף שעון על כתפי. ואז הבנתי שעם היה כאן סלע אחד יכול להיות עוד אחד, ושעם היה מקום אחד עם חול טובעני יכול להיות עוד אחד. אז פקחתי את העיניים כמה שאפשר. כמעט והתעלפתי בעצמי, כבר התייבשתי וניראה לי שגם אלכס. עם לא נגיע למערה או נמצא מים אנחנו נמות מצמא או מחום. ראיתי הרבה מאוד סלעים אבל כולם היו חמים ותחת השמש הכופחת. ואז, ראיתי מים זורמים. רצתי (בערך) אל מקור המים ואלכס עדיין איתי. אבל מקור המים נעלם. "כנראה התחילו לי הזיות.." רטנתי. המשכתי ללכת, היו לי עוד הזיות. לפתע נתקלתי בעץ. מיששתי אותו. הוא היה אמיתי! והוא עשה צל. הרגשתי את החול בין ידיי הוא היה קריר ורגיל. השענתי את אלכס על גזע העץ ושכבתי לידו על החול. לא היה לי אכפת שכול בגדי ושערי יתמלאו בחול כי ממילא הייתי מחוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש. לא הצלחתי להירדם והמון מחשבות התרוצצו לי בראש. חשבתי על המדבר, חשבתי על ההזיות שהיו לי, על החול הטובעני, ואל אלכס שאמר לי שאם לא נשרוד העולם לא ישרוד ופרצתי בבכי. ואז נזכרתי שבדיוק אז, שם, בחול הטובעני נזכרתי בפעם הראשונה שאלכס ראה אותי בוכה, ואז נזכרתי במבחן במדעים. 'המבחן במדעים! על מה הוא היה????' ניסיתי להיזכר. 'זה היה על צמחים!' נזכרתי בפרט הראשון. נזכרתי שאלכס אמר משהו על אבקני פרחים שעושים לו אלרגיה בגלל הבעיות בסינוסים. 'כן, זה כנראה על צמחים'. נזכרתי בספר הזה שלמדתי בעזרתו. ספר כחול שכתוב עליו משהו על תורת הצמח. היה בספר הזה פרקים, נגיד צמחי מים או צמחי מדבר. 'צמחי מדבר! אני זוכרת שהיה כתוב שם שצמחים מדבריים חיים בעזרת אגירת מים. אז כנראה שהקקטוס אוגר בתוכו מים!! יש מים בקקטוס!!!' "יש מים בקקטוס!" צעקתי בשמחה. מה אכפת לי? אף אחד לא שומע. הלכתי לקקטוס הקרוב ביותר אליי, לקחתי אבן חדה והתחלתי לחתוך חלק מהקקטוס. זה היה קשה, ונדקרתי קצת, אבל הצלחתי. הרמתי את חתיכת הקקטוס בזהירות, כדי לא להידקר. קירבתי את שפתי ושתיתי שלוק. מרענן! נתתי
גם לאלכס. הוא לא התעורר. שפחתי לו על הפנים וניקיתי מהם את הבוץ והחול. הוא פתח את עיניו לחריצים דקים. "מאיפה השגת מים?" שאל. "בקקטוס יש מים!" צעקתי שוב. אלכס חייך. נתתי לו עוד שלוק והתיישבתי לצדו. השמש החלה לשקוע. נהיה קצת קריר. אלכס הביט סביבו ולפתע נחרד. הוא לא דיבר ורק הצביע על הרגל שלי. הסתכלתי והחנקתי צעקה נחש גדול ושחור זחל עלי.

המשך יבוא…