על ספינת האוויר (משחק כתיבה)- פרק שני

"אחי, הכנסת לו לחלוטין." דניאל צחק וניקו חייכה. "לא נראה לי הוא הושפל ככה בחיים שלו, הג'ינג'י הזה." צחק גם בארט. בארט, קים ודניאל אימצו אותה אליהם כשעוד לא הייתה מקצוענית ולימדו אותה כל מה שהם יודעים. בתמורה, בארט וקים היו מקבלים עשרה אחוזים מהרווחים, ודניאל חמישה. היא חילקה להם את האחוזים המגיעים להם ואז קמה להפסקה. דניאל התלווה אליה. לדניאל היה שיער חום בהיר ועיניים כחולות כהות כמו הים. היו לו שפתיים עדינות וידיים גדולות ורכות. הוא היה החבר הכי טוב שלה, והשומר הבלתי רשמי שעמד לצידה תמיד. היא יכלה לסמוך עליו והוא סמך עליה. דקירת אשמה הייתה תוקפת אותה כל פעם שדניאל הזכיר עד כמה הוא סומך עליה, בהתחשב בזה שמערכת היחסים שלהם הייתה מבוססת על שקר, אבל היא ניסתה להתעלם ממנה.
שניהם הלכו לאחד מקירות החללית והתיישבו על הרצפה ליד שני דוכני מסחר שבאחד נמכרו כפפות צמר עם עיטורים ובשני סוליות נעליים. ניקו הוציאה כיכר לחם שקנתה בבוקר וחילקה חצי לדניאל.
"זה לא מוזר העובדה שג'אד הגיע מהקצה השני של הספינה כדי לשחק נגדי?" היא שאלה ולקחה ביס מהלחם. הוא היה חסר טעם לחלוטין, אבל היא כבר התרגלה.
דניאל משך בכתפיו ונגס בחצי שלו, "אולי הוא הגיע כדי לרגל אחרייך, המהמר עם ידי הנסיכה." הוא גיחך וניקו חבטה בזרועו. "הוא שמע מרחוק על הידיים העדינות שלך ובא לראות האם השמועות נכונות." הוא צחק מהבדיחה של עצמו וניקו הזעיפה את פניה.
גם דניאל תהה מה פשר הידיים העדינות של חברו. ידיים ארוכות עם אצבעות רכות ועדינות, ידיים שמתאימות לפסל, או לבחורה, לא למהמר. דניאל הניח שבעברו היה ניקו בן למשפחה עשירה ומעולם לא הצטרך לעשות עבודה פיזית כלשהי. היו הרבה דברים מוזרים בקשר אליו, למשל העובדה שלקראת ערב היה יוצא מהדלת של קומת המסחר ולא נראה שוב עד הבוקר של היום למחרת, או הידיים העדינות, או סט הבגדים השחורים שליוו אותו כל יום. אבל הוא לא העז לשאול על אף אחד מהם, בעיקר מפני שלא רצה לענות על השאלות האלו בעצמו.
החברות שלהם הייתה מלאה סודות, אבל היא עבדה טוב לשני הצדדים; דניאל היה חזק וחסון והכיר את האנשים הנכונים, כמו בארט וקים, וניקו היה עשיר.
"אתה מפורסם, זה הגיוני שאנשים יבואו מרחוק לראות אותך בפעולה." דניאל נגס שוב בפיסת הלחם שלו.
"אבל הוא שיחק, לא ראה." ניקו הייתה מוטרדת. היא לא סמכה על אנשים בקלות. אסור לסמוך על אנשים בקלות.
"הוא כנראה רצה את כל החוויה." שוב דניאל גיחך. "אתה סתם לחוץ, אחי. רק שחקן פוקר שהגיע לשחק. זה הכל." דניאל קם בקפיצה ואז הושיט את ידו המחוספסת לעבר ניקו. היא אחזה בה וקמה. שניהם הלכו אל עבר פינת המהמרים כשנתקלו בסנטה, בחורה בת שלוש עשרה עם שיער בלונדיני וחלק שהיה אסוף בצמה הקשורה סביב ראשה כמו כתר. היה לה תווי פנים עדינים כמו של ילדה בת עשר והיא החזיקה סל עם בגדים יבשים ומקופלים. הנערים העשירים היו מעסיקים ילדות שיכבסו להם את הבגדים, וסנטה היה ילדה כזאת. היו משלמים לה חתיכת כסף על כל עשרה פרטי לבוש. ניקו לא יכלה להעסיק נערה כזאת, בגלל השאלות שהיא פחדה שיתעוררו בעקבות השמלות והגופיות לצד מכנסי העור וכובעי הגרב. בגלל שאת רוב זמנה בילתה על שולחן המהמרים, את הכביסה היא עשתה פעם בהרבה מאוד זמן.
סנטה הייתה גם נערה שישנה עם ניקו בחדר הבנות, ולפגוש אחת משלושת הבנות האלה מחוץ לזמנים בהם הייתה בחדר, נחשב מבחינת ניקו להתאבדות.
מה שהפך את כל המצב לגרוע יותר, סנטה הייתה דלוקה על דניאל.
"דניאל, ניקו! מה נשמע?" היא חייכה אליהם חיוך קטן. דניאל חייך בחזרה וניקו משכה את כובע הגרב מטה ובדקה שרוכסן המעיל שלה סגור עד הסוף. היא השפילה מבט והמשיכה להתעסק בכובע שלה.
"איך עובר עלייך היום?" דניאל שאל בנימוס. הוא אהב את תשומת הלב הזאת, ואם ניקו לא הייתה מושכת בחולצתו הוא היה נשאר לדבר איתה גם עד מחר.
"מעייף, יש לי עוד שני לקוחות היום." אמרה סנטה ונשפה אוויר בעייפות למרות שחיוכה עדיין היה מרוח על פניה.
"שיהיה לך בהצלחה, אבל אנחנו חייבים לזוז." אמר דניאל אחרי שניקו משכה בחולצתו פעמיים נוספות. סנטה הנהנה ונפרדה מהם.
אחרי שהם הלכו כמה צעדים חיוך זחוח נפרש על פניו של דניאל.
"מה?" ניקו שאלה אותו בזעף.
"אתה מאוהב בסנטה. הרגע עליתי על זה." דניאל חייך, מרוצה מעצמו מאוד.
"מה? לא! מאיפה הגעת למסקנה הזאת?!" ניקו התעצבנה.
"אתה תמיד לחוץ כשאנחנו לידה, ואף פעם לא מדבר, ותמיד ממהר. אתה מאוהב בה. אני לא מבין איך לא עליתי על זה קודם." דניאל הנהן לעצמו אחרי כל משפט שמנה.
"אני לא מאוהב בה ולא כלום! איזה שטויות אתה מדבר!" ניקו כעסה. דניאל לקח את כעסה בתור אישור.
שניהם הגיעו לשולחן הפוקר ושיחקו עד שהחליטה ניקו שהיא צריכה הפסקת צהריים. היא הרוויחה לא מעט בזמן הזה, אך מדי פעם היא חוותה גם הפסדים. היא ודניאל עזבו את השולחן ועלו אל קומת המטבח. שניהם קנו אוכל מהמכונה והתיישבו ליד אחד השולחנות.
"אתה יודע מה קורה מחר?" ניקו לעסה את חתיכת הבצק והגבינה המהונדסת שהזמינה, ושבעברה קראה לה פיצה. כרגע לא היה שום הבדל בטעם בין זה לבין כל דבר אחר, אלא רק בצורה ובמרכיבים.
"יום ההולדת שלך?" דניאל ניחש ולעס גם הוא בצק משולש עם גבינה מהונדסת.
"חג המולד! חג המולד השני על חתיכת המתכת הזאת." ניקו בלעה את הבצק.
"זה מדכא," דניאל אמר ושניהם שתקו.
"איך העברת את חג המולד בבית?" ניקו שאלה אחרי כמה דקות. הם לא הרבו לדבר על הזמן שקדם לפלישה, או על המשפחות שלהם או משהו כזה. דניאל סיים ללעוס. "האחיות הקטנות שלי היו קמות ראשונות והיו מעירות את כולנו. כל הבית היה מואר והיה עץ גדול בסלון. הן היו מקשטות אותו ואני הייתי עוזר להן, ואז הייתי לוקח אותן במכונית לסיבוב קניות." הוא הפסיק והיא קלטה זיק של כאב בעיניים הכחולות.
"גרתי באלסקה ומזג האוויר היה קר מאוד. בבית שלי היה חם. הארוחה הייתה תמיד מצוינת." העיניים שלו לא היו ממוקדות, רואה משהו שכבר לא קיים, מעבר רחוק ויפה יותר.
הייתה שתיקה בין שניהם. שניהם עיכלו את הפתיחות המפתיעה בנוגע לעברו של דניאל. הרבה רגעים כאלו לא היו להם.
"ואצלך?" דניאל התעשת וכיחכח בגרונו, לוקח עוד ביס מהפיצה שלו.
ניקו שיחזרה בראשה את חג המולד האחרון שחגגה עם משפחתה. משפחתה לא היו נוצרים, והם חגגו את חג המולד לא מסיבות דתיות אלא מעצם החגיגה. רוב האנשים ביפן היו כמוהם.
"חג המולד אצלנו לא נחגג מסיבות דתיות. אנחנו מקשטים את העץ ופותחים את המתנות ואוכלים ארוחה חגיגית, פשוט כי זה מה שכולם עושים. וזה גם כיף. אני ואחי, ג'ירו, היינו מכינים את הארוחה ביחד עם אמא שלי, ובערב אבי היה מגיע והיינו אוכלים יחד." היא חשבה על ג'ירו לעתים קרובות. הוא היה בן שתיים עשרה כשהפלישה החלה, והיא הייתה בת ארבע עשרה. הוא צפה בה נלקחת ביחד עם הוריה. זה קרה כמעט שעה לפני שהחייזרים הגיעו לטוקיו, וכשכבר הייתה על החללית, היא ראתה דיווחים מהפלישה אל הבית שלה, ואז אותו, שרוע על הרצפה ליד הבית שלה, ילדון בן שתיים עשרה שנהרג על ידי חוצנים מרושעים בלא עוול בכפו. היא בלעה את הדמעות וסיימה את הביס האחרון של הפיצה.
"בוא נחזור. אנחנו מפסידים כסף." דניאל קטע את הזיכרון שלה ממשפחתה. היא התעשתה וקמה. שניהם ירדו חזרה לקומת המסחר והתיישבו ליד השולחן.
היום עבר במהירות וכך גם הלילה. בבוקר הגיעה ניקו לשולחן הקבוע שלה.
ג'אד חיכה להם שם.
"אני רוצה משחק חוזר." הוא אמר והסתכל במבט חודר לתוך עיניה של ניקו.
היא החוותה בידה קדימה, כאילו אומרת 'לך על זה', ואז התיישבה אל השולחן וקיבלה את הקלפים.