על כנפי חלומות- מלאך חלומות (פרק 2 מעודכן)

הבטתי בידו של אנימוס כאילו הייתה חפץ משונה שלא ידעתי למה הוא משמש.
"…מה?" שאלתי בתימהון. המילה הזאת הייתה הדבר היחיד שיכולתי להגיד באותו רגע. הייתי בטוח שהוא רוצה שעכשיו אתלווה אליו לשמיים, אקבל נבל ואתחיל לנגן; אולי לבוש בשמלה לבנה.
"אני אנימוס…" הוא התחיל להגיד שוב, בפחות סבלנות ממקודם. "ואני מזמין אותך להיות מלאך בעולם החלומות."
"מה זאת אומרת להיות מלאך?" שאלתי והרמתי את ידיי לגובה חזי בהבעה מבולבלת. "מה אני הולך לעשות בתור אחד?"
"אתה הולך לעזור לי לספק הרפתקאות מעניינות לאנשים שמגיעים לכאן." אמר ושמט את ידו לאחר שלא לחצתי אותה כמו שרצה. לא ידעתי בדיוק מה הייתה כוונתו כשאמר "לספק הרפתקאות מעניינות". בנוסף, עדיין לא הבנתי מדוע הוא מתנהג אליי בתור מישהו שווה ערך לחבר ותיק ויקר. הרי הייתי רגיל; משעמם. אותו דבר כמו כולם. או לפחות, ככה חשבתי.
"אני עדיין לא מבין…" אמרתי וגירדתי את מצחי בחוסר הבנה. אנימוס הסתובב והביט בחלל האינסופי כאילו היה טירה מפוארת שהתגאה בקיומה.
"מי אתה חושב בדיוק יוצר הרפתקאות וריגושים לכל מי שנכנס לכאן?" אמר בלי לסובב את ראשו אליי. "הדמיון של אותם אנשים? העייפות שנופלת עליהם? הרצון שלהם להיות חלק ממשהו משמעותי?"
את התשובה שלי היו יכולים להריח מקילומטרים במידה ואכן הייתה ניחוח באוויר. "אני משער שלא." השבתי בפקפוק. "כי כל אחד מהם הוא ערימה גדולה של זבל שהמציאות ערמה במהלך השנים. טוב, אולי העייפות היא הדבר היחיד שבאמת עוזרת להם, אבל בטח רק קצת." אירוני היה מצידי לומר דבר שכזה, מכיוון שלא הייתי שום דבר חוץ מחיתול משומש המונח על אותה ערימה. אנימוס כנראה לא ראה זאת בי, או בכל אחד אחר אשר נכנס אל עולם החלומות. האופטימיות שלו הדהימה אותי.
"העייפות עוזרת להם יותר מקצת, יחד עם דמיונם וכוח הרצון שלהם." הוא מתח את ידיו למעלה תוך כדי דיבור. " בני אדם הם לא עד כדי כך חסרי תקווה כמו שאתה מתאר אותם, אז אני ממליץ לך להפסיק להיות כזה גוש פסימי- ביקורתי."
"אולי אני באמת ביקורתי…" התחלתי להגיד בביטחון. "וללא ספק פסימי, אבל אני חייתי בעולם שבחוץ מספיק זמן כדי לדעת שזה נכון. בכלל, אתה באמת מאמין שהם באמת חולמניים ובעלי רצון לחיות חיים מרגשים?" אנימוס התחיל לצחוק בקול אחרי השאלה שלי; ידעתי שהוא גם אינו מאמין בכך במאה אחוזים.
"ברור שלא!" השיב בחיוך. "אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להיות כאלה. אתה צריך להבין שהם פשוט צריכים חבל לטפס עליו, וזה בדיוק התפקיד שלנו המלאכים- להוריד להם אותו." התחלתי להבין באותו רגע מה המשמעות של להיות מלאך, לפי הסבריו של אנימוס. שמחתי שלא אצטרך להיות לבוש בלבן, שלא לדבר על לימודי הנגינה.
"אז אתה אומר שהעבודה הזאת היא בעצם להפוך חלומות של אנשים למעניינים יותר?" שאלתי אותו כדי להיות בטוח.
"ומהנים יותר." הוסיף לדברי. "בנוסף, אנחנו גם אמורים לדאוג שהם יסטו כמה שפחות מהנתיב שליבם רוצה ללכת בו. אתה יודע איך מה שאתה מכנה 'מציאות' גורמת לאנשים לקחת נתיבים אחרים מתוך ברירת מחדל שהם יוצרים לעצמם."
הנהנתי בראשי- כמה שהדבר הזה נכון, וכמה שהוא גם כואב. העולם המציאותי הוא ללא ספק ברירת מחדל אחת גדולה. בסך הכל צריך להסתכל על אנשים בחליפות, שהרבה מהם היו להוטים ללבוש בגדים נוחים; בתלמידים בתיכון שלי, שחלקם למדו מתמטיקה שעות נוספות רק כי הם האמינו שהדבר יבטיח להם קריירה; באנשים העצובים שאיבדו את תקוותם באהבת האחר, כי הם סבורים שצריכים להיות קשוחים ולסבול את החיים כמו שהם.
"אני יודע טוב מאוד." השבתי על דבריו של אנימוס לאחר שקיעה קטנה במחשבות. הוא חייך אליי והתחיל לדבר שוב.
"אז מה אתה אומר?" שאל פעם נוספת. העולם האמיתי עורר בי חשק עז לברוח אל עולם החלומות בכל הזדמנות שניתנה לי. לכן, זאת הייתה נראית לי כמו העבודה המושלמת.
"אחרי מה שסיפרת," התחלתי להשיב לדבריו, בחיוך מעוקם וקטן. "אין לי כל ספק שאני רוצה להיות אחד מהמלאכים."
"נהדר!" צהל בשמחה. "אז אתה מסכים?" אנימוס הושיט את ידו קדימה שוב על מנת ללחוץ את ידי, אך באותו רגע, נזכרתי בדבר אחד שמנע ממני לעשות זאת. משהו שהעיר אותי כל פעם מחדש מהמחשבה שמשהו כל כך נפלא יכול להתרחש.
"מצטער." אמרתי והפינתי את מבטי למטה בדאבון. "אני לא יכול."

"למה?" שאל אותי אנימוס בדאגה, כשידו עדיין מושטת לכיווני.