פחית הנפט פרק 10 (כדאי לכם ממש לקרוא -סוגרים עשור!)

-המשך-
" אמאלה! אמאלה! אמאלה! אמאלה!" צעקתי באיימה. בלילה הקפוא בקושי אפשר לזוז מרוב קור. ענני אוויר קפוא לבנים יוצאים מפי. הזאבים המשיכו להתקרב, מסתכלים בנו במבטים רעבים. האנשים התחילו לסגת לאחור. משום מה הזאבים הפסיקו להתקרב, לא הבנתי למה. המטוס בער מאחורינו. "אלכס אני חושבת שכדאי לברוח!!!" אמרתי. אלכס לא הגיב. האנשים החלו לרוץ בכיוון ההפוך מהמטוס, הם הרי לא רוצים לרוץ בתוך האש. "אלכס!!!" "מה?, תרגעי! צריך להישאר כאן!". הוא הפטיר. משכתי בידו של אלכס. "אלכס בוא!" ניסיתי שוב. "נשאר כאן!" הוא ענה. לא היה זמן להסברים. האנשים כבר החלו להתפזר מהמקום. הזאבים רדפו אחריהם וניסו לתפוס אותם אבל האנשים זרקו על הזאבים אבנים ומקלות, ואלה נסוגו. גם אנחנו צריכים לזוז, לברוח. תחושת הבטן שלי אמרה לי שאנחנו חייבים לברוח. חייבים! חייבים! חייבים!…. תפסתי בידו של אלכס והתחלתי לרוץ אל תוך החשכה. "מה את עושה!" קרא אלכס וניסה להתנגד. אחד הזאבים קלט אותנו. "אנחנו חייבים להתחפף אחרת הזאבים יתרפו אותנו!" קראתי בעודי מושכת את אלכס. הזאב רץ לכיוון שלנו. טוב מה הפלא?? בעיניו אנחנו שניים שלא מבינים מהחיים שלהם. אלכס קלט את הזאב ועכשיו הוא זה שמשך אותי, אבל לכיוון המטוס. עזבתי את היד שלו ותפסתי בחולצה שלו. רצתי בשיא המהירות ספק גוררת ספק מובילה את אלכס אחרי. "ענבל מה את עושה לעזאזל???? אנחנו חייבים לחזור ליד המטוס!!" מחה אלכס. עוד זאב הצטרף למרדף. לא היה בי יותר הגיון, רק לברוח. המשכתי לרוץ למרות ההתנגדות של אלכס. עכשיו עוד שני זאבים רדפו אחרינו, בסך הכל ארבעה. "אלכס בוא, תפסיק להתנגד!" קראתי, על סף בכי. אלכס הבין שאין טעם להלכם בי ורץ יחד איתי. רצנו עד קצת בחושך גמור והזאבים אחרינו. אני לא יודעת מה קרה עם האנשים האחרים אבל אני רק יודעת שאני ואלכס המשכנו לרוץ בלי מעצורים. פתאום; בום! החלקתי על אבן ונפלתי אל תוך החול, גוררת את אלכס תוך כדי. נפלנו על אדמת המדבר. שערי התמלא בחול וגם פני וגופי. הרגשתי כאב נוראי בראש וכשהרמתי את ידי לבדוק את הפצע היא חזרה מלאה דם. גם אלכס נפצע, לא בדיוק יודעת איפה. קמתי ועזרתי לאלכס לקום. "אנחנו מתים עוד רגע…" מלמל אלכס. הוא צדק, הזאבים היו ממש קרובים. "הפעם בואי אחרי, בסדר?".
"לאן?" "פשוט, פשוט בואי!". הוא החזיק בידי ורץ לכיוון המטוס, שעדיין בער. הזאבים גם באו מהכיוון הזה, רצנו ישר אליהם. הם לא הבינו מה וכבר אנחנו עקפנו אותם והמשכנו לכיוון המטוס. הראש שלי התחיל להסתחרר ורגלי לרעוד אבל הזאבים רדפו אחרינו ואני הייתי חיבת להמשיך… בשביל העולם. לפתע אלכס עצר. בקהות חושים הסתכלתי וראיתי שנעצרנו במקום שבו אלכס ואני ראינו את הזאבים מתקרבים.
כמה שניות לפני שהתעלפתי ראיתי את אחד הזאבים רץ וקופץ עלינו, ואז חלק מכנף המטוס הבוער נפלה קרוב לזאב. הזאב ילל באימה ורץ חזרה. הבנתי! אלכס רצה שנישאר כאן, ליד המטוס, כי הזאבים מפחדים מהאש! ו- התעלפות….

"ענבל! ענבל! קומי!!!" אלכס העיר אותי. מתוך העילפון חזרתי למציאות. הרגשתי שהדימום בראש שלי פסק. "אלכס?" שאלתי. "אני כאן, אני כאן! תפקחי עיניים!" פקחתי. אוטומטית הרמתי את היד ובדקתי את הפצע. "לא! לא על תיגעי- אויש נו באמת!" נגעתי. "אאו!!!" זעקתי. הפצע התחיל להיסגר ואלכס מרח עליו משהו, לא יודעת מה- אבל הפצע עדין כאב. הרחתי את האצבע שלי והסתכלתי על הנוזל החום שנזל עליה. "איכס! אלכס מה מרחתָ עלי?" שאלתי בגועל. "על תזיזי את הראש! זה חומר להרגעת כאבים שמצאתי בתוך הבקבוק הזה" השיב אלכס והראה לי בקבוקון חום קטן ועליו כתובת כמעט בלתי- קריאה:' פרילמול, תרופה להקלה בכאב וחיטוי הפצע'. "מאיפה השגתָ את זה?" "מצאתי את זה בין ההריסות של המטוס, בגלל שזה בקבוק זכוכית הוא לא נישרף". "תודה על המידע אבל אני רוצה לדעת כמה זמן הייתי מעולפת?". "לא הרבה… שעה וחצי בערך…". "ומה עם שאר האנשים?". "את מתכוונת מה קרה להם בזמן שישנת?" תמה אלכס. "כן. אני רוצה לדעת מה עלה בגורלם". "רוב האנשים ברחו, הזאבים גם ברחו, והמטוס כבר לא בוער, רובו לפחות, אחרי שהזאבים הלכו כיביתי את רובו בחול".
הסתכלתי מסביבי כמה שיכולתי. ראיתי שרק להבות קטנות, נוטות לכבות, מכסות טיפה את מה שהיה פעם המטוס. ואלכס צדק, רוב האנשים ברחו אבל חלק מהם נשארו כאן. "הבגדים נשרפו". אמר לפתע אלכס. "הא? מה?" שאלתי, בחוסר ריכוז. "אמרתי שהבגדים שלנו נשרפו, גם התיקים, המים, הכל נשרף!" שתיקה. 'הכל נשרף? הכל נשרף! כל מה שנשאר לי היה רק הבגדים שעלי ובקבוק המים הקטן! גם לאלכס אין שום דבר חוץ מאלה!'. "אלכס אין לנו כלום!" יבבתי. "תרגעי אנחנו נסתדר!"
הגיע תגובתו האופטימית של אלכס. "אל תשקר! איך נהיה בסדר? נתקענו באמצע שום מקום ואין לנו שום דבר!". "עוד מעט בוקר.. נוכל לראות איפה נתקענו! בינתיים תישני!"

-כעבור שעתיים-
עדיין לא הצלחתי להירדם אבל אלכס ישן לידי כמו תינוק. כבר יכולתי לקום ולהזיז את הראש. קיפלתי את רגלי אל חזי ובהיתי במבט עצוב בקקטוס ענקי. אלכס כל הזמן זז מתוך שינה ומתוך הכיס במכנס שלו התגלגל הבקבוקון הקטן עם המשחה. הרמתי ופתחתי אותו. הריח שלו היה חזק, ריח של תרופה. הכנסתי אצבע לתוך המיכל והוצאתי אותה מהולה במשחה. כשמרחתי אותה על הראש הרגשתי עקצוץ לאורך עמוד השדרה שלי. סגרתי את הבקבוק והכנסתי לכיס של אלכס. הבטתי עליו. הוא נראה ממש חמוד. בנים תמיד נראים חמוד כשהם ישנים. ליטפתי אותו בשערו והוא התעורר. "מה פספסתי?" שאל בקול ישנוני. "שום דבר עדין לילה". עניתי בשקט. טעיתי. לפתע עלתה השמש באטיות וקול השמים נצבעו בתחלת-כתמתם יפהפה. העננים נגלו, לבנים ויפים וקטיפתיים. הסתכלתי כמהופנטת, זה ללא ספק היה יפהפה ומרהיב. אבל אז שמתי לב שאנחנו בתוך מדבר שממה צחיח מלבד כמה קקטוסים פה ושם.

המשך יבוא….