על כנפי חלומות- הצעת עבודה (פרק 1 מעודכן)

זה קרה אחרי שכיביתי את האור, אחרי שמשכתי את השמיכה מעליי ואחרי שמצאתי את התנוחה הנוחה ביותר. העיניים שלי התרוצצו במהירות אדירה בזמן שנכנסתי פעם נוספת אל אותו עולם אינסופי. כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי מרחף בתוך חלל שחור. בתוכו היה אפשר לראות נקודות אור קטנות מכל הכיוונים. זה הרגיש כאילו הייתי במרכז החלל החיצון. לא הקדשתי זמן לדעת בדיוק איפה אני, או אם מישהו בכלל נמצא בקרבת מקום. כל כך התלהבתי מהעובדה שלא היה כוח משיכה, עד שהייתי חייב לבצע כמה היפוכים וגלגולים באוויר.
"נכון שזה כיף?!" לפתע נשמע מעליי קול. הסתכלתי למעלה וראיתי דמות מוזרה, בערך בגודל שלי, יורדת אליי לאט לאט. בחנתי אותה בקפידה לאחר שהיא כבר ריחפה באוויר מולי: נער בן גילי בערך, עם עיניים סגולות בהירות, שיער לבן פרוע וקעקוע קטן בצורת ירח על מצחו. הוא היה לבוש בחולצת טריקו בצבע תכלת שצווארונה היה בצבע צהוב בהיר. את רגליו כיסו מכנסי ג'ינס קצרים, והוא נעל סנדלים אפורים שבהקו כאילו מישהו שפך עליהם שקית נצנצים. הוא היה נראה הרבה יותר מגניב ממני. לי בסך הכל היה שיער שחור קצר, פיג'מת פסים, ופרצוף משועמם למדי. עיניי הירוקות היו הדבר היחיד שהיה מיוחד במראה שלי.
"נו?" הוא שאל שוב. "נכון שזה יותר כיף לרחף באוויר מאשר להיות תקוע על האדמה המגעילה?"
"מי… מי אתה?" שאלתי בבלבול.
"מי אני?" הוא שאל אותי חזרה בחיוך. "מי אני באמת?" הוא אמר והסתכל למעלה במבט תוהה.
כבר באותו רגע התחלתי לחשוב שהוא משוגע: גם נראה כמו דמות בסדרת ילדים מצוירת וגם לא יודע מי הוא. אך אם לומר את האמת, אהבתי אנשים מוזרים. הייתי מאוד רוצה לקרוא לעצמי אחד כזה, אבל ידעתי שלא הייתי. אנשים מוזרים היו לרוב רגישים יותר, כנים יותר וגם מהנים יותר. ההגדרה שלי לאנשים מוזרים היא שונה ממה שאתם חושבים. בשבילי, איש מוזר הוא מישהו שהחליט להיות עצמו, והוא מביע זאת על ידי שינוי בהתנהגות ובהופעתו החיצונית. בואו נודע באמת: אם כולם היו חושפים את תחומי עניינם ואת הדמות שהם שואפים להיות, היינו עולם של ליצנים וחייזרים. העולם גם היה הרבה פחות משעמם כך.
"נזכרתי!" הוא לפתע אמר. "אני מישהו שמאוד מאוד אוהב לחלום."
"אני מבין אותך." השבתי לו בחיוך. "טוב, אתה לא היחיד. אז איך קוראים לך?"
"איך קוראים לי?" הוא אמר ושילב את ידיו, ותוך כדי התמקם בישיבה מזרחית באוויר. "תמשיך לחלום!" הוא הסתכל עליי בזלזול.
"מה הבעיה שלך לספר לי איך קוראים לך?" אמרתי בטיפת עצבנות. "ככה אתה מתייחס לאדם שהרגע פגשת?"
"אני אתייחס אליך איך שאני רוצה, גם אם הרגע נפגשנו. ובכלל, אני רציני." לפתע הוא פירק את שילוב ידיו, וצורת דיבורו השתנתה בשנייה. "אם תמשיך לחלום, תדע איך קוראים לי. אתה בתוך חלום אחרי הכל, טיפשון אחד."
לקח לי כמה שניות להבין שמה שהוא אמר היה נכון- הכל באמת היה חלום. הרי לא הגיוני לרחף באמצע מה שנראה כמו החלל החיצון וגם אם כן, כבר מזמן הייתי מת מהיעדרות חמצן.
"איך לא שמת לב לזה עד עכשיו?" אמר והתפרץ בצחוק. "אני מיד אומר לך איך קוראים לי, אבל לפני כן…" הוא המשיך וחזר לרחף מולי בעמידה. "איך קוראים לך? אה? אתה חושב שאני פראייר שייתן את השם שלו ראשון?"
"אוקי, אוקי." הרגעתי אותו. "זה לא שאני הולך לרשום את השם שלך עם המילה 'הומו' על איזה קיר בבית הספר."
"אתה גם אחד מאלו?" הוא הסתכל עליי בזלזול. "אחד מאלו שחושבים שהמילה הזאת היא קללה? איך בדיוק היא קללה עבורכם? בגלל שזו העדפה מינית 'חריגה' שאפילו לא מעידה על כך שאותו אדם הוא רע או גס רוח? אם זה מה שאתה חושב, אז אתה לא שונה מכל האנשים המרושעים שנמצאים בעולם שבחוץ."
לא רציתי שיבין אותי לא נכון; גם אני לא חשבתי שזאת מילת גנאי, אבל מכיוון ששמעתי אותה כל יום מהסובבים אותי, לא יכולתי שלא להידבק באותה צורת דיבור. בין אם המילה היא הומו, אוטיסט או פריק- לעולם לא ראיתי בהן כקללות.
הוא המשיך לדבר ללא הפסקה "אני מבקש ממך להפסיק להשתמש במילה הזאת בתור קללה. אתה גם מעליב חבר מאוד טוב שלי כשאתה עושה את זה. אה, ולגבי מה שאמרת קודם- מה זה בדיוק בית ספר?" הוא שאל אותי לפתע. "השם הזה משום מה עושה לי תחושה לא נעימה." הוא שם יד על חזו ואחז בחולצתו.
"אני מצטער אם העלבתי אותך או מישהו אחר." השבתי לדבריו. "ולגבי בית הספר- זה לא משהו שאתה רוצה לדעת עליו." השבתי. "בכל מקרה…" התקרבתי אליו מעט; הרגשתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, למרות שהכרנו בזה הרגע. "קוראים לי שרָגָא."
"איכס!" הוא אמר והוציא לשון בסלידה. "מה זה השם המכוער הזה?! הרופא בטח החטיף סטירה לאימא שלך כשהיא החליטה שככה יקראו לך!"
"היי!" התחלתי להגיד בכעס, שמהר מאוד התפוגג. "זה לא שם כל כך נורא! ודבר יפה על… טוב, אם לומר את האמת, גם אני לא אוהב אותו. בדיוק כמו שאני לא אוהב את אימא שלי."
"לא נכון!" אמר לפתע בהתלהבות. אפשר לראות את הגב שלך?!" הוא התקרב אליי. "אף פעם לא פגשתי מישהו שאחד מההורים שלו התעלל בו!"
"זה לא ככה!" אמרתי והרחקתי אותו ממני במקצת. "זה פשוט… שהיא אימא משעממת ופשוטה. תמיד הרגיש לי כאילו היא ממשיכה להיות אימא שלי רק בגלל שמוטלת עליה סוג של חובה מוסרית לעשות זאת."
"אז למה לא ברחת מהבית?" למרות שהשאלה הזאת הייתה מעט מטופשת, הוא שאל אותה ברצינות רבה. "או שאולי גם אתה הרגשת חובה מוסרית להישאר הבן שלה, ולהמשיך לציית למה שהיא ובעלה המתוק מבקשים ממך?"
"לא הרגשתי שום חובה!" השבתי. "אבל גם לא היה לי מקום אחר ללכת אליו! החברים שלי לא היו תומכים בי, בדיוק כמו המשפחה המורחבת שלי. בכלל, תמיד פחדתי מ…"
"אוקי!" הוא אמר והושיט את ידו קדימה בתנועה שסימנה לי לשתוק. "רק שיהיה לך ברור, אני לא פסיכיאטר! ואם הייתי, כבר מזמן הייתה נזרקת עליך חבילת כדורי הרגעה. אבל אל תדאג, אני מבטיח לך שמעכשיו אתה לא תצטרך יותר לחיות עם הורים משעממים, חברים אנוכיים, או שם שנשמע כמו בעיה במעיים."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בחשדנות.
"מזל טוב!" הוא לפתע אמר והרים את ידיו למעלה בעליזות. "התקבלת! ולא, זה לא בגלל שאני מרגיש חובה מוסרית לקחת אותך לתפקיד."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי פעם נוספת. "איזה תפקיד?"

"נעים להכיר!" אמר והושיט את ידו קדימה. "שמי הוא אָנִימוּסְ, ואני מזמין אותך להיות מלאך, בעולם החלומות האינסופי והכל יכול!"